"בכיתי כל הלילה: 'למה החלטתי להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי?'"

ראשית הירשפלד היא אמא לשלושה ילדים מתוקים, נשואה באושר לבעל אברך, ומתגוררת במושב 'נווה' השוכן אי שם בדרום, בחבל שלום. כלפי חוץ הם נראים משפחה סטנדרטית ורגילה. אין שום דבר שמשקף את ההתמודדות שהם חוו במשך השנים האחרונות.

אך דווקא בגלל ה"נורמליות" הזו, חשוב לראשית לשתף בסיפורה. כי מאחורי החזות השלווה מסתתר מסע חיים לא פשוט שבמהלכו התמודדה ראשית עם דיכאון עמוק שהטיל צל כבד על חייה. העובדה שהיא הצליחה להתגבר, לקום ולצמוח מתוך הקושי, אינה טבעית כלל, היא מעוררת השראה ויכולה להעניק כוח ותקווה לאחרים.

זועקת לעזרה

את הדיכאון פגשה ראשית זמן קצר לאחר נישואיה, עוד לפני שנולדו להם הילדים. "עברה עלינו באותם ימים תקופה מאתגרת ובעקבותיה צצו אצלי שאלות אמוניות", היא מספרת. "בעלי המליץ לי לפגוש את אחד הרבנים שלו, ובמשך כשעתיים שוחחנו והעליתי באוזניו את השאלות שהציקו לי. הוא כנראה הבין את הדברים לעומקם, ובסופו של דבר אמר לי: 'ראשית, אין לך שאלות באמונה, את פשוט צריכה פגישה עם פסיכיאטר'.

"זו הייתה הפעם הראשונה בה מישהו השמיע את הטענה הזו באוזניי והיא ייצרה אצלי הרבה כעס. 'מה פתאום פסיכיאטר? הרי אבא שלי פסיכולוג ידוע מאוד, וגם אני בעצמי למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטה והתמחיתי בייעוץ זוגי. התחום אינו זר לי, ואני יודעת בוודאות שאני לא זקוקה לשום פסיכיאטר. אז מה אם יש לי קצת שאלות ואתגרים בחיים?'

"חלף זמן עד שבעלי הצליח להבהיר לי בעדינות אך בנחישות, שזה בדיוק מה שאני צריכה, וכך הגעתי לפסיכיאטר שאבחן דיכאון אך לא התרגש מכך. הוא אמר לי: 'זה קורה להרבה אנשים במהלך החיים ויש לנו דרך לטפל בכך. אל דאגה, זה יעבור'. הוא המליץ לי על טיפול תרופתי שבאותם ימים לא לקחתי, כי כבר הרגשתי טוב יותר והמצב השתפר. שלושה חודשים לאחר מכן נכנסתי להריון שפתח לפנינו תקופה חדשה בחיים, הרגשתי שאני משאירה את הפרק הקשה מאחוריי, וכשהפכנו להורים לבן הבכור שלנו,  הענקנו לו את השם 'תום ידידיה', והרגשתי אושר אמיתי".

כשתום ידידיה היה בן שנה נכנסה ראשית להיריון נוסף, שהתגלה מהר מאוד כהריון תאומים. "האושר שלנו היה בלתי נתפס", היא מתארת, "ההיריון, למרות היותו קשה, עבר עלינו מתוך ציפייה והתרגשות עצומה, והסתיים בלידת שני תינוקות מקסימים – בן ובת".

את התקופה שאחרי הלידה זוכרת ראשית כמאתגרת ואינטנסיבית ביותר. "גידלתי את שלושת הילדים בבית במשך 24 שעות ביממה מתוך עונג והנאה אמיתית, התרוצצתי בכל המושב כשאני דוחפת שתי עגלות – עגלת תאומים ועגלה רגילה, ולא גומרת להודות ולקנא בעצמי. זה היה האושר בהתגלמותו".

דבר לא הכין את ראשית לכך שהמציאות המאושרת כל כך עומדת להשתנות. "צירוף של כמה וכמה התמודדויות, בין היתר בתחום הבריאות, הובילו אותי לתחושה קצת לחוצה בחיים", היא מסבירה. "בנוסף, באותה תקופה אושפזה חמותי בבית החולים במצב קשה מאוד, ובעלי כמעט לא היה בבית, שכן הוא נדרש להצטרף לתורנות של האחים שלו, ולשהות עימה במשך חלק מימי השבוע.

"זה חזר על עצמו יום אחרי יום, ובינתיים חוויתי אתגרים נוספים שהשפיעו עליי לרעה. הרגשתי שאני שוקעת ומתקשה בניהול הבית, כשבעלי לא נמצא לצידי, ואני עם שלושה קטנטנים במשך כל היום. בשלב מסוים הודעתי לבעלי שחייבים להפסיק את ביקוריו אצל אמא שלו, שכן אני לא מסוגלת עוד להסתדר בלי עזרתו ומרגישה שאני נחנקת.

"בעלי הבין אותי מאוד, אך גם הסביר לי: 'זו אמא שלי, ואני לא יודע כמה זמן נשאר לי להיות איתה'. אני התעקשתי: 'חייבים לעצור, אני מרגישה בדיכאון', אך לא הייתה ברירה, וביום המחרת הוא נסע לבית החולים בירושלים ואני נשארתי לבדי עם הילדים".

את אותו יום ראשית לא מסוגלת לשכוח: "קמתי בבוקר עם שלושה פעוטות שמסתערים עליי בצרחות, רעבים, עם טיטולים מלאים, ואין לי שום כוח לזוז כדי לטפל בהם. אני לוחשת להם: 'לכו למטבח וקחו אוכל, תעשו מה שאתם רוצים'.

"התאומים היו אז בקושי בני שנתיים, הבן הגדול היה בן ארבע, כולם היו זקוקים לטיפול צמוד, אבל הרגשתי שאם אהיה איתם אפילו עוד כמה רגעים, אני עלולה להיות מסוכנת כלפיהם. באותו רגע עצרתי הכל, נעלתי את עצמי בחדר, נזרקתי על המיטה ושלחתי לבעלי הודעה: 'אני במיטה, לא מסוגלת לקום, לא יודעת עד מתי. קח אחריות'".

האבחנה: דיכאון מז'ורי

במבט לאחור מציינת ראשית שהיא לא באמת ידעה מה בעלה יעשה בכזה מצב, שכן הוא היה במרחק שעתיים וחצי נסיעה, ללא שום יכולת לחזור לפקד על הבית. "שמעתי את הילדים בוכים  מחוץ לחדר, אך הרגשתי תחושה של אפאטיות, כאילו לא מזיז לי מה יקרה ולא מעניין אותי שום דבר", היא מתארת. "אחרי זמן מה השתרר שקט. התברר שבעלי הזעיק את אמא שלי שתיקח אותם, אבל עליי זה לא הקל בכלל. הדיכאון היה כל כך חריף עד שלא הצלחתי לקום מהמיטה. שכבתי במשך שעתיים, בלי יכולת להזיז אף איבר, עם חוסר מוטיבציה לחיות או לגלות אחריות.

"הנפש הייתה שבורה, אבל המוח פעל היטב, ומכיוון שידעתי בדיוק ממה אני סובלת הצלחתי בכמה רגעים של הפוגה לכתוב לעצמי רשימת כללים שיעזרו לי לשרוד בתקופה הקרובה. ראשית כל כתבתי כלל ברזל: 'אני לעולם לא מאשימה את עצמי'. הכלל השני: 'אני הולכת לבקש עזרה ולא מתביישת'.

"באותו ערב מימשתי את כלל מספר 2 בפעם הראשונה, כאשר הלכתי לאמא שלי ושיתפתי אותה בדיוק במה שקרה. היא הייתה מבוהלת מאוד, אבל הסברתי לה: 'אני יודעת שאני בדיכאון ונעשה כל מה שאפשר כדי למצוא אבחנה וטיפול. במצב הנוכחי אני לא מסוגלת לטפל בילדים, ואני מבקשת ממך שהם יהיו אצלך ושאת תהיי אמא שלהם'. כך מאותו יום עברו שלושת הילדים להתגורר אצל ההורים שלי.

"הייתה גם עוד החלטה שקיבלתי – אם מגיע רגע בו אני מרגישה שאני לא מסוגלת להתמודד עוד עם המצב, אז אני נכנסת מתחת לשמיכה ומשננת לעצמי: 'אני משותקת עכשיו, אין לי יכולת להזיז שום איבר'".

נשמע שהייתה לך מודעות גבוהה מאוד...

"נכון, כי הבנתי שאני חייבת לייצר לעצמי רשת ביטחון, כי ייקח זמן עד שאקבל טיפול, ובינתיים משימת העל שלי היא לא להפוך את המצב הזמני ל'קבוע', וגם פשוט למלא את הזמן כמה שאפשר, כדי שלא להיכנס לתוך המחשבות המדכאות והמייסרות".

למה לא ניגשת למיון פסיכיאטרי?

"כי זה לא כל כך פשוט. שמעתי מכמה כיוונים על כך שזוהי אופציה גרועה, ולא העזתי לעשות את הצעד הזה. כמובן שרציתי לפנות לפסיכיאטר פרטי, אך בכל הארץ לא נמצא איש מקצוע שיקבל אותי בתוך פחות מחודש וחצי".

כך חלפו על ראשית כמה שבועות שבהם היא משעבדת את עצמה למשימת "הרג הזמן". "עשיתי הכל כדי  לצמצם את הנוכחות שלי בחיים לאפס, עד שאמצא פתרון", היא מתארת, "באותם ימים פניתי לכל מי שיכול לעזור לי – לרווחה, לרכזת הקהילה במושב, וכמובן שנעזרתי המון באמא שלי המדהימה. מידי פעם, בזמנים בהם הצלחתי להרים מעט את הראש מעל פני המים, הלכתי לפגוש את הילדים לשעה קלה. הייתי מספרת להם סיפור קצר, ומיד נעלמת. חוזרת שוב אל המיטה ואל הבור השחור שאני שקועה בו. בעלי גם כן ניסה לתת לילדים כל מה שהוא יכול באותה תקופה, אך מכיוון שמצבה של אמא שלו היה קשה מאוד, הוא כמעט לא נכח בבית, וגם עבורו זו הייתה התמודדות מאתגרת מאוד, מכל כיוון אפשרי.

"לבסוף הגעתי לפגישה אצל הפסיכיאטר שנתן אישור מידי לכך שמדובר בדיכאון מז'ורי. הוא גם רשם לי תרופות והסביר שהן אמורות להשפיע בתוך שבועיים. נשמתי לרווחה, כשאני בטוחה שנותרו לי שבועיים בלבד עד שהכל יחלוף".

בדרך לבריאות

אם ניתן היה לחשוב שהתרופות יפתרו את הבעיה, מסתבר שזו הייתה רק ההתחלה. "במשך אותם שבועיים לא רק שהתסמינים לא חלפו, אלא המשכתי לשקוע עוד יותר", מספרת ראשית. "כשדיווחתי על כך לפסיכיאטר הוא לא נבהל, ואמר שאפשר להגדיל מינון וגם להמתין עד חודש וחצי, אבל אני הייתי במצב הישרדותי יום-יומי והרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך כך. הצלחתי בכוחותיי האחרונים לשרוד את אותו חודש וחצי, וכשראיתי שאין שיפור, החלטתי שאני לא מנסה עוד לעזור לעצמי, אלא מתאשפזת".

לא חששת?

"חששתי מאוד, אבל הבנתי שאני זקוקה לזה, וגם ידעתי שיש לי אחריות על הבית ועל הילדים שלי. אני חייבת לעזור לעצמי. כך, בשעת לילה מאוחרת, יצאתי עם בעלי אל המיון הפסיכיאטרי בבית חולים ברזילי".

את רגע האשפוז, בו בעלה נותר מחוץ למחלקה, והיא לובשת את בגדי בית החולים ונשכבת במיטה, זוכרת ראשית כאחד מרגעי המשבר הגדולים ביותר במסע ההתמודדות. "לא ידעתי איך אעבור את הלילה וכעסתי על עצמי שהגעתי לכזה מקום. לא הצלחתי להפסיק לבכות, אך לשמחתי יש בבתי חולים פתרונות למצבים כאלו, ובעזרת תרופות הרגעה גרמו לי לישון היטב".

גם הבוקר הראשון במחלקה זכור לראשית כמטלטל, אך ככל שחלפו השעות והימים היא החלה להבין איך להשתלב במחלקה, ליצור קשרים עם מאושפזות אחרות, ולהסביר לעצמה שוב ושוב שהיא הגיעה למקום מבוצר שנועד כדי לשמור עליה, כשהיא בדרכה אל האור. "החלטתי באופן חד משמעי שאני מתכוונת לקחת מכאן את כל הכלים שייתנו לי, כדי לצאת בבריאות ולחזור הביתה עם כוחות כדי להמשיך את החיים שלי ולגדל את הילדים שלי", היא מסבירה.

"ההחלטה הזו השפיעה עליי גם מבחינה חיצונית, כשהחלטתי בין היתר שאני מתלבשת מידי בוקר ומתאפרת, פשוט כדי להיראות טוב. לא נבהלת מכך שאני לבד ובודדה, אלא רואה זאת כיתרון שמאפשר לי לקחת פרק זמן לעצמי, לשקט האישי שלי, מבלי לחשוש שיקרה משהו אם אתפרק, כי אני שמורה ונצורה".

שבוע לאחר האשפוז נפטרה חמותה של ראשית, והיא קיבלה אישור שחרור מיוחד כדי להשתתף בלוויה. לאחר מכן היא שבה לאשפוז, ושוחררה שבוע לאחר מכן, כאשר בעלה קם מהשבעה.

"שחרור מבית חולים פסיכיאטרי אינו אומר שחזרת להיות בריא", היא מבקשת להבהיר, "כי מדובר בתהליך ארוך. בתחילה נדרשתי להגיע לאשפוז יומי, וחלפה עליי תקופה ארוכה עד שהתחלתי להרגיש שהכוחות חוזרים אליי. אבל בעלי עמד כל הזמן לצידי ותמך באופן לא רגיל, וגם אני ידעתי שאני עושה כל מה שאפשר כדי לצאת מתוך הבור ולעזור לעצמי לשמוח, ותאמינו לי שזה לא היה פשוט בכלל.

"אחד הדברים שסייעו לי מאוד באותה תקופה היה ההחלטה שאני לא הולכת לישון לפני שאני כותבת רשימה של 20 דברים טובים שאני צריכה להודות עליהם. זה לא היה לי קשה כלל, והאמת היא שאם המקום בדף לא היה מוגבל, יכולתי לכתוב אינספור דברים, כי תמיד, גם במצבים הקשים ביותר, היה לי על מה להודות לבורא עולם".

יבוא האור

זמן קצר לאחר השחרור מבית החולים הגיע שמחת תורה, וכתושבי המושב הדרומי, מצאו את עצמם ראשית ובעלה מתפנים יחד עם ילדיהם בשל המלחמה שפרצה. "הבית שלנו שוב התערער", היא מציינת, "אך יחד עם זה קיבלנו גם תובנות נוספות. אני מרגישה שמאז שמחת תורה תשפ"ד אני לא לבד במערכה, כי עם ישראל כולו הרבה יותר שבור לב ומכיר בדיוק את התחושה של שקיעה לתוך תהומות של כאב. יחד עם זאת כולנו גם מודים לקב"ה על המסע שהוא העביר ומעביר אותנו בנתיבי הלב השבור של כולנו.

"אני מרגישה שהמציאות מבקשת מאתנו ללמוד לעלות לקומה של אמונה, חיבור ועוצמה דווקא מתוך היותנו כל כך שבורי לב, בדרך אל האור הגדול של הגאולה, ותפקידנו הוא לברר את הסוגייה הזאת לעומק ולראות את המתנה ואת בניין האור שיכול לצמוח בנפש דווקא מתוך השבר".

כל התובנות הללו הובילו את ראשית להחלטה לכתוב ספר שיתעד את התהליך שעבר עליה, מתוך רצון לתת כוחות לאנשים נוספים המצויים במצב כזה או שקועים בניסיונות אחרים.   

"התחלתי לכתוב את הספר 'יבוא האור' עוד בתקופת ההתמודדות הקשה ביותר והמשכתי בימי הפינוי", היא מספרת. "באותם ימים לא הייתה לי פסיכולוגית, והרגשתי שזו הדרך שלי להיות הפסיכולוגית של עצמי. כך ישבתי וכתבתי במשך שעות על גבי שעות, כשאני מבינה מרגע לרגע שלא סתם נשלחתי אל תוך הבור השחור הזה, שכן יש לי תפקיד – לגלות איך שאני יכולה להאיר ולתת כוחות לאנשים נוספים. הרי הקב"ה לא עושה טעויות, והוא לא סתם שלח אותי אל תוך כזה עולם של התמודדות. כנראה שיש לי ייעוד.

"כיום אני מרגישה שאני נמצאת במקום של הגשמה, וכחלק מכך גם זכיתי ליצור יצירה מוזיקלית עם שיר מיוחד שכתבתי במהלך המסע שעברתי. כזמרת אני שרה אותו לפני נשים, מתוך תקווה גדולה להצליח לגעת בהן, ולזכות להאיר להן את הדרך".