חוק לישראל - פרשת משפטים, יום שלישי

תורה

(יא) וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף: וְאִם תְּלָת אִלֵין לָא יַעְבֵּד לַהּ וְתִפּוֹק מַגָן בְּלָא כְסַף:
(יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת: דְיִמְחֵי לֶאֱנַשׁ וְיִקְטְלִנֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:
(יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: וּדְלָא כְמַן לֵהּ וּמִן קֳדָם יְיָ אִתִּמְסַר לִידֵהּ וֶאֱשַׁוִי לָךְ אֲתַר דִי יֵעִרוֹק לְתַמָן:
(יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת: וַאֲרֵי יַרְשַׁע גְבַר עַל חַבְרֵהּ לְמִקְטְלֵהּ בִנְכִילוּ מִן מַדְבְּחִי תִּדְבְּרִנֵהּ לִמְמָת:
(טו) וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: וּדְיִמְחֵי אֲבוּהִי וְאִמֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:

נביאים ירמיה פרק לד

(יח) וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו: וְאֶתֵּן יָת גּוּבְרַיָּא דַּעֲבָרוּ עַל קְיָמֵי דְּלָא קִיְּמוּ יָת פִּתְגָמַי קְיָמָא דִּי גָּזְרוּ קֳדָמַי עֶגְלָא דְּפָסְקוּ לִתְרֵיְן וַעֲבָרוּ בֵּין פַּלְגוֹהִי:
(יט) שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלִַם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל: רַבְרְבֵי יְהוּדָה וְרַבְרְבֵי יְרוּשְׁלֵם וְרַבְרְבַיָּא וְכַהֲנַיָּא וְכָל עַמָּא דְּאַרְעָא דְּעָבְרוּ בֵּין פַּלְגֵי עֶגְלָא:
(כ) וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ: וְאֶמְסָר יָתְהוֹן בְּיָד בַּעֲלֵי דְּבָבֵיהוֹן וּבְיָד דִּבְעָן לְמִקְטְלָהוֹן וּתְהֵא נִבְלָתְהוֹן מְשַׁגְּרָא לְמֵיכָל לְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וְלִבְעִיִרָא דְּאַרְעָא:
(כא) וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם: וְיָת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ שִׁבְטָא דְּבֵית יְהוּדָה וְיָת רַבְרְבוֹהִי אֶמְסָר בְּיָד בַּעֲלֵי דְּבָבֵיהוֹן וּבְיָד דִּבְעָן לְמִקְטְלָהוֹן וּבְיָד מַשִׁירְיַת מַלְכָּא דְּבָבֶל דְּאִסְתַּלָּקָא מִנְּכוֹן:
(כב) הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם יְהוָה וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב: הָא אֲנָא מַפְקֵיד אֲמַר יְיָ וַאֲתִיבִינוּן עַל קַרְתָּא הֲדָא וִיגִיחוּן קְרָבָא עֲלָהּ וְיִכְבְּשׁוּנַהּ וְיוֹקְדוּנָה בְּנוּרָא וְיָת קִירְוַיָּא דְּבֵית יְהוּדָה אֶתֵּן לְצַדּוּ מִבְּלִי יָתִיב:

כתובים משלי פרק טז

(יג) רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי צֶדֶק וְדֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב: רְעוּתֵיהּ דְּמַלְכָּא שִּׂפְוָתָא דְצִדְקְתָא וּמִלְּתָא דִתְרִיצֵי רָחֵם:
(יד) חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה: חֶמְתֵּיהּ דְּמַלְכָּא מַלְאֲכֵי דְמוֹתָא אִנוּן וְגַבְרָא חַכִּימָא נִדְעֲכִנֵיהּ:
(טו) בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ: בִּנְהוֹרָא דְּפַרְצוּפֵיהּ דְּמַלְכָּא חַיֵּי וְצִבְיוֹנֵיהּ הֵיךְ עֲנָנָא בִּבְרִירוּתָא:
(טז) קְנֹה חָכְמָה מַה טּוֹב מֵחָרוּץ וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף: דְּקָנֵי חָכְמְתָא טָבָא לֵיהּ מִן דַּהֲבָא סְנִינָא וּדְקָנֵי בְיוּנָא טָב מִן סַנְיָא גַבְיָא:
(יז) מְסִלַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ נֹצֵר דַּרְכּוֹ: שְׁבִילָא דִתְרִיצֵי מִסְטֵי מִן בִּישְׁתָּא וּדְמַזְהַר נַפְשֵׁיהּ נָטַר אָרְחֵיהּ:

משנה כתובות פרק ב

א. הָאִשָׁה שֶׁנִתְאַרְמְלָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, הִיא אוֹמֶרֶת בְתוּלָה נְשָׂאתַנִי, וְהוּא אוֹמֵר, לֹא כִי אֶלָּא אַלְמָנָה נְשָׂאתִיךְ, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצְתָה בְּהִינוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ, כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, אַף חִלּוּק קְלָיוֹת רְאָיָה:

ברטנורה  (א) האשה שנתארמלה או נתגרשה. ותובעת כתובתה: הוא אומר. קאי אנתגרשה. ואי אנתארמלה, היורשים אומרים אלמנה נשאך אבינו ואין לך אלא מנה: הינומא. איכא מאן דאמר חופה של הדס שעושים לבתולות. ואיכא מאן דאמר צעיף שנותנים על העינים ומתנמנמת בו: וראשה פרוע. שערה על כתיפה. כך היו נוהגים להוציא הבתולות מבית אביהן לבית החתונה: אף חילוק קליות. במקומו של ר' יוחנן בן ברוקא היו נוהגים לחלק קליות בנשואי הבתולות. ואי ליכא סהדי שעשו בנשואיה כמנהג נישואי הבתולות, ושטר הכתובה אבד, בעל מהימן ואינה גובה אלא מנה:

ב. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, בְּאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שָׂדֶה זוֹ שֶׁל אָבִיךָ הָיְתָה וּלְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ, שֶׁהוּא נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁל אָבִיו וְהוּא אוֹמֵר לְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ, אֵינוֹ נֶאֱמָן:

ברטנורה  (ב) ומודה רבי יהושע. אף על גב דלעיל בפ''ק גבי היא אומרת משארסתני נאנסתי פליג רבי יהושע ארבן גמליאל ואמר דלא מהמנינן לאשה במאי דאמרה משארסתני נאנסתי ופסלה עצמה מן הכהונה במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני והיתה כשרה לכהונה. הני מילי היכא דאיכא איסור והיתר לפסול לכהונה או להכשיר, בהא פליג רבי יהושע ארבן גמליאל ואמר דלא מהימנינן לה במגו, אבל היכא דליכא איסור והיתר אלא דררא דממונא, כגון האומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו, מודה ר' יהושע לר' גמליאל דבכהאי גונא מהימנינן ליה במגו דאי בעי אמר שלי היא ואמר של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן: ואם יש עדים שהיא של אביו אינו נאמן. בגמרא מפרש דהא מתניתין אתא לאשמועינן כגון שלא אכלה אלא שתי שנים בפני האב ושנה אחת בפני הבן, כיון דלא שלמו לו שלש שני חזקה בחיי האב, השנה שאכלה בפני הבן אינו עולה למנין שני חזקה:

ג. הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ כְּתָב יָדֵינוּ הוּא זֶה, אֲבָל אֲנוּסִים הָיִינוּ, קְטַנִּים הָיִינוּ, פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהוּא כְתָב יָדָם אוֹ שֶׁהָיָה כְתָב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, אֵינָן נֶאֱמָנִין:

ברטנורה  (ג) אנוסים היינו. אונס נפשות שמא יהרגנו. אבל אונס ממון שמא יקח ממונו, וכ''ש אם אמרו בשביל רוב ממון שנתן לנו, אינן נאמנין, דאין אדם משים עצמו רשע, דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן על עצמו לא לזכות ולא לחובה. וכן פסולי עדות היינו, מחמת קורבה. אבל מחמת עבירה אינן נאמנים: יוצא ממקום אחר. חתומים בשטר אחר שהוחזק בב''ד ובא אותו שטר לפנינו עם זה וכתב חותמן דומין זה לשל זה:

ד. זֶה אוֹמֵר זֶה כְתָב יָדִי וְזֶה כְתָב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵרִי, וְזֶה אוֹמֵר זֶה כְתָב יָדִי וְזֶה כְתָב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵרִי, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. זֶה אוֹמֵר זֶה כְתָב יָדִי וְזֶה אוֹמֵר זֶה כְתָב יָדִי, צְרִיכִים לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָן צְרִיכִין לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר, אֶלָּא נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר זֶה כְתָב יָדִי:

ברטנורה  (ד) הרי אלו נאמנים. דהא איכא תרי סהדי על כל כתב וכתב: צריכים לצרף עמהם אחר. שעל כתב ידן הן מעידין לא על מנה שבשטר. וצריך תרי סהדי על כל כתב וכתב: וחכמים אומרים אינם צריכין לצרף עמהם אחר. שעל מנה שבשטר הם מעידים, וכשזה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי נמצאו שני עדים על מנה שבשטר. והלכה כחכמים:

ה. הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אָנִי, נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהָיְתָהּ אֵשֶׁת אִישׁ וְהִיא אוֹמֶרֶת גְּרוּשָׁה אָנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. אָמְרָה נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אָנִי, נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית וְהִיא אוֹמֶרֶת טְהוֹרָה אָנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְאִם מִשֶּׁנִּשֵּׂאת בָּאוּ עֵדִים, הֲרֵי זוֹ לֹא תֵצֵא:

ברטנורה  (ה) אם משנישאת. לא נישאת ממש, אלא אם משהתירוה לינשא באו עדים שנשבית: לא תצא. מהיתרה הראשון, ותנשא לכתחלה. אבל אם באו עדים שנטמאת, אפילו היו לה כמה בנים תצא:

ו. שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁנִּשְׁבּוּ, זֹאת אוֹמֶרֶת נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אָנִי, וְזֹאת אוֹמֶרֶת נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אָנִי, אֵינָן נֶאֱמָנוֹת. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידוֹת זוֹ אֶת זוֹ הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת:

ברטנורה  (ו) שתי נשים שנשבו. שיש עדים שנשבו: שמעידות זו את זו. כל אחת אומרת חברתי טהורה: הרי אלו נאמנות. דבשבויה הקלו להכשיר עד אחד ואפילו עבד ואפילו אשה ואפילו קטן מסיח לפי תומו. ובלבד שיעיד העד שלא פירש ממנה משעה שנשבית עד שיצאה מרשות הגוים:

ז. וְכֵן שְׁנֵי אֲנָשִׁים זֶה אוֹמֵר כֹּהֵן אָנִי וְזֶה אוֹמֵר כֹּהֵן אָנִי, אֵינָן נֶאֱמָנִין. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידִין זֶה אֶת זֶה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין:

ברטנורה  (ז) אינן נאמנים. ליתן להם תרומה: ובזמן שהן מעידין זה על זה. שכל אחד אומר אני וחברי כהן:

ח. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מַעֲלִין לַכְּהֻנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵימָתַי, בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ עוֹרְרִין. אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹרְרִין, מַעֲלִין לַכְּהֻנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְגַן, מַעֲלִין לַכְּהֻנְּה עַל פִּי עֵד אֶחָד:

ברטנורה  (ח) ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה ע''פ עד אחד. אפילו היכא דליכא גומלין, וכ''ש הכא דאיכא למיחש לגומלין, העד אתה עלי ואני עליך: עוררין. שקורין עליו שם פסול. ואין ערעור פחות משנים: מעלין. היכא דליכא גומלים. והיינו דאיכא בין ר' אליעזר לתנא קמא דר' יהודה: רשב''ג אומר מעלין לכהונה. בגמרא פריך, רשב''ג היינו ר' אליעזר. ומסיק, דבמצטרפין לעדות קמפלגי, כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ואסקיניה, ואתו בי תרי ואמרי בן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא, ר' שמעון בן גמליאל אומר מעלין לכהונה על פי זה העד האחרון מפני שמצרפין אותו עם העד הראשון שביטל הקול ואמר ידענא ביה דכהן הוא, ואע''פ שלא העידו עדותן בבת אחת עדותן מצטרפת, ואמרינן אוקי הני תרי דאמרי כהן הוא להדי תרי דאמרי דבן גרושה הוא, ואוקי גברא אחזקתיה. ולר' אלעזר לא מסקינן ליה עד שיעידו שני עדים בזמן אחד דכהן הוא. והלכה כר''ש בן גמליאל שהעדים מצטרפין אע''פ שלא העידו עדותן כאחד:

ט. הָאִשָּׁה שֶׁנֶּחְבְּשָׁה בִידֵי גוֹיִם עַל יְדֵי מָמוֹן, מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת, אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ. עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְכּוֹם, כָּל כֹּהֲנוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בְתוֹכָהּ, פְּסוּלוֹת. וְאִם יֵשׁ לָהֶן עֵדִים, אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. וְאֵין אָדָם נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶן הַקַּצָב, הַמָּעוֹן הַזֶּה, לֹא זָזָה יָדָהּ מִתּוֹךְ יָדִי מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִם לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצְאוּ. אָמְרוּ לוֹ, אֵין אָדָם מֵעִיד עַל יְדֵי עַצְמוֹ:

ברטנורה  (ט) ע''י ממון מותרת לבעלה. שמפחדין להפסיד ממונם ולא מפקרי לה. ודוקא כשיד ישראל תקיפה על העובדי כוכבים אז מותרת לבעלה אפילו בעלה כהן, ולא דמי לשבויה, משום דמרתתי להפסיד ממונן. אבל כשיד העובדי כוכבים תקיפה, אפילו על ידי ממון אסורה לבעלה אם בעלה כהן. ואם בעלה ישראל מותרת בכל ענין, דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה: על ידי נפשות. שהיתה נידונת למות, אסורה אפילו לבעלה ישראל, דחיישינן שמא נבעלה ברצון לאחד מהן: כרכום. תרגום מצור, כרכומא: פסולות. אסורות לכהן, דאשת כהן אסורה כשנאנסה. ואם יש בעיר מחבואה אחת שיכולה אשה אחת להחבא שם, כל אחת ואחת מנשי העיר נאמנות לומר במחבואה נחבאתי ולא נטמאתי, ומתוך שיכולה לומר נחבאתי, נאמנת גם כן כשאמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי: המעון הזה. שבועה היא: אין אדם מעיד ע''י עצמו. ואם העיד אדם על שבויה שהיא טהורה הרי זה לא ישאנה אם הוא כהן, מפני החשד. ואם פדה אותה מן השבי בממונו הרי זה מעיד עליה ונושאה, דלא שדי אינש זוזי בכדי, ואם לא ידע שהיא טהורה לא נתן ממונו עליה:

י. וְאֵלוּ נֶאֱמָנִין לְהָעִיד בְּגוֹדְלָן מָה שֶׁרָאוּ בְּקוֹטְנָן. זֶה כְּתָב יָדוֹ שֶׁל אַבָּא וְזֶה כְּתָב יָדוֹ שֶׁל רַבִּי. וְזֶה כְּתָב יָדוֹ שֶׁל אָחִי. זָכוּר הַיִיתִי בִּפְלוֹנִית שֶׁיָצְתָה בְּהִינוֹמָא. וְרֹאשָׁה פָּרוּעַ. וְשֶׁהָיָה אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹצֵא מִבֵּית הַסֶפֶר לִטְבּוֹל לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה. וְשֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָנוּ עַל הַגּוֹרֵן. וְהַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַפְּרָס. וְעַד כָּאן הָיִינוּ בָאִין בַּשַּׁבָּת אֲבָל אֵין (אָדָם) נֶאֱמָן לוֹמַר, דֶּרֶךְ הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה, מַעֲמָד וּמִסְפֵּד הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה:

ברטנורה  (י) זה כתב ידו של אבא. ומקיימין השטר על פיו, שקיום שטרות דרבנן והימנוהו רבנן בדרבנן: שיצתה בהינומא וראשה פרוע. ונוטלת כתובה מאתים. ואע''ג דלא מפקינן ממונא אלא בעדות ברורה, הכא שאני, הואיל ורוב נשים בתולות נישאות, גילוי מלתא בעלמא הוא: ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר. כשהיינו לומדין תינוקות בבית רבן: לאכול בתרומה. וע''פ עדות זו מאכילין ליה תרומה דרבנן, כגון תרומה שמוציאין מעציץ שאינו נקוב וכיוצא בזה. אבל תרומה דאורייתא אין מאכילין ע''פ עדות כזה. ולא חיישינן שמא עבד כהן היה, שאסור ללמד את העבד תורה: ושהיה חולק עמנו על הגורן. ולא חיישינן שמא עבד כהן היה, שאין חולקים תרומה לעבד אא''כ רבו עמו: ושהמקום הזה בית הפרס. החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס מאה אמה, שכך שיערו שהמחרישה מולכת עצמות המת. וטומאת בית הפרס דרבנן: ועד כאן היינו באין בשבת. דתחומים דרבנן: מעמד ומספד. מקום היה לו כאן להספיד מתיו ולעשות מעמדות ומושבות שהיו עושין למת, בהא לא מהימן, שהוא דבר שבממון וצריך עדות גמורה:

גמרא כתובות דף כ''ב ע''א

אָמַר רִבִּי אָמֵי מְנַיִן לְהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ''ב) אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶה לְאִשָּׁה. לָאִישׁ אֲסָרָה הַזֶה הִתִּירָהּ. לָמָה לִי קְרָא סְבָרָא הִיא הוּא אֲסָרָהּ וְהוּא שָׁרֵי לָהּ אֶלָּא כִּי אִצְטְרִיךְ קְרָא לְכִדְרַב הוּנָא דְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מְנַיִן לְאַב שֶׁנֶּאֱמָן לֶאֱסוֹר אֶת בִּתּוֹ מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לָמָה לִי מִבְעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי רִבִּי יוֹנָה דְתָנֵי רִבִּי יוֹנָה אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה וְלֹא לְיָבָם. תָּנוּ רַבָּנָן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה אֵשֶׁת אִישׁ אֲנִי וְחָזְרָה וְאָמְרָה פְּנוּיָה אֲנִי נֶאֱמֶנֶת. וְהָא שָׁוְויָה לְנַפְשָׁהּ חֲתִיכָא דְאִיסוּרָא אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא כְּגוֹן שֶׁנָּתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֵיהָּ תַּנְיָא נַמִּי הַכִי אָמְרָה אֵשֶׁת אִישׁ אֲנִי וְחָזְרָה וְאָמְרָה פְּנוּיָה אֲנִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְאִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֵיהָ נֶאֱמֶנֶת וּמַעֲשֶׂה נַמֵּי בְּאִשָּׁה אֶחָת גְּדוֹלָה שֶׁהָיְתָה גְדוֹלָה בְּנוֹי וְקָפְצוּ עָלֶיהָ בְּנֵי אָדָם לְקַדְּשָׁהּ וְאָמְרָה לָהֶם מְקוּדֶשֶׁת אֲנִי לְיָמִים עָמְדָה וְקִדְּשָׁה אֶת עַצְמָהּ אָמְרוּ לָהּ חֲכָמִים מַה רָאִית לַעֲשׂוֹת כֵּן. אָמְרָה לָהֶם בַּתְּחִלָּה שֶׁבָּאוּ עָלַי אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מְהוּגָנִים אָמַרְתִּי מְקוּדֶשֶׁת אֲנִי עַכְשָׁיו שֶׁבָּאוּ עָלַי אֲנָשִׁים מְהוּגָנִים עָמַדְתִּי וְקִדַּשְׁתִּי אֶת עַצְמִי וְזוּ הֲלָכָה הֶעֱלָה רַב אַחָא שַׂר הַבִּירָה לִפְנֵי חֲכָמִים בְּאוּשָׁא וְאָמְרוּ אִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ נֶאֱמֶנֶת. בָּעָא מִינֵיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב אָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי וְחָזְרָה וְאָמְרָה טְהוֹרָה אֲנִי מַהוּ אָמַר לֵיהּ אַף בְּזוּ אִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ נֶאֱמֶנֶת. תָּנָא מִינֵיהּ אַרְבְּעִין זִמְנִין וַאֲפִלּוּ הַכִי לֹא עָבַד שְׁמוּאֵל עוֹבָדָא בְּנַפְשֵׁיהּ:

רש''י  נתתי לאיש. אסרה לכל העולם דלא ידעי' למאן וכי אמר הזה התירה לו: שנאמן לאסור את בתו. כשהיא קטנה או נערה שבידו לקדשה כדאמרי' בפ' נערה שנתפתת' מנין שאם אמר קדשתיה לפלוני שהוא נאמן לאוסר' על הכל: את בתי נתתי. אלמא בדידי' תליא נתינ' והימני' קרא למימר הכי: הזה למה לי. כיון דלאו להפה שאסר מבעי לי': ולא ליבם. אם הוציא שם רע על נישואי אחיו שאין היבם נידון כמוציא שם רע ליענש במאה כסף והכי מוכח לקמן בפרק נערה: אמתלא. משל וטעם למה אמרה תחלה מקודשת אני: אם נתנה אמתלא לדברי'. הואיל ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת: אמרה טמאה אני. אמרה לבעלה נדה אני: טהורה אני. לא הייתי נדה: לא עבד שמואל עובדא בנפשיה. פעם אחת אמרה לו אשתו כן ונתנה אמתלא לדבריה ופירש הימנה עד שטבלה:

זוהר משפטים דף קכ''ג ע''ב

דָּבָר אַחֵר וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהלים פ''א) שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ וְגוֹמֵר. לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְגוֹמֵר. אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וְגוֹמֵר. הַנֵי קְרָאֵי אֲמָרָן דָּוִד בְּרוּחַ קֻדְשָׁא וְאִית לְאִסְתַּכְּלָא בְהוּ. שְׁמַע עַמִּי בְּכַמָּה אַתְרִין אַזְהָרַת אוֹרַיְיתָא לְבַר נַשׁ בְּכַמָּה אַתְרִין קֻדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַזְהִיר בֵּיהּ בְּבַר נַשׁ וְכֹלָּא לְתוֹעַלְתָּא דְבַר נַשׁ בְּגִין דְּיִנְטַר פִּקוּדֵי אוֹרַיְיתָא דְּכָל מָאן דְיִנְטַר אָרְחֵי דְאוֹרַיְיתָא וְאִשְׁתְּדַל בָּהּ כְּמָאן דְּאִשְׁתַּדֵּל בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא דְּתַנֵינָן אוֹרַיְיתָא כְּלָא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּמָאן דְּמִשְׁתַּדֵּל בָּהּ כְּמָאן דְּמִשְׁתַּדֵּל בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא כֹלָּא חַד שְׁמָא קַדִּישָׁא הוּא שְׁמָא עִלָּאָה שְׁמָא דְכָלִיל כָּל שְׁמָהָן. וּמַאן דְּגָרַע אוֹת חַד מִינָהּ כְּאִלּוּ עַבִיד פְּגִימוּתָא בִשְׁמָא קַדִּישָׁא. תָּאנָא וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא תוֹסִיף עַל אוֹרַיְיתָא וְלֹא תִגְרַע מִנַּיְהוּ רִבִּי חִיָּיא אָמַר וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים דָּא מָאן דְּיִתְעֲסַק בְּסִפְרִין אַחֲרָנִין דְּלָא מִסִטְרָא דְאוֹרַיְיתָא לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ דְּאָסִיר אֲפִלּוּ לְאַדְכְּרָא לוֹן וּלְמֵילַף מִנַיְיהוּ טַעֲמָא כָּל שֶׁכֵּן עַל אוֹרַיְיתָא. רִבִּי יְהוּדָה מַתְנֵי הַכִי מָאי טַעֲמָא כְתִיב וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְסָמִיךְ לֵיהּ אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמוֹר אֶלָּא מָאן דְּלָא נָטִיר הָאי כְמָאן דְּלָא נָטִיר מְהֵימְנוּתָא דְקֻדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מָאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם דְּבֵיהּ אֲחִידָא מִלָּה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק וְכֵן בְּכָל שְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין דְּהָא כֻלְּהוּ אֲחִידָן בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְעַל דָּא תָנֵינָן מָאי דִכְתִיב (דברים ט''ז) שָׁלש פְּעָמִים בַּשָּׁנָה מִשּׁוּם דִּבְהוּ תַלְיָיא מְהֵימְנוּתָא. יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֲמָאי כָל זְכוּרְךָ אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר כָּל זְכוּרְךָ מַמָּשׁ בְּגִין דְּנַטְּלִין בִּרְכָתָא מִמַּבּוּעָא דְנַחֲלָא. מִכָּאן תָּנֵינָן כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל דְאִתְגְּזַר בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא בְּגִין דְיִטּוֹל בִּרְכָתָא מִמַּבּוּעֵי דְּנַחֲלָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם) כְּבִרְכַּת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

תרגום הזוהר
פֵּרוּשׁ אַחֵר עַל, וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָךְ וְגוֹ'. לֹא יִהְיֶה בְךְ אֵל זָר וְגוֹ'. אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךְ הַמַּעֲלְךְ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְגוֹ'. מִקְרָאוֹת אֵלּוּ אֲמָרָם דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְיֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם. שְׁמַע עַמִּי, בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת הִזְהִירָה הַתּוֹרָה לָאָדָם, בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְהִיר בָּאָדָם, וְהַכֹּל לְתוֹעֶלֶת הָאָדָם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמֹר מִצְוֹת הַתּוֹרָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּשְׁמֹר דַּרְכֵּי הַתּוֹרָה, וְעוֹסֵק בָּהּ, כְּמִי שֶׁעוֹסֵק בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. שֶׁלָּמַדְנוּ, הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הִיא הַשֵּׁם שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִי שֶׁעוֹסֵק בָּהּ כְּאִלּוּ עוֹסֵק בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, מִשּׁוּם שֶׁהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֵׁם אֶחָד קָדוֹשׁ הוּא, שֵׁם עֶלְיוֹן, שֵׁם הַכּוֹלֵל. וּמִי שֶׁגּוֹרֵעַ אוֹת אַחַת מִמֶּנָּהּ, כְּאִלּוּ עָשָׂה פְּגָם בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. לָמַדְנוּ, וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, אַל תּוֹסִיף עַל הַתּוֹרָה וְעַל תִּגְרַע מִמֶּנָּהּ. רַבִּי חִיָּא אָמַר, וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, זֶה מִי שֶׁעוֹסֵק בִּסְפָרִים אֲחֵרִים, שֶׁאֵינָם מִצַד הַתּוֹרָה. לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךְ. שֶׁאָסוּר אֲפִלּוּ לְהַזְכִּירָם וְלִלְמֹד מֵהֶם טַעַם. וְכָל שֶׁכֵּן, טַעַם עַל הַתּוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה לוֹמֵד כָּךְ. מַה הַטַּעַם שֶׁכָּתוּב, וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְסָמוּךְ לוֹ, וְאֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר, אֶלָּא מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר זֶה, כְּמִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר אֱמוּנַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַה הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁבּוֹ אָחוּז הַדָּבָר. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, וְכֵן בְּכָל שְׁאָר הַחַגִּים וּזְמַנִּים, שֶׁכֻּלָּם אֲחוּזִים בִּשְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן. וְעַל זֶה לָמַדְנוּ, מַה שֶּׁכָּתוּב, שָׁל. ש פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, מִשּׁוּם שֶׁבָּהֶם. תְּלוּיָה הָאֱמוּנָה. יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךְ, לָמָּה כָּל זְכוּרְךְ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל זְכוּרְךְ מַמָּשׁ מִשּׁוּם שֶׁמְּקַבְּלִים בְּרָכָה מִמַּבּוּעַ שֶׁל הַנַּחַל, מִכָּאן לָמַדְנוּ, שֶׁכָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּמּוֹל, צָרִיךְ לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, מִשּׁוּם שֶׁמְּקַבֵּל בְּרָכָה מִן הַמַּבּוּעַ שֶׁל הַנַּחַל. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר, כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹקֶיךְ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. וְכָתוּב אֶל פְּנֵי הָאָדוֹן ה'.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ק''ש פ''ב

א. מִי שֶׁהָיָה עוֹסֵק בִּמְלָאכָה מַפְסִיק עַד שֶׁיִקְרָא פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה כֻּלָּהּ וְכֵן הָאוּמְנִין בְּטֵלִין מִמְּלַאכְתָּן בְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תְהֵא קְרִיאָתָן עֲרָאי וְהַשְּׁאָר קוֹרֵא הוּא כְדַרְכּוֹ וְעוֹסֵק בִּמְלָאכְתּוֹ אֲפִלּוּ הָיָה עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְּרֹאשׁ הַכּוֹתֵל קוֹרֵא בִּמְקוֹמוֹ וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ: ב. הָיָה עוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְהִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע פּוֹסֵק וְקוֹרֵא וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ הָיָה עוֹסֵק בְּצָרְכֵי רַבִּים לֹא יַפְסִיק אֶלָּא יִגְמוֹר עִסְּקֵיהֶן וְיִקְרָא אִם נִשְׁאַר עֵת לִקְרוֹת: ג. הָיָה עוֹסֵק בַּאֲכִילָה אוֹ שֶׁהָיָה בַּמֶּרְחָץ אוֹ שֶׁהָיָה עוֹסֵק בְּתִסְפּוֹרֶת אוֹ שֶׁהָיָה מְהַפֵּךְ בְּעוֹרוֹת אוֹ שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּדִּין גּוֹמֵר וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. וְאִם הָיָה מִתְיָירֵא שֶׁמָּא יַעֲבוֹר זְמַן קְרִיאָתָהּ וּפָסַק וְקָרָא הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

מוסר
מלוקט מספרי מוסר

כְּשֶׁרוֹצֶה לִשְׁכַּב בַּלַּיְלָה יִזָּהֵר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה כְּהוֹגֵן תֵּיבָה בְּתֵיבָה וְסֵדֶר קְרִיאַת שְׁמַע כַּכָּתוּב בִּסְפָרִים וְיֹאמַר וִדּוּי כַּכָּתוּב שָׁם וּבִתְחִלַּת שְׁכִיבָתוֹ אִם יָכוֹל יְהַרְהֵר אֵיזֶה פָסוּק אוֹ דְבַר תּוֹרָה וְהוּא תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה לְהִנָּצֵל מִקֶּרִי כִּי יָשֵׁן מַמָּשׁ מִתּוֹךְ דִּבְרֵי תוֹרָה וְעֵץ חַיִּים הִיא לִדָּבֵק בַּחַיִּים. וְאַזְהָרָה שָׁמַעְנוּ כִּי בִּתְחִלַּת שְׁכִיבָה יִישַׁן עַל צַד שְׂמֹאל וּמִלְּבַד שֶׁעַל פִּי הָרְפוּאָה טוֹב לַגוּף לִישָׁן בִתְחִלַּת הַלַּיְלָה עַל צַד שְׁמֹאל גַּם הוּא רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁמַּכְנִיעַ צַד שְׂמֹאל. וִידִיעַת הַהֲפָכִים אַחַת הִיא כְּטַעַם לְשַׁ''ד כֵּן הַשּׁוֹכֵב עַל צַד יָמִין מַגְבִּיר צַד שְׂמֹאל בַּעֲשׂוֹתוֹ וְל''וֹ אָחַ''ז לִקְרוֹ''א לוֹ רַחֲמָנָא לִיצְלָן וּבְיּוֹתֵר צָרִיךְ לִזָּהֵר מִדְּבָרִים אֵלּוּ בִּהְיוֹתוֹ בַּעַל תְּשׁוּבָה כִּי הַחוֹטֵא אֵין מְדַקְדְּקִין עִמּוֹ עַל שְׂמֹאל שֶׁהוּא יָמִין אֲבָל בַּעַל תְּשׁוּבָה רוֹדְפִין אַחֲרָיו וְצָרִיךְ לִזָּהֵר: