החלום והמאבק: ההתמודדות של הרב פרומקין בדרך להקמת פתח תקווה

הרב אריה לייב פרומקין נולד בעיירה הליטאית קלם, והיה תלמידו של מנהיג יהדות ליטא באותו הזמן, רבי יצחק אלחנן ספקטור. דודו היה רבי אליהו רגולר, בעל יד אליהו. אביו עלה בימי זקנותו לארץ ישראל, ונפטר שם.

רבי אריה לייב נסע לקבר אביו, ותר את ארץ ישראל לארכה ולרחבה. היה זה בשנת תרל"א, 1871. בהגיעו להר הזיתים לחפש את קבר אביו, ראה שחלק גדול מהמצבות מוזנחות ומטושטשות, והחל לתעד את המצבות העתיקות. הוא שב לליטא, שם קיבל את משרת הרבנות של העיירה אלקסוט שבפלך קובנא, ועסק בין השאר בהדפסה של מחקרו על חכמי ירושלים הקבורים בהר הזיתים.

מכאן נדד רבי אריה לייב בערי אירופה לחפש תמיכה למפעל התיישבות בארץ ישראל. הוא מצא כמה תומכים, ובעזרתם רכש שטח אדמה מבני הכפר מלבאס, האדמה נחשבה אצל הערבים למקוללת, שכן קרבתה לביצות נחל הירקון היתה מפיצה מחלות בקרב התושבים, שעזבו אותה זה מכבר. רבי אריה לייב הקים במקום יקב וחווה חקלאית, אך לא העז לישון שם, מחמת פחד המחלות. בכל בוקר היה צועד מביתו שביהוד במשך שלש שעות, אל היקב והחווה. היה זה בשנת תרמ"ד, 1884.

לאחר מספר חדשים החליט רבי אריה לייב שהוא בונה בית במלאבס. אמר ועשה. הוא הקים בית בן שני קומות, מוקף בגדר אבן, ושאר בעלי הקרקעות הביטו בתימהון על מעשיו והטילו ספק בהישרדותו... אך לאחר מספר חדשים, הצטרפו אליו עוד אנשים. רבי זרח ברנט (שהיה גם ממייסדי מאה שערים בירושלים) בנה גם הוא בית אבן גדול. שתי המשפחות עברו לגור בהתיישבות החדשה, שנקראה פתח תקווה, ונותרו בחיים.

רבי אריה לייב הקים בית ספר, שבו למדו תורה ודרך ארץ. בית הספר היה פעיל שבעה ימים בשבוע, ותלמידיו היו אחראים גם על החווה החקלאית. התוכנית הוקמה בהדרכתו של רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנא. על בית הספר, החווה, היקב ובתי המתיישבים שמרו מספר שומרים מבני המושבה. ערבים נודדים היו שולחים את בהמותיהם לרעות בשדות המושבה, והשומרים היו מגרשים אותם, וכן שודדים שונים.

בשנת 1886, תרמ"ו, פגשו השומרים שוב בעדר ערבי שרועה בחוצפה על שדות החיטה של המושבה ומשחית את היבולים. אחד השומרים היה איש ססגוני במיוחד בשם סנדר חדד, שהיה גיבור חיל. הוא עלה מביאליסטוק, וכונה "חדד" על שם מקצועו, נפח – חדד בערבית. כשראה את הרועים, הוא החרים את העדר. אחד הסופרים באותו הזמן מתאר את סנדר חדד: "גבה קומה, חסון גו וזריז תנועה היה סקנדר. כינויו בפי הערבים היה 'חווג'ה סקנדר'. ונהדר היה מראהו מדי התפרצו אלי קרב רכוב על סוסתו האצילה, הזקופה והמהירה כחץ. לתוך המון המתנפלים היה מתפרץ כסער וגוזר על ימין ועל שמאל. את הנשק החם לא אהב. מנעוריו לא היה רגיל בנשק חם, והיה סומך אל ארובות ידיו בלבד. ידיו היו ידי ברזל, וכאשר יכה על ראש אויביו – ולא יוסיף, כי כחציר תחת החרמש היו נופלים המתגרים מתנופת ידו".

הערבים החליטו להיפטר אחת ולתמיד מהשומרים היהודים, ובפרט מסנדר מטיל האימה. הם המתינו לבוקר, בו יצאו כמעט כל דיירי המושבה ליפו, כדי למסור את העדר המוחרם לשלטונות, ולהתלונן על בעלי העדר. השייח עות'מן, מהכפר יהודייה (כיום ראש העין), יצא בראש חמש מאות איש כדי לחסל את המושבה הצעירה, שבאותו הזמן היו בה נשים וילדים, ומספר קטן מאד של גברים.

קול הרעש שהקימו חמש מאות הכפריים החמושים ברובי ציד ובקלשונים, הגיע היטב אל המושבה, אחד הגברים זינק אל הדרך לכיוון צפון, כדי להזעיק עזרה מהשלטונות ביפו, האחרים הפנו את כל אנשי המושבה אל ביתו של הרב פרומקין, שהיה בית אבן סגור בדלתות ברזל. סנדר חדד לא היה במושבה באותו הזמן, ואמו, רחל הלוי, לא הצליחה להגיע אל בית הרב פרומקין. הפורעים הפליאו בה את מכותיהם והיא נפטרה לאחר מספר ימים. הרב פרומקין עצמו, ששידל את כולם להיכנס לביתו, והסתובב בין הבתים לראות שאף אחד לא נשאר בחוץ, לא הצליח להגיע אל הבית. הפורעים תפסו אותו והכוהו מכות רצח. לבסוף עזבוהו כאשר חשבו שמת. רק אחרי תום הפרעות נמצא, והצליח להתאושש ולחזור לעצמו.

הפורעים לא הצליחו לפרוץ את בית הרב פרומקין, עד שהגיעה התגבורת מיפו. ראשי הפורעים הושמו במעצר, ואף נענשו במלקות בכיכר העיר. בעלי העדר משיג הגבול נקנסו, והיהודים קיבלו פיצויים. יש לזכור כי השטח היה שייך ליהודים עשירים, כדוגמת הברון רוטשילד, והשלטונות פחדו מתגובתם.

הרב פרומקין המשיך במפעליו, אך בשלב מסוים לא הצליח להשיג מימון להמשך הפרויקט. הוא יצא לאירופה בשליחות, ובית הספר נסגר, למרבה הצער. לאחר שנים של לימוד תורה בעולם וחיבור ספרים שונים בתורה בהלכה ובידיעת הארץ, הוא עלה שוב לעת זקנתו לפתח תקווה, שכבר היתה עיר של ממש, נפטר בשיבה טובה ונקבר בבית העלמין סגולה.