איריס חיים לממשלה: "לפעול ללא לאות ליצירת דרך להשבת החטופים"

עצרת האחדות "שרות יחד לשובם", בסימן יום השנה לפטירת רחל אמנו, התקיימה אמש (שלישי) בכיכר החטופים בתל אביב. בעצרת השתתפו, בין היתר: הרבנית ימימה מזרחי; איריס חיים, שבנה יותם נהרג בשוגג מאש כוחותינו בעזה; דיצה אור, אמו של אבינתן החטוף; שלי שם טוב, אמו של עומר החטוף; גליה דוד, אמו של אביתר החטוף; ושלומית קלמנזון, אלמנתו של אלחנן הי"ד.

גליה דוד סיפרה כי בנה אביתר נחטף מהמסיבה ברעים יחד עם חברו הטוב. שני חבריו האחרים נרצחו באכזריות, ובהמשך חמאס פרסם סרטונים ברשתות החברתיות בהם אביתר מובל כפות, מושפל מוכה ומבועת ברצועת עזה. 

"מאחורי כל תמונה של חטוף סיפור חיים שחייב להמשיך, חלומות שחייבים להתממש, משפחה שמוכרחה לסגור מעגל, עם שלם שמייחל לשובם", אמרה דוד. "הזמן דוחק, לאביתר שלי אין זמן, לחטופים אין זמן. האסון הפרטי שלי הוא חלק מאסון לאומי, שעל מנת שנתחיל להבריא ממנו מוכרחים להשיב את החטופים לביתם. החטופים אינם עניין פוליטי, אף אחד מהם לא נשאל למי הצביע ובאיזו אזרחות הוא מחזיק. החטופים הם אחינו, ילדינו, נכדינו". 

איריס חיים ציינה את יום פטירת רחל אמנו ואמרה: "בינינו עומדות היום, כאן בקהל, אצל הצופים בנו מהבית, ברחבי ישראל ובעולם כולו - רחלות רבות. נשים שבוחרות בחיים, מחכות בציפייה מורטת עצבים עד כאב, מחכות לחבק את בניהן ובנותיהן שוב. הרחלות שאנחנו - אימהות, נשים, רעיות, סבתות ודודות, נכדות ואחייניות - לא יושבות בשקט וממתינות. ויש ביננו רחלות, שבניהן כבר לא ישובו בגופם אלינו - כמוני, כמו דינה גדליה, כמו טליק ואיילת ועוד אהובות רבות, אמיצות וחזקות לא פחות".

"אנחנו מבינות שהמציאות טפחה חזק על פנינו, אך אנחנו מחפשות את כוחות הנפש שלנו בעשייה למען אחרים, נאבקות על חופש תודעתי, מספרות לעצמנו ולאחרים סיפורים שמחזקים אותנו. סיפורי גבורה על אהובינו. אני קוראת מפה לממשלה שלנו להמשיך לפעול ללא לאות, ללא פחד וללא מורא למען יצירת דרך שתגרום לחזרתם של החטופים לביתם. רחל ולאה ממתינות כאן בבית עם הרבה סבלנות, אך היא כבר עומדת לפוג".

(קרדיט צילום: שרים יחד לשובם)

שלומית קלמנזון, אלמנתו של אלחנן, סיפרה: "אלחנן היה אדם מיוחד, לא רק עבורי, אלא עבור כל מי שזכה להכיר אותו. בשמחת תורה, כשהתופת החלה, אלחנן לא היסס ונסע לקיבוץ בארי יחד עם אחיו ואחיינם, במטרה לחלץ את התושבים הנצורים באימה בבתים. לאחר מותו מצאתי מסמך שהשאיר לי. למסמך קרא 'אם אמות', שם כתב: 'אם אמות ביד אויב, אבקש שהעולם ישמע. שאיש לא ינקום ולא יקרא לנקום. מי שאקח איתי אקח. מי שזה בוער בעצמותיו - שיבער בחיים. האמנתי במעשה הקטן שמחולל הרבה. דגש קטן שיציל חיים. רציתי וניסיתי להיות אדם, להיות יהודי'. הוא האמין שרק דרך פעולה אקטיבית נוכל לחולל את השינוי המיוחל, וברוח זו, אני פונה אליכם".

"כל אחד ואחת מאיתנו יכול לעשות משהו, גם אם קטן, כדי לקדם את השיבה של החטופים. אפשר לתמוך במשפחות, לתת מילה טובה, להתפלל, לדבר ולהנכיח אותם במרחב – כל מעשה כזה הוא חלק מהמאמץ הלאומי המשותף שלנו, ומהמאמץ לשמור על לפיד התקווה הבוער. אני רוצה לפנות גם לממשלה שלנו. אני קוראת לכם - היו יחד. פעלו מתוך קרבה והבנה משותפת. הקשיבו זה לזה ולקולות העולים מהשטח. זכרו תמיד שיש לכולנו מטרה משותפת - להחזיר את החטופים הביתה". 

דיצה אור פנתה בהתרגשות לבנה הנמצא בשבי חמאס: "אבינוש, ילד יפה ואהוב שלי – כולנו, כל המשפחה שלך וכל ישראל, שאנחנו משפחה אחת גדולה בשנה הנוראה הזאת – נלחמים על שחרורך בגבורה שאין דומה לה בשום מקום בעולם. חיילינו האמיצים הם גילוי שכינה ממש. גבורה עילאית לשחרורך. וכולנו גם בוכים, ומתפללים, ומתחננים, ושופכים את לבנו כמים נוכח פני ה'".