חוק לישראל - פרשת משפטים, יום שני

תורה

(ז) וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים: וַאֲרֵי יְזַבֵּן גְבַר יָת בְּרַתֵּהּ לְאַמְהוּ לָא תִפּוֹק כְּמַפְקָנוּת עַבְדַיָא:
(ח) אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר (לא) לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ: אִם בִּישָׁא בְּעֵינֵי רִבּוֹנַהּ דִיקַיְמַהּ לֵהּ וְיִפְרְקִנַהּ לִגְבַר אָחֳרָן לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְזַבּוֹנַהּ בְּמִשְׁלְטֵהּ בַהּ:
(ט) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ: וְאִם לִבְרֵהּ יְקַיְמִנַהּ כְּהִלְכַת בְּנַת יִשְׂרָאֵל יַעְבֵּד לַהּ:
(י) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע: אִם אָחֳרַנְתָּא יִסַב לֵהּ זִיוּנַהּ כְּסוּתַהּ וְעוֹנָתַהּ לָא יִתְמְנָע:

נביאים ירמיה פרק לד

(יד) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם: מִסּוֹף שֶׁבַע שָׁנִין תִּשְׁלְחוּן יָת אֲחוּהִי בַּר יִשְּׂרָאֵל דִּי יִזְדַּבָן לָךְ וְיִפְלְחִינָךְ שִׁית שְׁנִין וּתְפַטְּרִינֵיהּ בַּר חוֹרִין מֵעִמָּךְ וְלָא קַבִּילוּ אֲבָהָתְכוֹן לְמֵימְרֵי וְלָא אַרְכִּינוּ יָת אוּדְנֵיהוֹן:
(טו) וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו: וְתַבְתּוּן אַתּוּן יוֹמָא דֵּין וַעֲבַדְתּוּן יָת דְּכָשַׁר קֳדָמַי לְמִקְרֵי חֵירוּ גְּבָר לַחֲבְרֵיהּ וּגְזַרְתּוּן קְיָם קָדֳמַי בְּבֵיתָא דְּאִתְקְּרֵי שְׁמִי עֲלוֹהִי:
(טז) וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת: וְתַבְתּוּן וַאֲחַלְתּוּן יָת שְׁמִי וָאִתְבְתּוּן גְּבָר יָת עַבְדֵּיהּ וּגְבָר יָת אַמְּתֵיהּ דִּי פְּטַרְתּוּן בְּנֵי חוֹרִין לְנַפְשֵׁיהוֹן וּכְבַשְׁתּוּן יָתְהוֹן לְמֶהֱוֵי לְכוֹן לַעֲבָדִין וְלַאֲמָהָן:
(יז) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם יְהוָה אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם (לזועה) לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ: בְּכֵן כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אַתּוּן לָא קַבִּילְתוּן לְמִקְרֵי חֵירוּ גְּבָר לַאֲחוּהִי וּגְבָר לַחֲבְרֵיהּ הָא אֲנָא מְכַלֵּי לְכוֹן חֵירוּ אֲמַר יְיָ מִן חַרְבָּא וּמִן מוֹתָא וּמִן כַּפְנָא וְאֶתֵּן יָתְכוֹן לְזִיעַ לְכָל מַלְכְּוָות אַרְעָא:

כתובים משלי פרק טז

(ט) לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וַיהוָה יָכִין צַעֲדוֹ: לִבֵּיהּ דְּבַר נָשָׁא מְחַשֵׁב אָרְחָתֵיהּ וֵאלָהָא מְתַקֵן הִלְכְתֵיהּ:
(י) קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט לֹא יִמְעַל פִּיו: קִסְמָא שִּׂפְוָתֵיהּ דְּמַלְכָּא וּבְדִינָא לָא נִדְגוּל פוּמֵיהּ:
(יא) פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַיהוָה מַעֲשֵׂהוּ כָּל אַבְנֵי כִיס: רִגְיָא וּמְסָחָא דִתְרִיצוּתָא מִן קֳדָם אֱלָהָא וְעוֹבָדוֹי כֻּלְהוֹן מִתְקְלֵי דְקוּשְׁטָא:
(יב) תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע כִּי בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא: מְרַחַקְתֵּיהּ דְּמָלְכִין דְּעָבְדִין רִשְׁעָא מְטוּל דִּבְצִדְקוּתָא תַּקִין כּוּרְסְיָא:

משנה שבת פרק יח

א. מְפַנִין אֲפִלּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קֵפּוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים וּמִפְּנֵי בִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל לֹא אֶת הָאוֹצָר. מְפַנִּין תְּרוּמָה טְהוֹרָה, וּדְמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַתֻּרְמוֹס הַיָּבֵשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לָעֲנִיִּים. אֲבָל לֹא אֶת הַטֶּבֶל, וְלֹא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא אֶת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְלֹא אֶת הַלּוּף, וְלֹא אֶת הַחַרְדָּל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר בַּלּוּף, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל עוֹרְבִין:

ברטנורה  (א) מפנין. אם צריך למקומן להושיב שם אורחין להסב בסעודה או תלמידים לשמוע הדרשה. ודוקא לדבר מצוה שרי ולא חיישינן לטרחא בשבת: ארבע וחמש. לאו דוקא דאי בעי אפילו טובא נמי: אבל לא את האוצר. כלומר ובלבד שלא יגמור את האוצר כולו עד שיגיע לקרקעיתו, דלמא אתי לאשוויי גומות: מפנין תרומה טהורה. ואפילו ישראל דלא חזיא ליה יוכל לטלטלה ולפנותה כיון דחזיא לכהן: ודמאי. דחזי לעניים כדתנן (דמאי פ''ג) מאכילין את העניים דמאי, ואי בעי הוה מפקיר לנכסיה והוי עני וחזיא ליה השתא נמי חזי ליה: ומעשר ראשון שניטלה תרומתו. שניטלה ממנו תרומת מעשר ולא ניטלה ממנו תרומה גדולה, כגון שהקדים בן לוי ולקח המעשר בשבולין דעדיין לא חלה עליה חובת תרומה, שאין הדגן חייב בתרומה גדולה עד שיתמרח בכרי, וזה שהקדים ולקח המעשר בשבלין אינו מפריש אלא תרומת מעשר בלבד ומותר באכילה אע''פ שלא הפרישו ממנו תרומה גדולה: ומעשר שני והקדש שנפדו. שפדו אותן הבעלים ונתנו את הקרן ולא נתנו את החומש, ושמעינן מהכא שהם פדויין והחומש הוי מלוה גבי בעלים: אבל לא את הטבל. ואפילו טבל דרבנן כגון הזרוע בעציץ שאינו נקוב: ולא את מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. אם הקדים בן לוי ולקח המעשר אחר שנתמרחה התבואה בכרי קודם שהפרישו ממנו תרומה גדולה, והפריש ממנו תרומת מעשר ולא הפריש תרומה גדולה, זהו מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו האמור כאן. שכיון שנתמרחה בכרי ונתחייבה בתרומה כשלוקח המעשר ראשון, אף על פי שמפריש ממנו תרומת מעשר, כל זמן שלא הפריש ממנו תרומה גדולה טבל הוי ואסור לטלטלו בשבת: ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו. כגון שנפדו אבל לא נפדו כהלכה, כגון שפדה מעשר שני על גרוטאות של כסף, ואין מעשר שני נפדה אלא במעות שיש עליהם צורה, דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך. והקדש אינו נפדה בקרקע, דכתיב (ויקרא כז) ונתן את הערכך ביום ההוא, דבר הניתן מיד ליד: לוף. מין קטנית שאינו ראוי חי אפילו לבהמה. ורמב''ם פירש מין ממיני הבצלים: לעורבין. כגון עשירים שמגדלים עורבים לגדולה. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ב. חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִים, אִם הִתְקִינָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, מְטַלְטְלִין אוֹתָן, וְאִם לָאו, אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. כּוֹפִין אֶת הַסַל לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ וְיִרִדוּ. תַּרְנְגֹלֶת שֶׁבָּרְחָה, דּוֹחִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּכָּנֵס. מְדַדִּין עֲגָלִין וּסְיָחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹטֵל אַחַת וּמַנִּיחַ אַחַת, אֲבָל אִם הָיָה גוֹרֵר, אָסוּר:

ברטנורה  (ב) חבילי. אגודות: זרדים. ענפי האילן לחים שמזרדין אותם למאכל בהמות: כופין את הסל לפני האפרוחים. ומבטל כלי מהיכנו לא הוי, שאין האפרוחים עומדים עליו. והאומר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל מוקי למתניתין בצריך למקומו של כלי: שברחה. מן הבית: דוחין אותה. בידים: עד שתכנס. ודוקא דוחין, אבל לא מדדין, לפי שהתרנגולת מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא שהוא מטלטלה. אבל אווזין ושאר עופות מדדין: מדדין עגלים. אוחז בצוארו ובצדדיו וגוררו ומסיעו ומנענע לו רגליו: והאשה מדדה את בנה. אוחזתו בזרועיו מאחוריו והוא מניע רגליו והולך: שנוטל אחת ומניח אחת. כשהתינוק מניע את רגליו מניח אחת ומגביה אחת: אבל גורר אסור. שנושאתו. וכל מקום שאמר ר' יהודה אימתי במשנה לא בא לחלוק אלא לפרש דברי חכמים, הלכך הלכתא כוותיה:

ג. אֵין מְיַלְּדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל מְסַעֲדִין. וּמְיַלְּדִין אֶת הָאִשָּׁה בַּשַּׁבָּת, וְקוֹרִין לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת, וְקוֹשְׁרִין אֶת הַטַּבּוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף חוֹתְכִין. וְכָל צָרְכֵי מִילָה עוֹשִׂין בַּשַּׁבָּת:

ברטנורה  (ג) אין מילדין. אין מושכין הולד מן הרחם ביום טוב דאיכא טרחא יתירא: אבל מסעדין, אוחז את הולד שלא יפול לארץ: חכמה. מילדת בקיאה: ממקום למקום. ואין חוששין לאיסור תחומין: ומחללין עליה את השבת. משעה שהיא יושבת על המשבר ומתחיל הדם להיות שותת עד כל שלשה ימים אחר שילדה, בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני, מחללין. משלשה ועד שבעה, אמרה צריכה אני, מחללין; לא אמרה צריכה אני, אין מחללין. משבעה ועד שלשים, אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין, אבל עושים צרכיה על ידי נכרי, מפני שהיא כחולה שאין בו סכנה ודבר שאין בו סכנה עושין צרכיו על ידי נכרי: וקושרים הטבור. של ולד שהוא ארוך, ואם לא יקשרוהו ויכרכוהו יצאו מעיו, אבל אין כורתין אותו בשבת לדברי תנא קמא: רבי יוסי אומר אף חותכין. והלכה כרבי יוסי שחותכין אותו ומנקין אותו ונותנין עליו אבק הדס וכיוצא בו: וכל צרכי מילה עושין בשבת. ולקמן באידך פרקא מפרש לצרכי מילה מאי ניהו:

גמרא שבת דף קכז ע''א

מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וְכוּלִי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן גְּדוֹלָה הַכְנָסָת אוֹרְחִין כְּהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ דְּקָתָּנֵי מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וּמִפְּנֵי בִּיטוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְרַב דִּימִי מִנְהַרְדָעָא אָמַר יוֹתֵר מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ דְּקָתָּנֵי מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין וְהַדַר וּמִפְּנֵי בִּיטוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה דִּכְתִיב (בראשית י''ח) וַיֹּאמַר ה' אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבוֹר וגו' אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת בָשָׂר וָדָם אֵין קָטָן יָכוֹל לוֹמַר לְגָדוֹל הַמְתֵּן עַד שֶׁאָבֹא אֶצְלָךְ וְאִילוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב וַיֹּאמַר ה' אִם נָא מָצָאתִי וגו' אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שִׁילָא אָמַר רִבִּי אַסֵּי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן שִׁשָּׁה דְבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא וְאֵלּוּ הֵם הַכְנָסַת אוֹרְחִים וּבִיקוּר חוֹלִים וְעִיּוּן תְּפִלָּה וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְהַדָּן אֶת חֲבֵירוֹ לְכַף זְכוּת אֵינִי וְהָא אֲנַן תְּנַן אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה אוֹתָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא וְאֵלּוּ הֵם כִּבּוּד אָב וָאֵם וּגְמִילוּת חֲסָדִים וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָם. הַנֵּי אֵין מִידִי אַחֲרִינָא לֹא הַנֵּי נַמֵּי (בִּגְמִילוּת חֲסָדִים שַׁיְיכֵי לִישְׁנָא אַחֲרִינָא הַנֵּי) בְּהַנֵי שַׁיְיכֵי. תָּנוּ רַבָּנַן הַדָּן חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת דָּנִין אוֹתוֹ לִזְכוּת. תָּנוּ רַבָּנַן מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁפָּדָה רִיבָה אֶחָת בַּת יִשְׂרָאֵל וְלַמָּלּוֹן הִשְׁכִּיבָהּ תַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו לְמָחָר יָרַד וְטָבַל וְשָׁנָה לְתַלְמִידָיו. אָמַר לָהֶם בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁכַּבְתִּיהָ תַּחַת מַרְגְּלוֹתַי בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי אָמַרְנוּ שֶׁמָּא יֶשׁ בָּנוּ תַּלְמִיד שֶׁאֵינוֹ בָדוּק לְרִבִּי. בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי אָמַרְנוּ שֶׁמָּא מִפְּנֵי טוֹרַח הַדֶּרֶךְ אִירַע קֶרִי לְרִבִּי אָמַר לָהֶם הָעֲבוֹדָה כַּךְ הָיָה וְאַתֶּם כְּשֵׁם שֶׁדַּנְתּוּנִי לְכַף זְכוּת הַמָּקוֹם יָדִין אֶתְכֶם לְכַף זְכוּת:

רש''י  כהשכמת בית המדרש. מדשוי להו במתניתין כי הדדי. מהשכמת בית המדרש. דתנא דידן אקדמאה ברישא: אל נא תעבור. והניחו והלך לקבל האורחים: ועיון תפלה. לכוין בתפלתו: ה''ג הני נמי בהני שייכי. הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים ועיון תפלה היינו בכלל גמילות חסדים דכתיב גומל נפשו איש חסד. השכמת בית המדרש וגידול בנים לתלמוד תורה. היינו תלמוד תורה: דן את חבירו לכף זכות. בכלל הבאת שלום דמתוך שהוא מכריעו לזכות ואמר לא חטא לי בזאת אנוס הי' או לטובה נתכוין יש שלום ביניהם ור''י לפרש לך אתא דבכלל ג' דמתניתין איתנהו להנך ו' ואיכא נמי לכבוד אב ואם ור''י לא פליג עליה: ריבה. נערה: שאינו בדוק לרבי. שאינו מכיר במדותיו לסמוך עליו ולהניחה אצלו:

זוהר משפטים דף קכ''ב ע''ב

אָמַר רִבִּי אַבָּא זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא קָרָא לוֹן כְּקֹדֶשׁ אֶלָּא קֹדֶשׁ מַמָּשׁ דִּכְתִיב קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיָי וּבְגִין כַּךְ כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ וְגוֹמֵר תָּאנָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מָאי קָא חָמָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵיהַב דִינִין לְיִשְׂרָאֵל בָּתַר עֶשֶׂר אֲמִירָן. אֶלָּא הַכִי תָנֵינַן מִסִטְרָא (כ''ד א') דִגְבוּרָה אִתְיְהִיבַת אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל בְּגִינֵי כַךְ בָּעָא לְמִיתַּן שְׁלָמָא בֵינַיְיהוּ בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא תְּהֵא נְטִירָא מִכָּל סִטְרוֹי דְאָמַר רַבִּי אַבָּא כְּתִיב (ירמיה כא) דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט. וְכִי לַבֹּקֶר וְלָא בְּכָל יוֹמָא. אֶלָּא לַבֹּקֶר עַד לָא יֵיכְלוּן דַּיָינִין וְלָא יִשְׁתּוּן דְּכָל מָאן דְּדָאִין דִינָא בָּתַר דְּאָכַל וְשָׁתָה לָאו דַיָינָא דִקְשׁוֹט הוּא דִּכְתִיב (ויקרא י''ט) לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. מַאי עַל הַדָּם אַזְהָרָה לְדַיָינֵי דְלָא יֵיכְלוּן עַד דְּדַיְינֵי דִינָא וְכָל מָאן דְּדָאִין דִּינָא בָּתַר דְּאָכִיל וְשָׁתִי כְּאִלּוּ חִיֵּיב דָּמָא דְחַבְרֵיהּ לְאַחֲרָא דְהָא דָמֵיהּ מַמָּשׁ יָהִיב לְאַחֲרָא. הָאי בְמָמוֹנָא כָּל שֶׁכֵּן בְּדִינֵי נַפְשָׁן דְּבָעוּ דַיָּינֵי לְאִסְתַּמְּרָא דְלָא לְמֵידָן דִּינָא אֶלָּא קֹדֶם דְּאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְעַל דָּא כְתִיב דִינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וּכְתִיב (ירמיה י') אֲנִי יְיָ עוֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה':

תרגום הזוהר
אָמַר רַבִּי אַבָּא, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא קָרָא אוֹתָם, כְּקֹדֶשׁ, אֶלָּא קֹדֶשׁ מַמָּשׁ. שֶׁכָּתוּב, קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', וּמִשּׁוּם זֶה כָּל אוֹכְלָיו יֶאֱשָׁמוּ. לָמַדְנוּ אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מֶה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת הַדִּינִים לְיִשְׂרָאֵל, אַחַר עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. אֶלָּא כָּךְ לָמַדְנוּ, מִצַד הַגְּבוּרָה נִתְּנָה הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם זֶה, צְרִיכִים לָתֵת שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁהַתּוֹרָה תִּהְיֶה שְׁמוּרָה מִכָּל צְדָדֶיהָ. שֶׁאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא עַל דִּין, שֶׁלּוּלֵא הַדִּין לֹא הָיָה מִתְקַיֵּם, וּמִשּׁוּם זֶה נִבְרָא הָעוֹלָם בַּדִּין וְנִתְקַיֵּם. לָמַד רַבִּי אַבָּא, כָּתוּב, דִּינוֹ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט. לַבֹּקֶר, וְלֹא כָּל הַיּוֹם. אֶלָּא לַבֹּקֶר עַד שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ הַשּׁוֹפְטִים וְלֹא יִשְׁתּוּ, שֶׁכָּל מִי שֶׁדָּן דִּין אַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, אֵין הוּא דִּין אֱמֶת, שֶׁכָּתוּב, לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם. מַהוּ, עַל הַדָּם. הוּא אַזְהָרָה לַשּׁוֹפְטִים שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ קוֹדֶם שֶׁדָּנוּ דִּין, שֶׁכָּל מִי שֶׁדָּן דִּין אַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, כְּאִלּוּ מְחַיֵּב דָּם חֲבֵרוֹ וְנוֹתְנוֹ לְאַחֵר, כִּי דָּמוֹ מַמָּשׁ נוֹתֵן לְאַחֵר, זֶהוּ בְּכֶסֶף. כָּל שֶׁכֵּן בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, שֶׁצְרִיכִים הַשּׁוֹפְטִים לְהִשָּׁמֵר, שֶׁלֹּא לָדוּן דִּין, אֶלָּא לִפְנֵי אָכְלוֹ וְשָׁתוֹ. וְעַל זֶה כָּתוּב, דִּינוֹ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט. וְכָתוּב, אֲנִי ה' עוֹשֶׂה חֶסֶד וּמִשְׁפָּט וְגוֹ'.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ק''ש פ''ב

א. הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא כִוֵּן לִבּוֹ בַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְהַשְׁאָר אִם לֹא כִוֵּן לִבּוֹ יָצָא אֲפִלּוּ יָחִיד קוֹרֵא בַּתּוֹרָה כְּדַרְכּוֹ אוֹ מַגִּיהַּ אֶת הַפַּרְשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ בְּעוֹנַת קְרִיאָה יָצָא וְהוּא שֶׁכֵּוֵּן לִבּוֹ בַּפָּסוּק הָרִאשׁוֹן: ב. כָּל אָדָם קוֹרְאִין כְּדַרְכָּן בֵּין עוֹמְדִין בֵּין מְהַלְּכִין בֵּין שׁוֹכְבִין בֵּין רוֹכְבִין עַל גַּבֵי בְּהֵמָה וְאָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְהוּא מוּטָל וּפָנָיו טוֹחוֹת בְּקַרְקַע אוֹ מוּשְׁלָךְ עַל גַּבּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה אֲבָל קוֹרֵא וְהוּא שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ וְאִם הָיָה בַעַל בָּשָׂר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ אוֹ שֶׁהָיָה חוֹלֶה נוֹטֶה מְעַט לְצִדּוֹ וְקוֹרֵא: ג. מִי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל רַגְלָיו עוֹמֵד בְּפָסוּק רִאשׁוֹן וְהַשְׁאָר קוֹרֵא וְהוּא מְהַלֵּךְ הָיָה יָשֵׁן מְצַעֲרִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן וּמִכָּאן וְאִילָךְ אִם אֲנָסַתּוּ שֵׁינָה אֵין מְצַעֲרִין אוֹתוֹ:

מוסר
מלוקט מספרי מוסר

יִזָּהֵר הָאָדָם מִלִּהְיוֹת עָצֵב וְנֶאֱנַח כִּי הָעַצְבוּת וְהָאֲנָחָה גּוֹרְמִין לְהִטָּמֵא כִּי הִיא מִדַּת פְּלוֹנִית כִּשְׁמָהּ וּבִהְיוֹתוֹ תּוֹפֵס אוּמְנוּתָהּ נוֹתֵן לָהּ יַד לַעֲשׂוֹת בּוֹ תַּאֲוָתָהּ כִּיוַן דְּהוּא מִסִּטְרָא דִּילָהּ. וּמִלְּבַד שֶׁמִּדַּת עַצְבוּת רָעָה מְאֹד כִּי גוֹרֶמֶת בִּיטוּל תּוֹרָה וּתְפִלָּה וּלְעַרְבֵּב הַמּוֹחַ וּמַרְבֶּה הַעַצְלוּת מִלְּקַיֵּים הַמִּצְוֹת וְתַלְמוּד תּוֹרָה. וּמִזֶּה נִמְשַׁךְ מַחֲלוֹקֶת בְּבֵיתוֹ עַל לֹא דָּבָר וְיִהְיֶה שָׂנְאוּי וּמְתוּעָב. עוֹד בָּהּ שֶׁגוֹרֵם לְסַלֵּק הַשְּׁכִינָה מֵעָלָיו וּמִקִּרְבּוֹ כִּי הַשְּׁכִינָה נִקְרֵאת שִׂמְחָה וְאָדָם זֶה הַמַּ''ר רַ''ב אֲנָחָה. וְלֹא דַי זֶה אֶלָּא שֶׁהוּא מִתְדַּבֵּק עִם הַפְּלוֹנִית שֶׁזֶּהוּ מִדָּתָה. וְהִיא מִטַמְּאָה אוֹתוֹ כִּי הוּא חֶלְקָה וְסִימָן לַדָּבָר עֶצֶ''ב מַזְרִיעַ זֶרַע לָכֵן אַתָּה בֶן אָדָם שֶׁאָמַרְתָּ בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹת תִּקוּן הַיְסוֹד הַעֲבֵר רָעָה מֵעָלֶיךָ וְתִהְיֶה שָׂמֵחַ תָּמִיד אוּלַי תִּזְכֶּה שֶׁבִּהְיוֹתְךָ שָׂמֵחַ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה תִּדְבַּק בַּשְׁכִינָה הַנִּקְרֵאת שִׁמְחָה וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי חֵטְא וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ: