כתר ארם צובא: כך נשמרה מסורת הניקוד בספרי הקודש לדורות

ספרי התורה, כידוע, אינם מנוקדים. אסור להוסיף בהם שום סימן מעבר לאותיות. כיום אנחנו יודעים את הניקוד מתוך החומש המודפס, אך כיצד ידעו זאת פעם, לפני שהיו חומשים כאלו?

קדמונינו העבירו את מסורת הניקוד בעל פה. כל ילד נכנס לבית הספר, ולמד מפי רבו כיצד קוראים כל פסוק ופסוק. בגמרא מסופר שרבו של יואב בן צרויה לימד אותו פסוק אחד בטעות של ניקוד, והוא חזר בתור מבוגר לבית הספר כדי להתעמת איתו על המכשול שהציב בפניו!

כשם שכל אות בתורה חשובה, כך כל נקודה בתורה חשובה, ויש צורך להעביר את מסורת הניקוד בצורה מדויקת. כך, למשל, בספר בראשית פרק ל"ו אנחנו מוצאים כמה שמות שנכתבים בצורה דומה: דישון, אבל הניקוד שלהם שונה. שבע צורות של ניקוד לשם זה באות בפרק הזה: דישוֹן, דישָן, דישֹן,  דישָן, דישן,  דישֹן,  דישָן. דוגמא נוספת נמצאת ביהושע (י"ט, כ"ט): מבצר צֹר, ובהמשך (י"ט, ל"ה) מבצר צֵר.

כדי לזכור את הניקוד הנכון צריכים לשנן בעל פה את צורת הקריאה. בימים הקדמונים לא היה אפילו ציור לנקודה, לא היתה דרך לציין סימן של מינוס מתחת לאות כדי לציין "פַּתַח", הכל היה רק בעל פה. צורת הנקודות נקבעה בשלב מאוחר, ועד ימי הגאונים היו שתי צורות: ניקוד טברייני וניקוד בבלי. הניקוד הבבלי היה סימנים מעל האותיות, אלא שהניקוד הטברייני פשט והתקבל.

אחת הסיבות להתפשטות הניקוד הטברייני היא קיומה של משפחת בן אשר. היתה זו משפחת מדקדקים שהשקיעה את ימיה בבדיקה ובדקדוק מסורת הכתובים. במשך שישה דורות, הם בדקו בכל הכתבי יד הכי קדומים, וביררו עם כל הזקנים ותלמידי החכמים, כדי להוציא מתחת ידם נוסחאות מדויקות של כל התנ"ך. משפחה זו התגוררה בטבריה בימי הגאונים. הרמב"ם הצליח להשיג עותק אחד של בן אשר, ועל פיו הגיה את התנ"ך שלו, וגם כתב בספרו, "היד החזקה", את סדרי הפרשיות וההפסקות על פי בן אשר. אשר היה הראשון למשפחת מדקדקים מופלאה זו, ובן אשר, שכתב את הנוסח שהגיע ליד הרמב"ם, היה הדור הששי למשפחת בן אשר. היתה משפחת מדקדקים אחרת שכונתה "בן נפתלי", ולה גרסאות קצת אחרות. כך, למשל, בן נפתלי קורא "יששכר" כפי הכתיב, ואילו בן אשר קורא "ישכר", בלי להגות פעמיים את האות ש'.

הרמב"ם כותב: "הספר שסמכנו עליו... ועליו היו הכול סומכין - לפי שהגיהו בן-אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות... ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו..."

ספר בן אשר של הרמב"ם נמסר בחרדת קודש מדור לדור בבתי הכנסת בירושלים, וכך נכתב בשערו: "זה המצחף השלם של עש'[רים] וארבעה ספרים ... הקדיש אותו השר הגדול... ממדינת בצרה בן מר רב שמחה בן מר רב סעדיה בן מר רב אפרים רוח יי תניחם, לירושלים עיר הקדש על זרע ישראל קהילת יעקב עדת ישרון...השכנים בהר ציון... כדי שיוציאוהו אל המושבות והקהילות שבעיר הקדש בשלשה רגלים חג המצות וחג השבועות וחג הסכות לקרות בו ולהתבונן וללמד ממנו כל אשר יחפצו ויבחרו... בכל ימות השנה לראות בו דברי יתר או חסר או סתור או סדור או סתום או פתוח או טעם מהטעמים האילו יוציאוהו אליו לראות ולהשכיל ולהבין לא לקרות ולדרוש וישיבוהו למקומו וישמרוהו".

הספר נכתב בדיו שאי אפשר למחקו בלי להשאיר סימנים, המורכב משרף עצים טחון מעורב בברזל גופרתי ובפיח שחור, וכך לא ניתן לזיוף.

נכד נינו של הרמב"ם, רבי דוד בר יהושע, חשש שבירושלים יזיקו האויבים לספר היקר, ולכן העביר אותו לקהילת ארם צובא שבסוריה, בשנת 1375. כינויו בפיהם היה "הכתר". כתר ארם צובא נשמר בתוך כספת נעולה, ואף אחד לא הורשה לגשת אליו. לפני כמאה שנים הרשו חכמי ארם צובא לכמה חכמים לגשת אל הספר, והם העתיקו ממנו ידיעות נחוצות.

בשנת 1947, בדרך להקמת מדינת ישראל, התחוללו פרעות נוראות בארם צובא. המון מוסת שדד ושרף את בתי היהודים. הפורעים החריבו את בית הכנסת הגדול, ושרפו ארבעים ספרי תורה. אחרי הפרעות לא מצאו יהודי חלב את הכתר, והתאבלו על אבדנו.

אמנם האמת היא כי רב בית הכנסת, הרב סלים זעפרני, שם את נפשו בכפו ונכנס לבית הכנסת הבוער, הצליח להציל את הכתר והחביא אותו במקום סתר. רק כדי שהערבים לא יחפשוהו הוא פרסם שהכתר נשרף.

רבנים ואנשי ציבור ביקשו להציל את הכתר ממחבואו, אך המצב מול סוריה היה קשה מאד, והדבר היה כרוך בסכנה. רק בשנת תשי"ח הצליח יהודי אמיץ בשם מרדכי פחאם, שגורש מסוריה, להחביא את הכתר בין חפציו בתוך מכונת כביסה ישנה. הכתר הוגש למוזיאון ישראל, ומוצג שם ב"היכל הספר" למזכרת נצח. התנ"ך שהדפיס הרב מרדכי ברויאר הוגה ותוקן על פי הכתר בן אלף השנים.