מה אומרת לנו האות ב' על פי התורה והקבלה?

כידוע, לכל אות בלשון הקודש יש משמעות, וצירוף המשמעויות של האותיות המרכיבות את המילה, יוצר את משמעות המילה. בפעם הקודמת דיברנו על האות א', כעת נעבור לאות ב'.

לימדונו חכמים, כי המקום הראשון שבו מוזכרת אות בתורה, מייצג את המשמעות שלה, שתי המלים הראשונות בתורה מתחילות באות ב', אלא שבמלה הראשונה, בראשית, האות ב' אינה  חלק מהשורש, היא מה שנקרא ב' השימוש. ולכן המילה הנכונה היא "ברא". משמעות האות ב' קשורה לבריאה.

בגמרא, במסכת שבת, הגדירו את משמעות האות ב' – "בינה". הבריאה בעולם הפיזי, מקבילה לבינה בעולם המחשבה. הבריאה היא תוצאה מחוכמתו ואמירתו של הבורא, והבינה היא תוצאה מהחוכמה שה' נטע באדם, להבין דבר מתוך דבר. מתוך הבנה אחת, מבין האדם דבר נוסף - הוא בורא רעיון חדש.

לכן מבחינה מספרית משמעות האות ב' היא השלב השני. א' היא הראשוניות, הבורא, וב' הוא הדבר השני.

מה שמעניין הוא כי ההבנה של דבר מתוך דבר אינה באמת בריאה של דבר חדש. ההבנה היתה כלולה בדבר הראשון. הבינה היא היכולת של האדם להגדיר אותה ולחשוף אותה, לקבוע את צורתה. כך גם הבריאה ע"י ה' – אין באמת דבר חדש בעולם, ה' מצמצם את עצמו ומאפשר לחשוף את רצונו בצורה שנדמית כבריאה, אבל הכל כבר קיים אצל הבורא.

שם האות הוא בית. משמעות הבית הוא הגדרה ותיחום של מקום, יצירת "פנים". למעשה, האדם שבתוך הבית מתגורר על האדמה, אבל הוא מרגיש בנח לישון, לאכול וכו' על פיסת אדמה זו, כיוון שהיא מוקפת בקירות שהוא בנה. משמעות המילה בית היא "פנים", כמו בפסוק "מבית ומחוץ" (בראשית ו', י"ד); מבית לפרוכת (ויקרא ט"ז, ב'). יצירת מציאות שניה בתוך העולם, הגדרה של דבר שהיה קיים קודם, כמיוחד לי ולמשפחתי. יחידה שניה אחרי העולם כולו. פנימיות.

בית משמעותו גם דבר שלם. נישואין נקראים בניית בית. במלאכות שבת, בניין וסתירה הם רק בהקשר של בית, אין בניין וסתירה בכלים. המציאות הזו, שניתן לבנות בית, מאפשרת שלמות, שלמות של צורת חיים המתנהלת בבית, משפחה. בית זו יחידה של שלמות שמאפשרת ריבוי. האחד הוא לבדו, הבית הוא צורה של ריבוי.

רבי צדוק הכהן מלובלין (או"ז לצדיק ע', י"ט) מבאר כי אף צורת כתיבת האות בי"ת מבטאת את משמעותה, שהרי צורת האות מורכבת משלושה קוים. אם כן, הקו העליון מסמל את הכוח הראשוני, שהוא בעל הכוח האמיתי; הקו האמצעי הוא יציאת הכוח הראשוני אל הפועל והתפשטותו בכוח השני, ודבר זה מסומן בקו ניצב, כיוון שהכוח השני אינו כוח באמת, אלא כלול כולו בכוח הראשון, ואין כאן אלא מצב של השפעה מהכוח העליון למטה; והקו השלישי מסמל את כוח ההשפעה שקיים גם בכוח השני, שהרי הכוח הראשוני מעביר לכוח השני אף את כוח ההשפעה ליצור כוח שלישי. כמו למשל בזרע, שמכוחו נוצר עץ שהוא כוח שני, ובעץ עצמו ישנם זרעים שבכוחם ליצור עץ נוסף. ואף שבאמת גם הכוח השלישי אינו אלא מכוח הראשון, מכל מקום בזה יש בכוח השני בחינת כוח ראשון.

לכן משמעות האות ב' היא בתוך, במצרים, בבית.

כל הולדה של ישות חדשה, שיש לה פנימיות משלה, מסומלת באות ב', ולכן בן ובת הם הוצאה לפועל של כוח ההולדה של האב. המלבי"ם (ישעיהו ה', ו'), מסביר כי הבן ממשיך את כוח האב ויורשו, וכאשר נולד לו בן, הרי הוא מתייחס למשפחת אבי אביו. משום כך נוספה לו האות נו"ן, שמשמעותה התמדה והמשכה של אותה הפעולה. מה שאין כן הבת – אף שמתייחסת לאביה, אינה יורשת אותו כשיש בן, ואין בנה הנולד לה משתייך לאביה, אלא למשפחת בעלה. משום כך נוספה לה האות תי"ו, שמשמעותה סוף המהלך וסיומו. ובזה מבואר מה שמכנה הפסוק (שם) לשדה שאינו יכול לגדל: בָּתָה.

על פי דברים אלו ניתן להבין גם את המילה אב, כיוון שהאב מהותו מי שיש לו הכוח הראשוני (אל"ף) ליצור כוח שני (בי"ת). וכן הוא הביאור גם במילה אבן, כיוון שהאבן היא חומר הבניה לבית, ומשום כך נחשב שטמון בה הכוח לייצר בית. ועל כן ראויה בה האות אל"ף, כלומר הכוח שיכול ליצור – בנ, דהיינו, בניין. לעומת זאת, המילה לְבֵנה, אין בה אל"ף, כיוון שהלְבֵנה אינה מחומר שעומד מטבעו לבניין, אלא רק אחר שהאדם הכינו ותקנו נעשה ראוי לבניין. משום כך לא שייכת בה אלא האות למ"ד, שמשמעותה "לתכלית", כלומר, שלְבֵנה זו עשויה לתכלית יצירת בניין.