מיריחו לפתח תקווה: כיצד הוקמה "אם המושבות"?

יריחו כיום היא עיר ערבית עוינת. מתגוררים בה כעשרים אלף תושבים. מבחינה ארכיאולוגית היא נחשבת לעיר העתיקה בעולם, המקום הראשון בעולם שבו הייתה עיר גדולה ומוקפת חומה. היא גם העיר הראשונה בארץ ישראל שבני ישראל כבשו. יהושע בן נון עשה אותה חרם והשאיר אותה שממה. חיאל בית האלי בחוצפתו בנה אותה, ושילם על כך בחיי ילדיו. אך אחר שנבנתה, בוטל החרם, ויהודים גרו בה. החשמונאים שכללו אותה והיא היתה עיר נופש שלהם. היו בה ארמונות, גנים ושאר תפנוקים.

לפני כמאה וחמישים שנה היה מצבה של יריחו בכי רע. אנשים מעטים התגוררו בה. השלטונות העות'מניים דרשו מבעלי הקרקעות מס כפי המקובל, ובעלי הקרקע טענו כי אין ביכולתם לשלם מיסים, שכן אין להם רווחים מהקרקעות, ורובן נטושות. בשנת 1872 החליטו השלטונות העות'מניים בתגובה להעמיד למכירה שני שליש מאדמות יריחו. האפנדי מוסא פאשא אל חוסייני מירושלים רצה לקנות לעצמו את הקרקעות, אך לא הסכים לשלם סכום גדול מדי, ביודעו כי יצטרך לשלם מיסים רבים על הקרקעות.

שלוש עשרה שנים קודם לכן עלה לירושלים אדם מופלא. שמו היה רבי מאיר אוירבך. הוא היה רב בקאליש, וגם סוחר ובעל נכסים. בהיותו בן 44 החליט לעזוב מאחוריו את רבנותו ואת בני עדתו, ולעלות לארץ הקודש, להשתקע בה ולעסוק בתורה. ספרו "אמרי בינה" הוא אחד הספרים הגאוניים והעמוקים, שרק כדי להבין אותו צריך הקורא להיות תלמיד חכם בעצמו. אך בהגיעו לירושלים לא הניחו לו בני המקום לשקוט על תלמודו. רבי שמואל סלנט מינה אותו לאב בית הדין, ובהמשך לרב הראשי לעדת האשכנזים בירושלים. הוא הקים שחיטה כשרה אשכנזית, אף על פי שהדבר עלה לו בשערוריות מול הסולטן הטורקי. הוא גם זה שתיקן את התקנה המפורסמת שלא לנגן בחתונות בירושלים יותר מאשר בכלי שיר אחד, כדי שלא לשכוח את החורבן.

רבי מאיר זיהה כאן הזדמנות להקים יישוב יהודי חדש בארץ ישראל. הוא פנה למשה מונטיפיורי, לרבי נתן אדלר - רבה של לונדון, לרבי יואל משה סלומון ולעוד אנשי מעשה בעלי הון, ויחדיו הם הגישו הצעה לרכישת קרקעות יריחו, הצעה הרבה יותר אטרקטיבית מהצעות של האפנדי הירושלמי. נדמה היה שהנה הולכים הם לזכות בקרקע ולהגשים את חזונם. רבי מאיר הציע לקרוא לעיר היהודית החדשה "פתח תקווה", על שם הכתוב בהושע המתאר את הגאולה: "והיה עמק עכור לפתח תקווה". עמק עכור הוא יריחו, כפי שרואים בספר יהושע.

"החברה לקניית אדמות יריחו" שהוקמה על ידיהם הנפיקה מניות בבורסה, מתוך מחשבה שיהודי העולם ירצו לסייע ולסחור במניותיה, ואף הכינו קול קורא ליהודי העולם להתאסף ולעלות אל העיר החדשה השייכת ליהודים בארץ ישראל. הם ארגנו העברת כספים גדולה מיהודי רוסיה. הרוסים חשדו בהעברת כסף לטריטוריה טורקית שהיתה ביחסי מלחמה עם רוסיה, אך הם הצליחו לשכנעם שהכסף מיועד להתיישבות יהודית בלבד. הכל היה מוכן להקמת העיר היהודית החדשה, עיר הקודש יריחו – פתח תקווה. ההסכם עם פקידי הרשות העות'מנית נחתם, והיתה חסרה רק חתימתו של הסולטן.

ההסכם נשלח לקושטא, לאישורו של הסולטן, והסולטן החזיר שאילתא: "מיהם בעלי הקרקעות החדשים?". כאן נחלקו הדעות בין היזמים. היו שהציעו לרשום את הקרקע על שם נתינים עות'מניים, כדי שלא לעורר את חשדו של הסולטן. אך המשקיעים האירופאים, שהשקיעו סכומים עצומים, לא היו מוכנים לכך, שהרי אותם נתינים עות'מניים, כאשר יהיו רשומים כבעלי הקרקע, יכולים להתכחש להסכם ולקחת לעצמם את הקרקע.

יוזמי הפרויקט, ויהודי ירושלים בכלל, עמדו במתח מספר שבועות עד לקבלת התשובה מאת הסולטן. ואכן, התשובה היתה גרועה. כאשר הסולטן קיבל את המידע שהרוכשים הם אירופאים, הוא חשש מהשתלטות של גורמים זרים על "ארצו". לבטל את ההסכם בלי סיבה הוא לא יכל, ולכן הציע הצעה הרבה יותר יקרה לרכישת השטח. המשקיעים לא יכלו ואף פחדו להתחרות מולו, וכך התבטלה היזמה.

יואל משה סלומון הודיע בצער: "ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל". אך יהודים אינם אומרים נואש. סלומון וחבריו, בעזרתו הנדיבה של רבי מאיר אוירבך, רכשו שטח שכונה אז "מלאבס", ליד ביצות הירקון, ושם הקימו את "פתח תקווה", אף על פי שהשם שייך בעצם לאזור יריחו. השם החדש תפס, ולימים הפך הישוב הקטן הזה לעיר הגדולה פתח תקווה.