"עוד תגיעו להרים הגבוהים. יום אחד נעלה כולנו להרי ההימלאיה"

בימים אלה ממש אנחנו בדרך אל האוורסט!

לא לבד. יחד עם חבורה מופלאה ומרגשת...

כשהיינו בארץ, והגענו חזקי ואני למחלקות השיקום – בכל מקום פגשנו את אותם גיבורים שסחבו על גופם ונפשם את הצלקות מהמלחמה. היו שם חיילים עם כוויות, עם פציעות שדורשות כוחות שלא ניתן לתאר.

"עוד תגיעו להרים הגבוהים. יום אחד נעלה כולנו להרי ההימלאיה", הבטחנו להם.

הם חייכו בחוסר אמון, חשבו כנראה שאנחנו סתם מנסים לעודד. אבל בשבילנו, זה היה יותר מהבטחה – זו הייתה שליחות!

המשכנו לבקר, וגם כששבנו לנפאל נשארנו בקשר.

התחלנו לגייס צוות שיעזור לנו להוציא את המסע הזה לפועל. לא חיפשנו רק אנשי מקצוע, חיפשנו אנשים עם לב ונשמה, כאלה שיראו את הכוח והצורך של החיילים האלה להגיע לפסגות. הצטרפו אלינו פיזיותרפיסטים ומדריכים שמתמחים בטיולי שטח מותאמים, מלווים שיבינו מהי פוסט טראומה, והיכן צריך להיות רגישים... מהיום הראשון הרגשנו שאנחנו לא רק יוצרים טרק, אלא בונים מסע של ריפוי.

ושל תקווה.

ג' בשיקום, לפני כשנה

ואז הגיעו גם המתנדבים – אנשים שהלב שלהם גדול, שבאו מתוך תחושת שליחות ללוות את החיילים צעד אחר צעד, גם ברגעים הקשים. ביחד עם הצוות הלוגיסטי שדאג לכל פרט – מכיסאות גלגלים מותאמים ועד חמצן והדרכה, יצרנו מערך שכל כולו נועד לחבק את הלוחמים ולתת להם תחושה שהם לא לבד.

היום, כשהם כאן איתנו, מטפסים על ההימלאיה – חלום שהפך למציאות – אני מבינה את גודל המעמד.

זה לא רק טרק, זו שליחות שכולנו נושאים בלב.

אני רואה את העיניים שלהם, את רגעי השמחה וההתרגשות שלהם, ואיך כל צעד בדרך הזו מביא איתו רגע של כוח ונחמה.

זהו מסע שמסמל את מה שהם נתנו לנו, ומה שכולנו יכולים להעניק להם – מעט חיבוק, הרבה תקווה, והכוח להמשיך קדימה.