חוק לישראל - פרשת יתרו, יום חמישי

תורה

(כב) וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ: וִידוּנוּן יָת עַמָא בְּכָל עִדַן וִיהֵי כָּל פִּתְגַם רַב יַיְתוּן לְוָתָךְ וְכָל פִּתְגַם זְעֵיר יְדוּנוּן אִנוּן וְיִקְלוּן מִנָךְ וִיסוֹבְרוּן עִמָךְ:
(כג) אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם: אִם יָת פִּתְגָמָא הָדֵין תַּעְבֵּד וִיפַקְדִנָךְ יְיָ וְתִכּוֹל לְמֵיקָם וְאַף כָּל עַמָא הָדֵין עַל אַתְרֵהּ יְהַךְ בִּשְׁלָם:
שלישי (כד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר: וְקַבִּיל משֶׁה לְמֵימְרָא דַחֲמוּהִי וַעֲבַד כֹּל דִי אֲמָר:
(כה) וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת: וּבְחַר משֶׁה גֻבְרִין דְחֵילָא מִכָּל יִשְׂרָאֵל וּמַנִי יָתְהוֹן רֵישִׁין עַל עַמָא רַבָּנֵי אַלְפִין רַבָּנֵי מָאוָתָא רַבָּנֵי חַמְשִׁין וְרַבָּנֵי עִשׂוֹרְיָתָא:
(כו) וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם: וְדַיְנִין יָת עַמָא בְּכָל עִדָן יָת פִתְגַם קָשֵׁי מַיְתִין לְוָת משֶׁה וְכָל פִּתְגַם זְעֵיר דָיְנִין אִנוּן:

נביאים ישעיה פרק ז

(ט) וְרֹאשׁ אֶפְרַיִם שֹׁמְרוֹן וְרֹאשׁ שֹׁמְרוֹן בֶּן רְמַלְיָהוּ אִם לֹא תַאֲמִינוּ כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ: וְרֵישׁ אֶפְרַיִם שִׁמְרוֹן וְרֵישׁ שִׁמְרוֹן בַּר רְמַלְיָהוּ אִם לָא תְּהֵימְנוּן בְּמִלֵּי נְבִיַּיָּא אֲרֵי לָא תִּתְקַיְּמוּן:
(י) וַיּוֹסֶף יְהוָה דַּבֵּר אֶל אָחָז לֵאמֹר: וָאוֹסִיף נְבִיַּיָּא דַּיְיָ לְמַלְּלָא עִם אָחָז לְמֵימָר:
(יא) שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַעְמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה: שְׁאַל לָךְ אַתָּא מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ שְׁאַל דִּי יִתְעֲבִיד לָךְ נֵס עַל אַרְעָא אוֹ תִּתְחֲזִי לָךְ אַתְּ בִּשְׁמַיָּא:
(יב) וַיֹּאמֶר אָחָז לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת יְהוָה: וַאֲמַר אָחָז לָא אֶשְׁאַל וְלָא אַנֲסֵי קֳדָם יְיָ:
(יג) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא בֵּית דָּוִד הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת אֱלֹהָי: וַאֲמַר שִׁמְעוּ כְּעָן בֵּית דָּוִד הַזְעֵיר לְכוֹן דְּאַתּוּן מְחַלָן יָת נְבִיַּיָּא אֲרֵי תְּחַלוּן אַף יָת פִּתְגָמֵי אֱלֹהָי:

כתובים משלי פרק טו

(לא) אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין: אֻדְנָא דְשָׁמְעָא מַכְסְנוּתָא דְחַיֵּי בֵּינָת דְּחַכִּימֵי תְבוּת:
(לב) פּוֹרֵעַ מוּסָר מוֹאֵס נַפְשׁוֹ וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב: מָדֵישׁ מַרְדּוּתָא מַסְלֵי נַפְשֵׁיהּ וְדִשְׁמִיע מַכְסָנוּתָא דְחַיֵּי קָנֵי חוּכְמְתָא:
(לג) יִרְאַת יְהוָה מוּסַר חָכְמָה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה: דְּחַלְתֵּיהּ דַייָ מַרְדּוּתָא דְחוּכְמְתָא וּמַן דְּמִתְיַקֵר יֶהֱוֵי עֶנְוָן:
טז (א) לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵיְהוָה מַעֲנֵה לָשׁוֹן: מִן בַּר נָשׁ תַּרְעִיתָא דְלִבָּא וּמִן יְיָ מַמְלָלָא דְלִישָׁנָא:
(ב) כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו וְתֹכֵן רוּחוֹת יְהוָה: כֻּלְהוֹן אָרְחָתֵיהּ דְּגַבְרָא דַכְיָן אִנוּן בְּעַיְנוֹי וֵאלָהָא מַתְקֵן אָרְחָתֵיהּ:

משנה מנחות פרק ג

א. הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוּת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:

ברטנורה  (א) הקומץ את המנחה לאכול. חוץ לזמנו: דבר שאין דרכו לאכול. כגון הקומץ והלבונה: ולהקטיר. חוץ לזמנו: דבר שאין דרכו להקטיר. השיריים שדרכן לאכול ואין דרכן להקטיר: כשר. דאין זו חשובה מחשבה, דבטלה דעתו אצל כל אדם: ר' אליעזר פוסל. דכתיב (שם ז) ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו, בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם, ואחת אכילת מזבח, לומר לך, כשם שפוסלת אכילת אדם לאדם כגון שיריים אם חשב עליהם לאדם לאכלם חוץ לזמנו, ואכילת מזבח למזרח כגון קומץ אם חשב עליו להקטירו שלא בזמנו, כך פוסלת מחשבת אכילת אדם כגון שיריים אם חשב עליהם למזבח להקטירן חוץ לזמנן, מדאפקינהו רחמנא לתרוויהו בלשון אכילה, שמע מינה כי הדדי נינהו, ומחשבים מזו לזו. ורבנן סברי, להכי אפקה רחמנא להקטרה בלשון אכילה, לומר לך, מה אכילה בכזית אף מחשבת הקטרה בכזית. ולעולם אכילה כאורחיה משמע, קומץ למזבח, ושיריים לאדם. והלכה כחכמים:

ב. לֹא יָצַק, לֹא בָלַל, לֹא פָתַת, לֹא מָלַח, לֹא הֵנִיף, לֹא הִגִּישׁ, אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרֻבּוֹת, וְלֹא מְשָׁחָן, כְּשֵׁרוֹת. נִתְעָרֵב קֵמְצָהּ בְּקֹמֶץ חֲבֶרְתָּהּ, בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, בְּמִנְחַת נְסָכִין, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּבְמִנְחַת נְסָכִין, פְּסוּלָה, שֶׁזּוֹ בְּלִילָתָהּ עָבָה, וְזוֹ בְּלִילָתָהּ רַכָּה, וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ:

ברטנורה  (ב) לא יצק. סדר המנחה, בתחלה נותן שמן בכלי, ואחר כך נותן את הסולת, ואחר כך חוזר ויוצק שמן ובולל. והכי מפרש בפרק אלו המנחות נקמצות (דף עה): לא יצק לא בלל כשר. כגון שנתן כל השמן שבלוג במתן ראשון שהוא קודם לעשייתה. דאי חיסר שמנה, אמרינן בפרק קמא (דף יא) שהיא פסולה. ובגמרא בפירקין מוכח דיציקה מעכבת, ומפרש לא יצק, לא יצק כהן אלא זר, דמקמיצה ואילך מצות כהונה אבל יציקה ובלילה כשרים בזר. ולא בלל דקתני, על כרחך לא בלל כלל, בלילה ודאי אינה מעכבת. ומתניתין הכי קאמר, לא יצק כהן אלא זר, או לא בלל כלל, כשר: לא פתת. [כדכתיב] (ויקרא ב) פתות אותה פתים. אף על גב דבמנחת מחבת בלבד כתיב, הוא הדין לכל המנחות הנאפות תחילה, כגון מחבת ומרחשת ומאפה, מצוה לפותתן כולן ואחר כך קומץ. וזה אם לא פתת אלא כדי קמיצה, כשר: לא מלח. כל המנחה כולה. אלא הקומץ. דאילו מליחת הקומץ מעכבת היא: לא הניף. במנחת חוטא ומנחת קנאות דטעונות תנופה: לא הגיש. כדכתיב (שם) והגישה אל המזבח, שהכהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן: פתים מרובות. גדולות יותר מהדין שמפורש בהן מנחת ישראל כופל אחת לשתים ושתים לארבע ומבדיל. ואצטריך לאשמועינן פתיתים גדולות ואע''ג דאשמועינן דאי לא פתת כשרה, דסלקא דעתך אמינא דהתם הוא דאיכא תורת חלות עליהן, אבל הכא דלאו תורת חלות איכא ולא פתיתים איכא, אימא לא, קמשמע לן: ולא משחן. הרקיקים הטעונים משיחה כדכתיב (שמות כט) ורקיקי מצות משוחים בשמן, אחר אפייתן מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג: במנחת כהנים כשרה. שכולן כליל כמוהו: במנחת כהן המשיח ובמנחת נסכים פסולה. לפי שהקומץ דמנחת ישראל בלילתו עבה, לוג אחד שמן לעשרון סולת, ומנחת נסכים ושל כהן משיח בלילתן רכה, שלשה לוגין לעשרון, כדכתיב במנחת נסכים (במדבר טו) עשרון בלול ברביעית ההין שמן, ובמנחת כהן המשיח הוא אומר (ויקרא ו) סולת מנחה תמיד, הרי היא לך כמנחת התמיד שהיא עשרון סולת בלול ברביעית ההין: והן בולעות זו מזו. הקומץ בולע ממנחת נסכים וממנחת כהן משיח, ורבה שמנן של מנחות הללו על הקומץ ומבטלות ליה, והוי מנחה שלא הוקטר קומצה, ופסולה הנקמצת. אבל מנחת נסכים כשרה ולא הוי כריבה שמנה, כיון שלא מדעת עירבו, השמן שבולעתו בטל לגבה וכמאן דליתיה. ואין הלכה כר' יהודה:

ג. שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמָצוּ, וְנִתְעָרְבוּ זוֹ בְזוֹ, אִם יָכוֹל לִקְמוֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּשֵׁרוֹת. וְאִם לָאו, פְּסוּלוֹת. הַקֹּמֶץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמָצָה, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, זוֹ שֶׁנִּקְמָצָה, עָלְתָה לַבְּעָלִים. וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמָצָה, לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִתְעָרֵב קֵמְצָהּ בִּשְׁיָרֶיהָ אוֹ בְשִׁירַיִם שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִטְמָא הַקֹּמֶץ וְהִקְרִיבוֹ, הַצִיץ מְרַצֶה. יָצָא וְהִקְרִיבוֹ, אֵין הַצִיץ מְרַצֶה, שֶׁהַצִיץ מְרַצֶה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶה עַל הַיּוֹצֵא:

ברטנורה  (ג) אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה. שנפלה זו בצד זה של כלי, וזו בצד זה, ונשאר מהן כדי קומץ שלא נתערב, כשרות. ואם לאו, פסולות, דאמר בתורת כהנים, מסלתה ולא מסולת של חברתה: לא יקטיר. ואפילו כל המעורבת, דאין הקטרה מצוה אלא בקומץ, ומקמץ נמי לא קמיץ שני קומצים דילמא בכל קומץ יש מזה שנתערב וליכא קומץ שלם מחד מנחה: ואם הקטיר. כל המעורבת. היא לא עלתה לבעלים, דהא לא נקמצה, ואין מנחת נדבה נתרת בלא קמיצה: נתערב קומצה בשייריה. לא יקטיר את כולה משום דהשירים אסורים להקטיר, דכתיב (ויקרא ב) לא תקטירו ממנו אשה לה', כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו: נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה. דכתיב (שמות כח) ונשא אהרן את עון הקדשים, אינו נושא אלא עון טומאה, שיש בה צד קל שהותרה מכללה בצבור, דכתיב בתמיד במועדו, ואפילו בטומאה: ואינו מרצה על היוצא. ואע''ג דיש בו נמי צד קל שהותר מכללו בבמה, שנאסר יוצא במשכן והותר בבמה שבנוב וגבעון שלא היו שם קלעים, אע''פ כן אין הציץ מרצה ביוצא, דכתיב (שם) לרצון להם לפני ה', עון דלפני ה' אין, עון דיוצא לא:

ד. נִטְמְאוּ שְׁיָרֶיהָ, נִשְרְפוּ שְׁיָרֶיהָ, אָבְדוּ שְׁיָרֶיהָ, כְּמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כְּשֵׁרָה. וּכְמִדַּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פְּסוּלָה. שֶׁלֹּא בִכְלִי שָׁרֵת, פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. הִקְטִיר קֵמְצָהּ פַּעֲמַיִם, כְּשֵׁרָה:

ברטנורה  (ד) כמדת ר' אליעזר כשרה. על דעתו של רבי אליעזר דאמר בפרק כיצד צולין, דם אע''פ שאין בשר הכי נמי קומץ אע''פ שאין שיריים כשר להקטיר קומץ: כמדת רבי יהושע. דאמר אם אין בשר אין דם, הכי נמי פסול להקריב הקומץ. והוא שלא נשתייר דבר מן השיריים שלא נטמא. ואין הלכה כרבי יהושע: שלא בכלי שרת. שלא קידש הקומץ בכלי שרת. אבל בתחלת המנחה כולי עלמא לא פליגי דבעי כלי, כדאמרינן בפרק שתי הלחם: ור' שמעון מכשיר. טעמא דרבי שמעון מפרש בגמרא, משום דאמר קרא (ויקרא ו) קודש קדשים היא כחטאת וכאשם, ומדאקיש רחמנא מנחה לחטאת דעבודתו במתנה באצבע ממש, שמע מינה דקומץ המנחה נמי אם רצה עובדה בידו בלא כלי. ובלבד שיעבוד בידו הימנית דומיא דחטאת שנאמר בו אצבע דכתיב ביה (שם ד) ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו, וכל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין. ואין הלכה כר' שמעון: הקטיר קומצה פעמים. חצי קומץ בפעם אחת וחצי קומץ בפעם אחרת. ודוקא נקט פעמים ותו לא, דאין קומץ פחות משני זיתים וכי פליג ליה לשתי פעמים נמצא שאין הקטרה בפחות מכזית, ולפיכך כשרה. אבל אם חילקה לשלש או לארבע פעמים, דעביד להו הקטרה פחותה מכזית, פסולה:

ה. הַקֹּמֶץ, מִעוּטוֹ מְעַכֵּבּ אֶת רֻבּוֹ. הָעִשָּׂרוֹן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַיַּיִן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַשֶּׁמֶן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַסֹלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה:

ברטנורה  (ה) מיעוטו מעכב את רובו. שאם חסר כל שהוא, פסול, דאמר רחמנא מלא קומצו: העשרון. מנחה שהיא פחותה מעשרון אפילו כל שהוא פסולה: היין. חצי ההין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש. וכן השמן בין למנחת נסכים שהוא כשיעור היין, בין למנחת נדבה שהוא לוג אחד שמן: הסולת והשמן. של מנחה: מעכבים זה את זה. דכתיב (שם ב) מגרשה ומשמנה: הקומץ והלבונה מעכבים זה את זה. דכתיב (שם ו) והרים ממנו בקומצו וגו' על כל לבונתה:

ו. שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי כִבְשֵׁי עֲצֶרֶת מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁתֵּי חַלּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שְׁנֵי סְדָרִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי בָזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַסְדָרִים וְהַבָּזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי מִינִים שֶׁבַּנָּזִיר, שְׁלשָׁה שֶׁבַּפָּרָה, אַרְבָּעָה שֶׁבַּתּוֹדָה, אַרְבָּעָה שֶׁבַּלּוּלָב, אַרְבָּעָה שׁבַּמְּצוֹרָע, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁבַּפָּרָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁל בֵּין הַבַּדִּים, וְשֶׁעַל הַפָּרֹכֶת, וְשֶׁעַל מִזְבַּח הַזָּהָב, מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ:

ברטנורה  (ו) שני שעירי יום הכפורים. השעיר אשר עלה עליו הגורל לה', ושעיר המשתלח לעזאזל: שני כבשי עצרת. שני כבשי שלמים שבאים חובה על שתי הלחם: שתי חלות. שתי הלחם של עצרת: ושני סדרים. שתי מערכות של לחם הפנים, שש חלות לכל מערכת: שני בזיכין. שתי כפות שבהן הלבונה, ונתונים על שתי המערכות: הסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה. שאם אין מערכות של לחם על השלחן לא יתן בו את הבזיכין של לבונה. ואם אין בזיכין לא יתן את הלחם: שני מינים שבנזיר. חלות מצות, ורקיקי מצות: ושלשה שבפרה אדומה. עץ ארז, ואזוב, ושני תולעת: ארבעה שבתודה. ארבעה מינים של לחם שמביאים על שלמי תודה, חלות מצות, ורקיקי מצות, וסולת מורבכת, וחלות לחם חמץ: ארבעה שבלולב. לולב, ואתרוג, הדס, וערבה. אם נוטל ארבעתן בכל היום כולו אע''פ שנוטל אחד מהן שחרית ואחד בין הערבים יצא, דקיימא לן לולב אין צריך אגד. אבל אם חסר אחד מן המינים ונטל כל השלשה, לא קיים מצוה כלל: ארבעה שבמצורע. עץ ארז, ואזוב, ושני תולעת, והצפור החיה: שבע הזיות שבפרה אדומה. דכתיב (במדבר יט) והזה אל נוכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים: שבע הזיות של בין הבדים. ביום הכפורים. דכתיב (ויקרא יז) ולפני הכפורת יזה שבע פעמים: ושעל הפרוכת ושעל מזבח הזהב. ביום הכפורים, ובפר כהן משיח, ובפר העלם דבר של ציבור, ושעירי עבודה זרה. שכל אלו טעונים הזיה על הפרוכת ועל מזבח הזהב כמו שמפורש בפרשת ויקרא ובאחרי מות. ושעירי עבודה זרה מרבינן להו מקרא דכתיב (שם ד) ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת. לפר, זה פר כהן משיח. החטאת, אלו שעירי עבודה זרה. וארבע מתנות שעל ארבע קרנות שעל מזבח הזהב, נמי מעכבות זו את זו, אע''פ שלא הוזכרו במשנה:

ז. שִׁבְעָה קְנֵי מְנוֹרָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁתֵּי פָרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וַאֲפִלּוּ כְתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּתְּפִלִּין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וַאֲפִלּוּ כְתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. אַרְבַּע צִיצִיּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שֶׁאַרְבַּעְתָּן מִצְוָה אֶחָת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אַרְבַּעְתָּן אַרְבַּע מִצְוֹת:

ברטנורה  (ז) שבעה קני מנורה. כדכתיב (שמות כה) וששה קנים יוצאים מצדיה, והקנה האמצעי, הרי שבעה קני מנורה: שתי פרשיות שבמזוזה. שמע, והיה אם שמוע: ואפילו כתב אחד מעכבן. אפילו אות אחת שהיא דבוקה לחברתה ואינה מוקפת גויל כהלכתה, פוסל במזוזה ובתפילין ובספר תורה: ארבע פרשיות שבתפילין. קדש, והיה כי יביאך, שמע והיה אם שמוע: מעכבות זו את זו. בין בתפלה של ראש שכותבין כל פרשה ופרשה בקלף בפני עצמו, בין בתפלה של יד שכל ארבעתן כתובים בקלף אחד: ארבעתן ארבע מצות. ואין מעכבות זו את זו. ואין הלכה כר' ישמעאל:

גמרא מנחות דף ל''ה ע''ב

אָמַר רַב יְהוּדָה קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא לְמַעְלָה כְּדֵי שֶׁיִהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא כְּלַפֵּי פָנִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנִים וְלֹא לְאָחוֹר. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר בִּידְרִי אָמַר רַב וְאַמְרֵי לָהּ אָמַר רִבִּי אַחָא אֲרִיכָא אָמַר רַב הוּנָא וְאַמְרֵי לָהּ אָמַר רַב מְנַשְׁיָא אָמַר שְׁמוּאֵל תְּפִלִּין מֵאֵימָתַי מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן מִשְּׁעַת הַנָחָתָן. אֵינִי וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן. אַבַּיֵי וְרָבָא דְּאַמְרֵי תַרְוַיְיהוּ מִשְּׁעַת הַנָּחָה וְעַד שְׁעַת קְשִׁירָה. אָמַר רַב חַסְדָּא סָח בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ סָח אִין לֹא סָח לָא וְהָא שָׁלַח רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן עַל תְּפִלָּה שֶׁל יַד אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. עַל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין. אַבַּיֵּי וְרָבָא דְּאַמְרֵי תַרְוַיְיהוּ לֹא סָח מְבָרֵךְ אֶחָת סָח מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם. תָּנָא סָח בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה עֲבֵירָה הִיא בְיָדוֹ וְחוֹזֵר עָלֶיהָ מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה. תָּנָא כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ מַנִּיחַ שֶׁל יַד וְאַחַר כַּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ וּכְשֶׁהוּא חוֹלֵץ חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יַד בִּשְׁלָמָא כְּשֶׁהוּא מַנִּיחַ מַנִּיחַ שֶׁל יַד וְאַחַר כַּךְ מַנִּיחַ שֶׁל רֹאשׁ דִּכְתִיב (דברים ו) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָדַר וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ חוֹלֵץ שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יַד מְנָא לָן אָמַר רַבָּה רַב הוּנָא אַסְבְּרָא לִי אָמַר קְרָא (שם) וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ כָּל זְמַן שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ יִהְיוּ שְׁתַּיִם:

רש''י  למעלה. בגובה הראש ולא למטה בצואר: כלפי פנים. ממול עורף ולא בצידי הראש לישנא אחרינא כלפי פנים שיהא הקשר מבפנים והנוי של דל''ת מבחוץ כדאמרן ונוייהן לבר: בידרי. שם: מאמתי מברך עליהן משעת הנחתן: משעת הנחתן משמע לאחר שהניחן: אביי ורבא דאמרי תרווייהו. מאי משעת הנחתן דקאמר משעת הנחה ועד שעת קשיר' דכיון דעדיין לא קשרן עובר לעשייתן הוא: בין תפלה לתפלה. בין של יד לשל ראש דסיפר קודם שיניח אותו על הראש: להניח. דבשל יד מתחיל להניח: מצות תפילין. דעכשיו גומר את המצוה: לא סח. אין מברך אלא על של יד בלבד: סח מברך שתים. כדשלח רב חייא: סח בין תפלה לתפלה. ולא בירך על של ראש אלא סמך על ברכה ראשונה: עבירה היא בידו וחוזר עלי' מעורכי המלחמה. כדאמרן בפרק משוח מלחמה הירא ורך הלבב מעבירות שבידו: והיו. משמע שתים כל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שתים כל זמן שאותן של ראש מונחין אותן של יד נמי מונחין אלמא דראש חליץ ברישא:

זוהר יתרו דף פ''ט ע''ב

אָמַר לֵיהּ רִבִּי הָאי קְרָא בָעֵי לְאִתְיַשְּׁבָא בְאָרְחוֹי. כְּתִיב וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֵּן לוֹ. אֶתֵּן לָהֶם מִיבְּעֵי לֵיהּ. מַהוּ אֶתֵּן לוֹ. אָמַר לֵיהּ תָּא חֲזֵי וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי. מַהוּ בְּבֵיתִי. כְּמָה דְאַתְּ אָמַר בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (שְׁמָא דְקב''ה אִקְרֵי בַיִת). וּבְחוֹמוֹתַי כְּמָה דְאַתְּ אָמַר עַל חוֹמוֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַםִ הִפְקַדְתִּי שׁוֹמְרִים. יָד וָשֵׁם כְּלוֹמַר דְּיִשְׁלְפוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין מִדּוּכְתָּא דָא וְהַהוּא יַד חוּלָק בְּאַשְׁלֵמוּתָא טָב מִלָיָיא מִבְנִין וּמִבָּנְתָן. שֵׁם עוֹלָם אֶתֵן לוֹ לְהַהוּא חוּלָק שְׁלִים אֲשֶׁר לֹא יִכָרֵת לְדָרֵי דָרִין. דָבָר אַחֵר אֶתֵּן לוֹ לְהַהוּא דְיָדַע רָזָא דְמִלָּה וְיִתְכַּוַון בְּמָה דְבָעֵי לְכַוְונָא. תוּ אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן כְּתִיב (שמות ל''ה) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיּוֹם הַשַּׁבָּת. מָאי טַעְמָא. בְּגִין דְּלָא אִתְחֲזֵי דִינָא בְהָאי יוֹמָא. וְאִי תֵימָא הָא לַגָּבוֹהַּ סַלְקָא. בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם קָאָמַר וְלָא לַגָּבוֹהַּ וְהַהוּא דְסַלְקָא לַגָּבוֹהַּ לְאַכְפְּיָא לְדִינָא אַחֲרָא סַלְקָא דְתָנֵינָן אִית אֶשָּׁא אַכְלָא אֶשָּׁא. וְאֶשָּׁא דְמַדְבְּחָא אַכְלָא אֶשָּׁא אַחֲרָא. וּבְגִינֵי כַךְ אִתְגַּלְיָיא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא בְּהָאי יוֹמָא מִכָּל שְׁאַר יוֹמִין. וּבְזִמְנָא דְאִתְגַלְיָיא עַתִּיקָא לָא אִתְחֲזֵי דִינָא כְלָל. וְכָל עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִשְׁתַּכְּחִין בְּחֶדְוָותָא שְׁלֵימָתָא וְדִינָא לָא שַׁלְטָא. תָּאנָא כְתִיב כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. שֵׁשֶׁת יָמִים וַדַּאי וְלָא בְשֵׁשֶׁת. וְהָני יוֹמִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין אִקְרוּן יוֹמֵי דִשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְכְּלִיל בְּהוּ וְאִינוּן אִתְכְלִילָן בֵּיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל מִכָּל עַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה עֲלַיְיהוּ כְתִיב (דברים ד') וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיָי אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:

תרגום הזוהר
אָמַר לוֹ רַבִּי, מִקְרָא זֶה צְרִיכִים לְיַשְּׁבוֹ בִּדְרָכָיו. כָּתוּב, וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמוֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֵּן לוֹ. אֶתֵּן לָהֶם הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, מַהוּ אֶתֵּן לוֹ. אָמַר לוֹ בֹּא וּרְאֵה, וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי. מַהוּ בֵּיתִי. הוּא כְּדִכְתִיב, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. וּבְחוֹמוֹתַי, הוּא כְּדִכְתִיב, עַל חוֹמוֹתַיִךְ יְרוּשָׁלָםִ הִפְקַדְתִּי שׁוֹמְרִים. יָד וָשֵׁם, כְּלוֹמָר שֶׁיּוֹצִיאוּ נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת מִמָּקוֹם הַזֶּה, וְיָד הַהִיא, חֵלֶק הַשְּׁלֵמוּת. טוֹב, מָלֵא מִבָּנִים וּבָנוֹת. שֵׁם עוֹלָם אֶתֵּן לוֹ הַיְנוּ לְחֵלֶק הַשְּׁלֵמוּת, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת. פֵּרוּשׁ אַחֵר, אֶתֵּן לוֹ, לְאוֹתוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ סוֹד הַדָּבָר, וִיכַוֵּן מַה שֶּׁצָרִיךְ לְכַוֵּן. עוֹד אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּתוּב, לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁאֵין דִּין נִרְאֶה בַּיּוֹם הַהוּא. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי עוֹלֶה לְגָבוֹהַּ, בְּמוֹשְׁבוֹתֵיכֶם כָּתוּב, וְלֹא לְגָבוֹהַּ. הַהוּא הָעוֹלֶה לְגָבוֹהַּ, עוֹלֶה לְהַכְנִיעַ דִּין אַחֵר, שֶׁלָּמַדְנוּ, יֵשׁ אֵשׁ אוֹכְלָה אֵשׁ. וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ אוֹכֶלֶת אֵשׁ אַחֶרֶת. וּבִשְׁבִיל זֶה. נִתְגַלֶּה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא בַּיּוֹם הַהוּא יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר הַיָּמִים. וּבַזְּמָן שֶׁמִּתְגַלֶּה עַתִּיקָא אֵינוֹ נִרְאֶה דִּין כְּלָל, וְכָל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים נִמְצָאִים בְּשִׂמְחָה שְׁלֵמָה וְהַדִּין אֵינוֹ שׁוֹלֵט. לָמַדְנוּ, כָּתוּב, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. שֵׁשֶׁת יָמִים וַדַּאי, וְלֹא כָּתוּב בְּשֵׁשֶׁת. וְאֵלּוּ יָמִים הַקְּדוֹשִׁים הָעֶלְיוֹנִים נִקְרָאִים יָמִים, שֶׁהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, נִכְלָל בָּהֶם, וְהֵם נִכְלְלוּ בּוֹ. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָעַמִּים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, עֲלֵיהֶם כָּתוּב, וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

הלכה פסוקה
הר''מ ה' ק''ש פ''א

א. אֵיזֶהוּ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה מִצְוָתָהּ מִשְּׁעַת יְצִיאַת הַכּוֹכָבִים עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וְאִם עָבַר וְאִחֵר וְקָרָא עַד שֶׁלֹּא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁלֹּא אָמְרוּ עַד חֲצוֹת אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הַפְּשִׁיעָה: ב. הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית אַחַר שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה לֹא יָצָא יָדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָנוּס כְּגוֹן שִׁכּוֹר אוֹ חוֹלֶה אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהֵן וְאָנוּס שֶׁקָרָא בְּעֵת זֶה אֵינוֹ אוֹמֵר הַשְׁכִּיבֵנוּ:

מוסר
מלוקט

כְּתִיב (ויקרא י''ח) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב שׁוּם קוּרְבָה שֶׁבָּעוֹלָם (משלי י''א) יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע לֹא יִנָקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם וְאִיסוּר נִדָּה הוּא בְּכָל אִשָּׁה בֵּין פְּנוּיָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ סְתַם אִשָּׁה בֵּין אִשְׁתּוֹ בֵּין פְּנוּיָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ בֵּין קְרוֹבָה בֵּין רְחוֹקָה עַל כֵּן יִזָּהֵר מְאֹד לִשְׁמוֹר עַצְמוֹ מִלִּיגַע בְּבִגְדֵי אִשְׁתּוֹ וְכָל שֶׁכֵּן לָתֵת מִיַּד לְיָד. וְתַלְמִיד אֶחָד שֶׁקָּרָא וְשָׁנָה וְשִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה נִזְהַר בִּימֵי לִבּוּנָהּ וְהָיָה שׁוֹכֵב אֶצְלָהּ מֵת בַּחֲצִי יָמָיו וְאָמַר עָלָיו אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ. וְאִם בַּעַל נֶפֶשׁ אַתָּה דְּרוֹשׁ נָא כַּיּוֹם הַדְּבָרִים הָאֲסוּרִים בִּזְמַן פְּרִישׁוּתָהּ מִפִּי סוֹפְרִים אוֹ מִפִּי סְפָרִים וְתִלְמַד לַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּים מִצְוֹת ה' וְגַם ה' יִתֵּן הַטּוֹב לֹא יִמְנַע טוֹב לַהוֹלְכִים בְּתָמִים: