חוק לישראל - פרשת משפטים, יום חמישי

תורה

(כב) וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים: וַאֲרֵי יִנְצוּן גֻבְרִין וְיִמְחוּן אִתְּתָא מַעַדְיָא וְיִפְּקוּן וַלְדָהָא וְלָא יְהֵי מוֹתָא אִתְגְבָאָה יִתְגְבֵי כְּמָא דִי יְשַׁוִי עֲלוֹהִי בַּעֲלַהּ דְאִתְּתָא וְיִתֵּן עַל מֵימַר דַיָנַיָא:
(כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: וְאִם מוֹתָא יְהֵא וְתִתֵּן נַפְשָׁא חֳלָף נַפְשָׁא:
(כד) עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: עֵינָא חֳלָף עֵינָא שִׁנָא חֳלָף שִׁנָא יְדָא חֳלָף יְדָא רַגְלָא חֳלָף רַגְלָא:
(כה) כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה: כְּוָאָה חֳלָף כְּוָאָה פִּדְעָא חֳלָף פִּדְעָא מַשְׁקוֹפֵי חֳלָף מַשְׁקוֹפֵי:
(כו) וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ: וַאֲרֵי יִמְחֵי גְבַר יָת עֵינָא דְעַבְדֵהּ אוֹ יָת עֵינָא דְאַמְתֵהּ וִיחַבְּלִנַהּ לְבַר חוֹרִין יִפְטְּרִנֵהּ חֳלָף עֵינֵהּ:

נביאים ירמיה פרק לה

(ז) וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם: וּבֵיתָא לָא תִּבְנוּן וְזַרְעָא לָא תִּזְרְעוּן וְכַרְמָא לָא תִּצְבוּן וְלָא יְהִי לְכוֹן אֲרֵי בְּמַשְׁכְּנִין תֵּיתְבוּן כָּל יוֹמֵיכוֹן בְּדִיל דְּתִתְקַיְּמוּן יוֹמִין סַגִּיִאִין עַל אַפֵּי אַרְעָא דְּאַתּוּן דָּיְרִין תַּמָּן:
(ח) וַנִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן כָּל יָמֵינוּ אֲנַחְנוּ נָשֵׁינוּ בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ: וְקַבִּילְנָא לְמֵימָר יוֹנָדָב בַּר רֵכָב אֲבוּנָא לְכָל דְּפַקַּדְנָא בְּדִיל דְּלָא לְמִשְׁתֵּי חֲמְרָא כָּל יוֹמָנָא אֲנַחְנָא נְשָׁנָא בְּנָנָא וּבְנָתָנָא:
(ט) וּלְבִלְתִּי בְּנוֹת בָּתִּים לְשִׁבְתֵּנוּ וְכֶרֶם וְשָׂדֶה וָזֶרַע לֹא יִהְיֶה לָּנוּ: וּבְדִיל דְּלָא לְמִבְנֵי בָּתִּין לְמִתְבְּנָא וְכַרְמִין וְזַרְעִין לָא יְהִי לָנָא:
(י) וַנֵּשֶׁב בָּאֳהָלִים וַנִּשְׁמַע וַנַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יוֹנָדָב אָבִינוּ: וְיָתִיבְנָא בְּמַשְׁכְּנִין וְקַבִּילְנָא וַעֲבַדְנָא כְּכָל דְּפַקַּדְנָא יוֹנָדָב אֲבוּנָא:
(יא) וַיְהִי בַּעֲלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל הָאָרֶץ וַנֹּאמֶר בֹּאוּ וְנָבוֹא יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי חֵיל הַכַּשְׂדִּים וּמִפְּנֵי חֵיל אֲרָם וַנֵּשֶׁב בִּירוּשָׁלִָם: וַהֲוָה כַּד סָלִיק נֶבוּכַדְּרֶאצַר מַלְכָּא דְּבָבֶל עַל אַרְעָא וַאֲמַרְנָא אַיְתוּ וְנֵיעוֹל לִירוּשְׁלֵם מִן קֳדָם מַשִׁירְיָת כַּסְדָאֵי וּמִן קֳדָם מַשִׁירְיָת אֲרָם וְיָתִבְנָא בִּירוּשְׁלֵם:

כתובים משלי פרק טז

(כד) צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם: כַּבְרִיתָא דְדוּבְשָׁא מַאֲמָרָא דְבוּסְמָא חַלְיוּתָא דְנַפְשָׁא וְאַסוּתָא לְגַרְמֵי:
(כה) יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת: אִית אָרְחָא דְּמִתְחַזְיָא בְעַיְנֵי בְנֵי נָשָׁא דִתְרִיצָא הִיא וְסוֹפָהּ אָרְחָתָא דְמוֹתָא אִנוּן:
(כו) נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ: נְפַשׁ דְלָעַיָא לְעוּתָא תְסוֹבַר דְּמִן פּוּמָא אָתֵי לַהּ כֵּיפָא:
(כז) אִישׁ בְּלִיַּעַל כֹּרֶה רָעָה וְעַל (שפתיו) שְׂפָתוֹ כְּאֵשׁ צָרָבֶת: גַּבְרָא טָלוֹמָא חָפַר בִּישְׁתָּא וּבְשִּׂפְוָתֵיהּ נוּרָא יָהֲבָא זְלִיקֵי:
(כח) אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָּ מַפְרִיד אַלּוּף: גַּבְרָא מְהַפְּכָנָא יְגָרֵי תִגְרֵי וְחַרְתָּנָא מַעֲרִיק רָחֲמֵיהּ:

משנה מנחות פרק ד

א. הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת. תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל יָד. הַסֹלֶת וְהַשֶּׁמֶן אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן, וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן. הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן אֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ:

ברטנורה  (א) התכלת אינה מעכבת את הלבן. אע''ג דמצוה לתת שני חוטין של תכלת ושני חוטין של לבן, או חוט אחד של תכלת ושלשה חוטים של לבן, אפילו הכי אין זה מעכב את זה, ואם נתן ארבעתן [של תכלת או ארבעתן] של לבן, יצא: תפלה של יד אינה מעכבת של ראש. רמב''ם כתב, דוקא ששתיהן מצויין אצלו, אבל אם אין מצויה אצלו אלא אחת מהן לא יניח האחת עד שימצא האחרת, גזרינן שמא יטעה ויסמוך על אחת תמיד. וזה דלא כהלכתא. דמאן דאמר הכי בגמרא [מנחות מד.] הדר ביה, מכח מה שהקשו לו, ואלא מאן דלית ליה תרתי מצות חדא מצוה נמי לא לעביד, בתמיה. והלכה בין ששניהן מצויין אצלו בין שאין מצויין אצלו אינן מעכבות זו את זו. וכן הורו כל רבותי הלכה למעשה: הסולת והשמן. של מנחת נסכים: אין מעכבין את היין. של נסכים. שאם הביאו את היין בלא סולת ושמן, מנסכו: המתנות של מזבח החיצון. כגון ארבע מתנות של חטאת: אין מעכבות זו את זו. שאם לא נתן אלא אחת כיפר. דכתיב (דברים יב) ודם זבחיך ישפך, שפיכה אחת משמע:

ב. הַפָרִים וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם הָיוּ לָהֶם פָּרִים מְרֻבִּים וְלֹא הָיוּ לָהֶם נְסָכִים, יָבִיאוּ פַּר אֶחָד וּנְסָכָיו וְלֹא יִקְרְבוּ כֻלָּן בְּלֹא נְסָכִין:

ברטנורה  (ב) הפרים והאילים והכבשים. הנך דכתיבי בפרשת אמור אל הכהנים, והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שנים, הבאים עם שתי הלחם של עצרת, אינן מעכבים הפרים שנים ואיל אחד ושבעה כבשים של מוספים של עצרת הכתובים בפרשת פינחס. שאין [שני] פרים של מוספים מעכבין הפר של שתי הלחם, ולא הפר של שתי הלחם מעכב שני פרים של מוספים. וכן שני אילים של שתי הלחם אינן מעכבין האיל אחד של מוספים, ולא איל אחד של מוספים מעכב שני האילים של שתי הלחם. וכן הכבשים אין מעכבין אלו את אלו: ר' שמעון אומר אם היו להם פרים מרובין. כלומר, דמים כדי לקנות פרים כדי צרכן, ולא היו להם דמים לקנות נסכים, יביאו פר אחד ונסכיו. ומפיק לה מקרא דכתיב (יחזקאל מו) איפה לפר ואיפה לאיל יעשה מנחה ולכבשים כאשר תשיג ידו, וכי מדת פרים ואילים אחת היא, והלא מנחת פרים שלשה עשרון ומנחת אילים שני עשרון, אלא להודיעך שמוטב להביא פר אחד איל אחד עם איפתו מדה הראויה לו, מלהביא פרים מרובים ואילים מרובים בלא מנחתם. ואין הלכה כר' שמעון:

ג. הַפָר וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים וְהַשָּׂעִיר אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְלֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן. הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס, לֹא כִי, אֶלָּא הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, קָרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, אַף כָּאן יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לָחֶם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֶן נַנָּס, אֲבָל אֵין הַטַּעַם כִּדְבָרָיו, שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, קָרַב בַּמִּדְבָּר. וְכָל הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, לֹא קָרַב בַּמִּדְבָּר. מִשֶּׁבָּאוּ לָאָרֶץ, קָרְבוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ. וּמִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר יִקְרְבוּ כְבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, שֶׁהַכְּבָשִׂים מַתִּירִין אֶת עַצְמָן (בְּלֹא לָחֶם). לֶחֶם בְּלֹא כְבָשִׂים, אֵין לִי מִי יַתִּירֶנּוּ:

ברטנורה  (ג) הפר והאילים והכבשים והשעיר. הבאים בגלל הלחם. וכולן עולות חוץ מן השעיר שהוא חטאת: אין מעכבין את הלחם. שאם הביאו שתי הלחם של עצרת בלא הקרבנות הללו, מקודשין: הלחם מעכב את הכבשים. הנך כבשים הן שני כבשים דשלמים שהוזקקו לתנופה עם הלחם: והכבשים אין מעכבין את הלחם. שאם לא נמצאו כבשים, מביאים שתי הלחם והן קדושים כאילו הביאום עם הכבשים: קרבו כבשים בלא לחם. שהרי לא היה להם לחם במדבר אלא המן: הלכה כדברי בן ננס. דכבשים מעכבים את הלחם: אבל אין הטעם כדבריו. דהוא אומר במדבר קרבו כבשים דשלמים, ולא היא: שכל האמור בחומש הפקודים. בספר במדבר. כגון קרבנות מוספים האמורים בפרשת פינחס, קרבו במדבר: וכל האמור בתורת כהנים. דהיינו בספר ויקרא. לא קרבו במדבר. והנך כבשים האמורים באמור אל הכהנים כגון הנך שבעה כבשים ופר ואילים לעולה דעל הלחם ושני כבשים דשלמים לא קרבו במדבר: לחם בלא כבשים אין לי מי יתירנו. שאין הלחם מותר באכילה לכהנים עד שיקרבו כבשים. והלכה כרבי שמעון:

ד. הַתְּמִידִין אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַמּוּסָפִים, וְלֹא הַמּוּסָפִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּמִידִין, וְלֹא הַמּוּסָפִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. לֹא הִקְרִיבוּ כֶבֶשׂ בַּבֹּקֶר, יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהָיוּ אֲנוּסִין אוֹ שׁוֹגְגִין. אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִין וְלֹא הִקְרִיבוּ כֶבֶשׂ בַּבֹּקֶר, לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. לֹא הִקִטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר, יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבָּיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְכֻלָּהּ הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין הָעַרְבָּיִם, שֶׁאֵין מְחַנְּכִין אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב אֶלָא בִקְטֹרֶת הַסַמִּים (שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם), וְלֹא מִזְבַּח הָעוֹלָה אֶלָּא בְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְלֹא אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶלָּא בְלֶחֶם הַפָּנִים בַּשַּׁבָּת, וְלֹא אֶת הַמְּנוֹרָה אֶלָּא בְשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בֵּין הָעַרְבָּיִם:

ברטנורה  (ד) התמידים אינן מעכבין את המוספים. בגמרא מפרש, דלענין קדימה קאמר דאין מעכבין זה את זה, דאי בעי תמידין מקריב ברישא, ואי בעי מוספין מקריב ברישא, ואע''ג דכתיב וערך עליה העולה, ומשמע העולה דהיינו עולת תמיד תהא ראשונה לכל הקרבנות, אין זה אלא למצוה בעלמא אבל לא לעכב: אמר ר' שמעון אימתי וכו'. בגמרא מפרש דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, לא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים, במה דברים אמורים שלא נתחנך המזבח, אבל נתחנך המזבח יקריבו בין הערבים. אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהיו אנוסים או שוגגים, אבל אם היו מזידים ולא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים. והכי פירושו, לא הקריבו התמיד של שחר לא יקריבו התמיד של בין הערבים, דהכי מדרש קרא, אם את הכבש אחד תעשה בבוקר הוכשר שני ליקרב בין הערבים, ואי לא לא. במה דברים אמורים שלא נתחנך מזבח, דהאי קרא בחינוך כתיב בפרשת ואתה תצוה, דכתיב לעיל מניה וזה אשר תעשה על המזבח. אבל נתחנך מזבח שכבר הקריב עליו קרבנות, אפילו לא הקריב תמיד של שחר יקריב תמיד של בין הערבים, דכתיב בפרשת פינחס ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבוקר וכנסכו, ובההוא קרא לא כתיב את הכבש האחד תעשה בבוקר, ותניא בספרי האי קרא למה נאמר והלא נאמר למעלה בפרשה ואת הכבש השני וגו', לפי שנאמר עמו את הכבש אחד תעשה בבוקר, הרי שלא הקריבו של שחר שומע אני שלא יקריבו של בין הערבים, תלמוד לומר קרא בתרא ואת הכבש השני, מגיד לך שאם לא הקריב של שחר יקריב של בין הערבים, אבל אם מזידים כו' לא יקריבו בין הערבים, אותן המזידים. אבל כהנים אחרים יכולים להקריב: לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים. דקטורת לא שכיחא בחד גברא שיקטיר קטורת פעמים רבות כמו בעולה, כדאמרינן ביומא שלא שנה בה אדם מעולם מפני שהיא מעשרת דכתיב (דברים לג) ישימו קטורה באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו, הלכך לא קנסינן להו, שמתוך שהיא חביבה עליהם לא פשעי בה ואינו מצוי שיניחו אותה מזידין. ואין הלכה כר' שמעון בשתיהן: שאין מחנכים את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים. של בין הערבים. דכתיב (שמות ל) בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה, כלומר כשמדשן את המנורה מן האפר שיש שם מהדלקת הנרות. ואי לאו דעבד הדלקה באורתא, מאי בעי למתקן בצפרא, אלמא חינוך המנורה בין הערבים. וכיון דמנורה נתחנכה בערב, קטורת נמי נתחנכה בערב, דכתיב (שם) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה:

ה. חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, לֹא הָיוּ בָאוֹת חֲצָיִים, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה בַבֹּקֶר, וּמֶחֱצָה בֵין הָעַרְבָּיִם. וְכֹהֵן שֶׁהִקְרִיב מֶחֱצָה בַשַּׁחֲרִית וּמֵת וּמִנּוּ כֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, לֹא יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ, וְלֹא חֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה אָבֵד. נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָיִים קְרֵבִין, וּשְׁנֵי חֲצָיִים אוֹבְדִין, לֹא מִנּוּ כֹהֵן אַחֵר, מִשֶּׁל מִי הָיְתָה קְרֵבָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשֶּׁל צִבּוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁל יוֹרְשִׁים. וּשְׁלֵמָה הָיְתָה קְרֵבָה:

ברטנורה  (ה) חביתי כהן גדול. מנחת כהן גדול שמביא בכל יום. ועל שם דכתיב בה (ויקרא ו) על מחבת בשמן תעשה, משום הכי קרי לה חביתין: לא היו באות חצאין. שלא יביא מביתו חצי עשרון בבוקר וחצי עשרון בערב: לא חצי עשרונו של ראשון. שנשאר מן העשרון שלם שהביא הראשון שמת ולא קרב אלא חציו: ושני חציין אובדים. חצי עשרונו של ראשון שמת, וחצי עשרונו של זה שעמד: משל צבור. דכתיב חק עולם, חק זה יהא משל עולם, כלומר משל צבור מתרומת הלשכה: ר' יהודה אומר משל יורשים. דכתיב (שם) והכהן המשיח תחתיו מבניו, והכי משמע, והכהן המשיח שמת, תחתיו אחד מבניו יעשה אותה: ושלימה היתה קרבה. כל זמן שהיא באה משל צבור לר' שמעון או משל יורשים לר' יהודה, שלימה היתה קרבה, עשרון שלם ולא חצי עשרון. ר' שמעון מפיק לה מכליל תקטר, שלא יקטירוה לחצאים אלא כולה כשהיא באה משל צבור. ור' יהודה מפיק לה מדכתיב מבניו יעשה אותה, כשאחד מבניו יקריב לאחר שמת אביו דהיינו היורשים, יעשה אותה ולא חציה. והלכה כר' יהודה שמשל יורשים היא באה:

גמרא מנחות דף מ''ג ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים גֵּרִים נָשִׁים וָעֲבָדִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בְּנָשִׁים מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הוּא וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא נָשִׁים פְּטוּרוֹת. אָמַר מֹר הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים פְּשִׁיטָא דְאִי כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים פְּטִירֵי מָאן לִיחַיְיבוּ. כֹּהֲנִים אִצְטְרִיכָא לֵיהּ סַלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא הוֹאִיל וּכְתִיב (דברים כ''ב) לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָךְ מָאן דְּלֹא אִשְׁתְּרֵי כִּלְאַיִם לְגַבֵּיהּ בִּלְבִישָׁה הוּא דְמִיחְיַיב בְּצִיצִית הַנֵּי כֹּהֲנִים הוֹאִיל וְאִשְׁתְּרֵי כִּלְאַיִם לְגַבַּיְיהוּ לֹא לִיחַיְיבוּ קָא מַשְׁמַע לָן נְהִי דְאִשְׁתְּרֵי בְּעִידַן עֲבוֹדָה בְּלֹא עִידַן עֲבוֹדָה לֹא אִשְׁתְּרֵי. רִבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בְּנָשִׁים מַאי טַעְמָא דְרִבִּי שִׁמְעוֹן דְּתַנְיָא (במדבר ט''ז) וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ פְּרַט לִכְסוּת לַיְלָה אַתָּה אוֹמֵר פְּרַט לִכְסוּת לַיְלָה אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּרַט לִכְסוּת סוֹמֵא כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ הֲרֵי כְסוּת סוֹמֵא אָמוּר הָא מַה אֲנִי מְקַיֵּים וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ פְּרַט לִכְסוּת לַיְלָה, וּמַה רָאִיתָ לְרַבּוֹת כְּסוּת סוֹמֵא וּלְהוֹצִיא כְסוּת לַיְלָה, מַרְבֶּה אֲנִי כְסוּת סוֹמֵא שֶׁיֶּשְׁנָה בִּרְאִיָּה אֵצֶל אֲחֵרִים וּמוֹצִיא אֲנִי כְסוּת לַיְלָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְאִיָּיה אֵצֶל אֲחֵרִים. וְרַבָּנָן הָאי וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ מָאי עַבְדֵי לֵיהּ מִבְּעֵי לְהוּ לְכִדְתַנְיָא (שם) וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם רְאֵה מִצְוָה זוּ וּזְכוֹר מִצְוָה אַחֶרֶת הַתְּלוּיָה בָּהּ וְאֵי זוּ זוּ קְרִיאַת שְׁמַע. דִּתְנַן מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. וְתַנְיָא אִידַךְ וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם רְאֵה מִצְוָה זוֹ וּזְכוֹר מִצְוָה אַחֶרֶת הַסְּמוּכָה לָהּ וְאֵי זוֹ זוֹ מִצְוָת כִּלְאַיִם דִּכְתִיב לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו גְּדִילִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ. תַּנְיָא אִידַךְ וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַיָּב אָדָם בְּמִצְוָה זוּ נִתְחַיַּיב בְּכָל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן:

רש''י  שהזמן גרמא הוא. דלילה לר''ש לאו זמן ציצית היא והוי ליה יום זמנו: כהנים אשתרי כלאים לגבייהו. אבנט דכתיב ביה שש ותכלת: כסות סומא. דחייב: ורבנן. דאית להו לילה זמן ציצית והוי מצוה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות: זו קריאת שמע. דכשהכיר גוון של ציצית קורא את ק''ש: כיון שנתחייב במצוה זו. שהאיר היום נתחייב בכל המצות דרוב מצות נוהגת ביום (רבי שמעון הוא דפוטר בנשים דאי רבנן הא איכא נשים חייבות בה ופטורות מכמה מצות):

זוהר משפטים דף קכ''ג ע''ב

תָּאנָא בְּמַה זָכוּ דָּנִיּאֵל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה דְּאִשְׁתְּזִיבוּ מֵאִינוּן נִסְיוֹנֵי אֶלָּא בְּגִין דְּלָא אִסְתַּאֲבוּ בְּמֵיכְלֵיהוֹן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה כְּתִיב (דניאל א') וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאֵל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וְגוֹמֵר. וְתָאנָא בִסְתִּימָא דְמַתְנִיתִין מֵיכְלָא דְהַהוּא רָשָׁע בִּשְׂרָא בְחַלָבָא הֲוָה וּגְבִינָה עִם בִּשְׂרָא בַּר מֵיכְלָן אַחֲרָנִין וְדָא סָלִיק לֵיהּ בְּפָתוֹרֵיהּ בְּכָל יוֹמָא. וְדָנִיֵּאל דְּאִסְתְּמַר מֵהָאי כַּד רָמוּ יָתֵיהּ לְגוּבָא דְאַרְיְיוָותָא אִשְׁתְּלִים בְּצוּלְמָא דְמָארֵיהּ (בראשית קצ''א א') וְלָא שַׁנֵי צוּלְמֵיהּ לְצוּלְמָא אַחֲרָא וְעַל דָּא דַּחֲלוּ אַרְיְיוָותָא מִנֵּיהּ וְלָא חַבְּלוּהוּ. וְהַהוּא רָשָׁע בְּשַׁעְתָּא דְמַלְכוּתָא אִתְעֲדֵי מִנֵּיהּ וְעִם חֵיוָות בְּרָא הֲוָה מָדוֹרֵיהּ אַעְדּוּ צוּלְמָא דְאַנְפּוֹי מִנֵּיהּ וּמֵהַהוּא יוֹמָא לָא אִתְחֲזֵי צוּלְמֵיהּ צוּלְמָא דְבַר נָשׁ. וְכָל בְּעִירָא דְאָתֵי אִתְחֲזֵי לֵיהּ צוּלְמָא דְזִינֵיהּ וְנוּקְבֵיהּ וַהֲווֹ אַתְיָין עֲלֵיהּ כֻלְּהוּ וּבְכַמָּה זִמְנִין הֲווֹ אַכְלִין לֵיהּ חֵיוַות בְּרָא בַּר דְּאִתְגְּזַר הָאי עוֹנְשָׁא עֲלֵיהּ בְּגִין דִּכְתִיב (חבקוק א') וְהוּא בַמְּלָכִים יִתְקַלָּס בְּגִין כַּךְ כֹּלָּא יִתְקַלְּסוּ בֵיהּ כָּל הַהוּא זִמְנָא. תָּא חֲזֵי מַה כְּתִיב וּלְמִקְצַת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב מִכָּל הַיְלָדִים הָאוֹכְלִים אֶת פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ. נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב דְּצוּלְמָא דְמָארֵיהוֹן לָא אַעְדִּיאוּ מִנֵּיהוֹן וּמֵאַחֲרִינֵי אַעְדִּיאוּ. מָאן גְּרִים הָאי בְּגִין דְּלָא אִתְגַּעֲלוּ בְּגִיעוּלֵי מֵיכְלֵיהוֹן. זַכָּאָה חוּלְקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב בְּהוּ (שמות כ''ב) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי:

תרגום הזוהר
לָמַדְנוּ, בַּמֶּה זָכוּ דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁנִּצוֹלוּ מִנִּסְיוֹנוֹת הָאֵלּוּ, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִטְמְאוּ בְּמַאֲכָלָם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כָּתוּב, וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָאֵל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וְגוֹ', וְלָמַדְנוּ בְּסוֹד הַמִּשְׁנָה שֶׁהַמַּאֲכָל שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, הָיָה בָּשָׂר בְּחָלָב, וּגְבִינָה עִם בָּשָׂר, חוּץ מִמַּאֲכָלִים אֲחֵרִים, וְזֶה עָלָה עַל שֻׁלְחָנוֹ בְּכָל יוֹם. וְדָנִיֵּאל שֶׁנִּשְׁמָר מִזֶּה, כְּשֶׁהִשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ לְבוֹר הָאֲרָיוֹת, הָיָה שָׁלֵם בְּצֶלֶם רִבּוֹנוֹ, וְלֹא נִשְׁתַּנֶה צַלְמוֹ לְצֶלֶם אַחֵר, וְעַל כֵּן יָרְאוּ הָאֲרָיוֹת מִמֶּנּוּ, וְלֹא חִבְּלוּ אוֹתוֹ. וְרָשָׁע הַהוּא, בְּשָׁעָה שֶׁהַמַּלְכוּת הֻסְרָה מִמֶּנּוּ, וְעִם חַיּוֹת הַשָּׂדֶה הָיָה מְגוּרוֹ, הֻסָּר צֶלֶם פָּנָיו מִמֶּנּוּ, וּמִיּוֹם הַהוּא לֹא נִרְאֶה צַלְמוֹ כְּצֶלֶם הָאָדָם, וְכָל בְּהֵמָה שֶׁבָּאָה, נִרְאֶה לָהּ שֶׁהוּא צֶלֶם שֶׁל מִינָהּ, וּנְקֵבָה שֶׁלָּהּ, וְהָיוּ כֻּלָּם בָּאִים עָלָיו. וְהַרְבֵּה פְּעָמִים הָיוּ אוֹכְלִים אוֹתוֹ חַיּוֹת הַשָּׂדֶה לוּלֵא שֶׁנִּגְזָר עָלָיו אוֹתוֹ עֹנֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְהוּא בִּמְלָכִים יִתְקַלָּס. מִשּׁוּם זֶה כֻּלָּם יִתְקַלְּסוּ בּוֹ כָּל זְמָן הַהוּא. בֹּא וּרְאֵה, מַה כָּתוּב, וּלְמִקְצָת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאֶה מַרְאֵיהֶן טוֹב מִכָּל הַיְלָדִים הָאוֹכְלִים אֶת פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ. נִרְאֶה מַרְאֵיהֶן טוֹב, שֶׁצֶלֶם רִבּוֹנָם לֹא הֻסָּר מֵהֶם, וּמֵאֲחֵרִים הֻסָּר. מִי גָּרַם זֶה, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִגְעֲלוּ בְּגִעוּלֵי מַאֲכָלָם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם, וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ק''ש פ''ב

א. כֵּיצַד יְדַקְדֵּק יִשְׁמוֹר שֶׁלֹּא יְרַפֶּה הֶחָזָק וְלֹא יְחַזֵּק הָרָפֶה וְלֹא יָנִיחַ הַנָּד וְלֹא יָנִיד הַנַּח. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִיתֵּן רֶיוַח בֵּין הַדְּבֵקִים בֵּין כָּל שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הַדּוֹמוֹת שֶׁאַחַת מֵהֶן סוֹף תֵּיבָה וְהָאַחֶרֶת תְּחִלַּת תֵּיבָה הַסְּמוּכָה לָהּ כְּגוֹן בְּכָל לְבָבְךָ קוֹרֵא בְּכָל וְשׁוֹהֶה וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא לְבָבְךָ וְכֵן וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה הַכָּנָף פְּתִיל וְצָרִיךְ לְבָאֵר זַיִ''ן שֶׁל תִּזְכְּרוּ וְצָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בְדָלֶ''ת שֶׁל אֶחָד כְּדֵי שֶׁיַּמְלִיכֵהוּ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבְד' רוּחוֹת, וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יַחֲטוֹף בְּחֶי''ת כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כְּאוֹמֵר אֵי חָד: ב. קוֹרֵא אָדָם שְׁמַע בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיִהְיֶה מְבִינָהּ וְהַקּוֹרֵא בְּכָל לָשׁוֹן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מִדִּבְרֵי שִׁבּוּשׁ שֶׁבְּאוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתָהּ הַלָּשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁמְּדַקְדֵּק בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ:

מוסר
מלוקט מספרי מוסר

תַּקָּנַת הַשְּׁבִים לִהְיוֹת עֲנָוִים וְנִשְׁבְּרֵי לֵב בֶּאֱמֶת וּגְדוֹלָה עֲנָוָה כְּאִלּוּ הִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת וְהוּא מֶרְכָּבָה לִשְׁכִינָה וְאֵין תְּפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי עַל יְדֵי הָעֲנָוָה אִם נִגְזַר עָלָיו מִיתָה מִתְבַּטֶּלֶת הַגְּזֵרָה. וְכֵן אִם נִגְזַר עָלָיו מִיתַת בָּנִים מִתְבַּטֶּלֶת הַגְּזֵרָה וְנִמְחָלִים עֲוֹנוֹתָיו וּמִמֵּילָא רַוָוחָא שֶׁיִּתְכַּפֵּר לוֹ אֲשֶׁר חָטָא בִּפְגַם הַבְּרִית. וְתַחַת כִּי הָיָה נִדְחֶה וְנִתְעָב וְנֶאֱלָח עַתָּה אִם יִהְיֶה עָנָיו בֶּאֱמֶת יִהְיֶה מֶרְכָּבָה לִשְׁכִינָה וְיַרְבֶּה הַשֶּׁפַע וְאַדְרַבָּה הוּא יִהְיֶה צִנּוֹר לְהַמְשִׁיךְ הַשֶּׁפַע כִּי הַצַדִּיק עַל יָדוֹ מַשְׁפִּיעִין הַשֶּׁפַע וְהוּא צִנּוֹר וּשְׁבִיל לְחִיּוּת הָעוֹלָם, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ כָּל הָעוֹלָם נִזוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי כִּי רִבִּי חֲנִינָא הוּא שְׁבִיל וְצִנּוֹר לְהוֹרִיד הַשֶּׁפַע לָעוֹלָם: