סיפורו של אהרן הירשלר: החלל הראשון של פעולות האיבה בארץ ישראל

אהרן הירשלר היה חלל פעולות האיבה הראשון בארץ ישראל. אהרן נולד בעיר סבאד שבהונגריה בשנת 1850. בהיותו בן 10 שנים לקחו אביו, רבי יוסף שמואל, באונייה רעועה אל ארץ הקודש. הם התיישבו בעיר חברון, לא מצאו שם הרווחה ועלו לעיר העתיקה בירושלים, שם התגוררו בבית קטנטן, אך קרוב לכותל המערבי. רבי יוסף שמואל היה עסקן גדול, ומונה לראש "כולל אונגרין", האחראי על חלוקת התרומות ליוצאי הונגריה.

באותם ימים החלו לבנות שכונות מחוץ לירושלים. אהרן, שהגיע לגיל 20, נשא לאשה את הדסה ויינשטיין, עולה מהונגריה גם היא. אהרן היה גיבור חיל ואמיץ, ולכן מונה לאחד מעשרת השומרים שהגנו על "משכנות שאננים" בלילות. שכונה זו, שנבנתה על ידי משה מונטיפיורי, היתה על רכס ההר שממול לשער יפו. בלילות החשוכים היתה חשופה לשודדים, ולכן השומרים פטרלו סביבה לאורך כל הלילה. הדסה, שהיתה אשת חיל, שכרה את אחת מטחנות הקמח המפורסמות של מונטיפיורי, ומרווחיה פרנסה יפה את המשפחה.

בשכונה החדשה לא היו מקורות מים. את המים היו רוכשים בחביות מבני הכפר סילוואן, שבתחומם זרם מעיין השילוח. אך בשנת תרל"ג, 1873, ירדה כמות גשמים גדולה בחורף, הבורות שבשכונת משכנות שאננים היו מלאים עד למעלה, ושוב לא היה צורך ברכישת מים. אך תושבי סילואן לא הסכימו עם המצב החדש, ולכן היו פושטים בלילות על השכונה החדשה ובוזזים סחורות ומוצרים. באחד הלילות נתקל אהרן הירשלר בקבוצת שודדים, בראשות שודד מפורסם בשם אבו עיסא. הוא הפליא בהם את מכותיו וגירש אותם, אך כאשר הבחין אבו עיסא שאהרן מזהה אותו, הוא חשש שילשין עליו לשלטונות, והרגו ביריית אקדח. היה זה החלל היהודי הראשון שנהרג על ידי התפרעות של ערבים. הוא נקבר בהר הזיתים.

הדסה, שכונתה על ידי הערבים "סית אל טחונה", גברת הטחנה, התפרנסה יפה ממלאכתה, ולא לקחה את כספי החלוקה שבאו בתורת צדקה. היא גידלה עיזים, סחרה במלח שהגיע מסדום, וידיה רב לה במלאכות שונות. מהר מאד היא התחתנה שוב, עם ר' יהודה ראב, עולה מהונגריה גם הוא. הדסה רצתה לעסוק במלאכה כדי לאפשר לבעלה לשקוע בתורה, אלא שברבות השנים נראה היה שיהודה ראב אינו להוט ללמוד תורה, והוא הסתובב בעסקנויות שונות, עד שהדסה החליטה שאין זה לרוחה, והיא התגרשה ממנו.

יהודה ראב עבר למושבה החדשה מלאבס, שכונתה בהמשך פתח תקוה. הוא היה זה שחרש את התלם הראשון, חפר את הבאר הראשונה והיה משומרי המושבה. בנם המשותף, שלמה, הגיע יחד איתו כדי לסייע לו בעבודה, תוך הבטחה לאמו שהוא יישלח לחידר ויקבע עתים לתורה. אך לאזניה של הדסה גונבה השמועה ששלמה מסתובב יחף בשדות ורודף אחרי תרנגולות, לא בדיוק לפי ההסכם. וכך, בוקר אחד הגיעה הדסה בעגלה רתומה לסוס, כשהיא מחופשת לפלאחית ערביה, חיפשה את בנה ומשכה אותו בכוח אל העגלה. עם הדסה לא היו מתווכחים, אלא שומעים בקולה... היא החזירה אותו לירושלים. בירושלים שכרה לו מורה פרטי שהושיב אותו מול הגמרא מן הבוקר עד הערב, ומסתבר שהוא עשה חיל בגמרא לא פחות מאשר בשדות. אביו דאג מתחילה להיכן נעלם הילד, אבל כאשר הבדואים סיפרו לו שאשה פלאחית הגיעה עם עגלה ומשכה אותו, הוא הבין, ואמר: צדקה ממני...

לאחר שנים של לימוד הוכר שלמה בכישרונותיו הגדולים, והוא נתמנה על ידי רבני ירושלים לראש ישיבת מאה שערים. הוא היה חריף ונמרץ כמו שני הוריו, וטיפל בעניינים רבים וחשובים העומדים על הפרק. אמו הדסה האריכה ימים עוד אחריו, וגידלה את ילדיו ונכדיו בביתה בשכונת משכנות שאננים.