פרשת וירא: לחסד מתוך הקושי יש כוח כפול ומכופל

״וַיֵּרָא אֵלָיו השם בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם״ (בראשית י"ח, א').

אברהם בן תשעים ותשע, ביום השלישי למילתו, ולמרות כאביו העזים וחום המדבר הכבד הוא יושב בפתח האהל ותר אחר אורחים. כשאלו מגיעים, הוא מתאמץ יתר על המידה ומארח אותם באופן מעורר השתאות, בזריזות ובשמחה: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" (בראשית י"ח, ו'-ז').

אברהם יושב בפתח האהל ״כחום היום״. מלבד פשט הדברים, שאברהם ישב בחוץ כדי למצוא אורחים בשעה שהיה בחוץ חם באופן חריג, יש למילים אלו עומק נוסף. ״כחום היום״ זהו ביטוי לכך שמידת הדין הייתה מתוחה והעולם עמד בפני פורענות, בעקבות רשעותם של אנשי סדום. אולם מישהו אחד עמד בפרץ – אברהם אבינו. בתוך עולם שאפוף במידת הדין, יושב אברהם בפתח האהל ומגביר את מידת הרחמים על ידי מעשי החסד שלו.

זו כוונת הפסוק ״וירא אליו י-ה-ו-ה״, שם של רחמים, באמצע זמן של ״חום היום״, של מידת הדין שמופיעה בעולם. התורה כותבת ״וירא אליו השם״ ולא כתוב שהשם אמר לו משהו, הכוונה שסביב אברהם אבינו שלטה מידת הרחמים, מפני שהוא ישב בפתח האהל ומסר את נפשו עבור מצוות הכנסת אורחים (ספר משנה שכיר פרשת וירא).

אברהם מנסה להגביר את מידת הרחמים ולמנוע את הפיכת סדום ועמורה.

אברהם עושה חסד מתוך קושי, ויש לכך כוח כפול ומכופל. ״גדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים״ (רש״י בראשית י"ח, ט"ז). בעומק הדברים הכוונה שגדול כוח הנתינה כשהנותן עצמו נמצא במצב של עוני, מחסור או קושי. ״מתנות עניים״ אין הכוונה רק כפשוטו – מצוות צדקה, אלא גם לכך שהנותן עצמו נתון במצב עוני. אברהם, אף שהיה ביום השלישי למילתו וסבל כאבים, עסק בחסד. הנתינה הגדולה ביותר היא זו שנעשית מתוך קושי.

אברהם אבינו, במקום לנוח ולהתאושש מהמילה, בוחר לשבת בפתח האוהל ולחפש עוברי אורח, כדי להכניסם ולארחם, וזה מעשה ההיפך מסדום ועמורה, שלמרות שהיה להם שפע חומרי עצום ויכולת לתת, הם לא נתנו צדקה - ״הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֺן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה״ (יחזקאל ט"ז, מ"ט). העובדה שהייתה להם אפשרות לתת צדקה והם בחרו שלא לעשות זאת, הכפילה את חומרת העוון שלהם.

אברהם מנסה להגביר את מידת הרחמים, אולם בסופו של דבר ובסיומו של ״משא ומתן״ עם אלוקים, אברהם מבין שלא נמצא צד זכות לסדום. בסיום התפילה שלו כותבת התורה: ״וַיֵּלֶךְ השם כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ״ (י"ח, ל"ג). רבנו בחיי כותב על המילים הללו דבר מדהים: ״ועל דרך הקבלה, ׳ואברהם שב למקומו׳, חזרה מידת החסד למקומה כשלא מצאה זכות, ואז פועלת מידת הדין. זהו שאמר אחריו: ויבואו המלאכים סדומה, וכתיב: ׳ויהי בשחת אלוקים׳, ואין למידת הדין פעולה עד שתמסרם מידת החסד בדין, ואז מידת הדין פועלת בנדונים...״.

כאשר שב אברהם למקומו, אז, ורק אז, יכלו לבוא שני המלאכים לעיר סדום כדי להשחיתה. אברהם, שהוא מידת החסד, השתדל ככל יכולתו למצוא זכות על מנת שלא תחרב העיר סדום, ורק משלא נמצאה זכות כזו, ניתנה רשות למידת הדין להשחית את סדום.

רבינו בחיי מציין שכפיפותה של מידת הדין למידת הרחמים היא הכרחית, שאלמלא כן ייחרב העולם. אילו למידת הדין הייתה אפשרויות פעולה בלתי מוגבלות העולם היה חרב.

מאברהם – אלינו. הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם – ״אתה סימן לבניך״ (בראשית רבה מ"ח, ז'). אברהם סימן לבנים בכל פעלו. גם בזה. בכל עת שתהיה מידת הדין מתוחה בעולם בעוון הדור, אם נלך בדרכו של אברהם לגמול חסד עם אחרים, הקדוש ברוך הוא ינהג עמנו במידת הרחמים. כל אחד מאיתנו יכול להגביר חסדים בעולם ולהוריד את חום היום.