דיוקה של המסורת: התגליות המפתיעות שמסתתרות בניקוד המקראי

הניקוד בתורה ובנביאים עבר במשך מאות רבות של שנים בעל פה. כך, כאשר כתוב בתורה "וטמאה שבעים", ניתן לקרוא שבעים – 70, וניתן לקרוא שבועיים – 14 יום. המסורת קובעת כי הקריאה הנכונה היא שבועיים.

הרבה פעמים הניקוד במסורת מפתיע אותנו. כך, למשל, ביחזקאל כ"ז אנו קוראים "ונשאו בניהם קינה". כל סופר היה מנקד בְּנֵיהֶם, כרגיל, אבל הניקוד במסורה הוא בְּנִיהֶם, מלשון נהי ונהמה, עם ב' השימוש.

בספר איוב (מ', ל') כתוב: "יכרו עליו חברים". היינו מצפים לנקד: "חַבֵרִים", אך במסורה מנוקד: "חַבָּרִים". כיום אנו יודעים כי בימי קדם נקראו הסוחרים "חַבָּרִים", וכינוי זה מוזכר באגרת מצרית מן המאה הי"א לפני הספירה, מה שתואם להמשך הפסוק באיוב, שבו מוזכרים כנענים.

והנה ידיעה היסטורית מרתקת המסתתרת בנקודה אחת שנמסרה בעל פה במשך מאות רבות של שנים: מי לכד את שומרון? – בספר מלכים (ב' י"ח, י"ט) נכתב: "ויהי בשנה הרביעית למלך חזקיהו עלה שלמנאסר מלך אשור על שומרון, ויצר עליה וילכדה מקצה שלש שנים". ללא ניקוד, כל אחד היה קורא כאן "וילכדה" - שלמנאסר לכד אותה, אך המסורת מנקדת "וילכדוה". בכתובות האשוריות נתגלה כי שלמנאסר מת בשנה השנייה למצור על שומרון, ושר צבאו סרגון הוא שכבש את שומרון. אם כן "וילכדוה" – הם האשורים, ללא מלכם שלמנאסר.  

דיוק המסורת התברר לנו אחרי שהתגלו כתובות אשוריות הנושאות את שמות המלכים הקדומים. בעוד הסופרים היווניים שיבשו את השמות, כפי שהגיוני שיקרה בדרך הטבע, ספרי המקרא שמרו עליהם בדיוק. המלך "אויל מרודך" נקרא אצל היוונים "אילוארואודאמוס", נבוכדנצאר נקרא אצלם "נבוקולאסארוס", סרגון נקרא אצלם "ארקיאנוס", וכך הלאה.

בחרבות פרספוליד שבפרס נמצאו כתובות שזמן רב לא הצליחו החוקרים לפענחם. השם המרכזי בכתובת לא היה מוכר לחוקרים האירופאים, שכן הם הסתמכו על השמות המשובשים שבהיסטוריה היוונית. עד שחוקר בשם פרידריך גרוטנפד החליט לבדוק בתנ"ך בנוגע לשמותיהם של מלכי פרס, שם הוא מצא את השם המדוייק "דריווש", וכך הצליח להבין מה נכתב בכתובת. 

בירמיהו (ל"ט, ג') נכתב: "ויבואו כל שרי מלך בבל וישבו בשער התווך: נרגל שראצר סמגר נבו שר סכים רב סריס נרגל שראצר רב מג וכל שארית שרי מלך בבל". רשימת השרים מורכבת מ-12 מילים, אך כמה בני אדם מנויים כאן? השמות נרגל ושראצר מופיעים פעמיים! אך טעמי המקרא מגלים לנו את החלוקה הנכונה, לפי הטעמים: "נרגל שראצר סמגר נבו" הינם שם אחד, ו"שרסכים רב סריס" הוא השני, "נרגל שראצר רב מג" – השלישי. ובכן, בסך הכל שלשה שרים... השמות האלו מוכרים לנו היטב מכתבי היתדות הבבליים. כתבי היתדות מספרים כי הראשון היה חתנו של נבוכדנצאר, ומשמעות שמו: מגן לנסיך. התוספת סמגר נבו משמעותה רב חסד, ובאה כנראה להבדילו מעמיתו נרגל שראצר רב מג. רב מג פרושו קוסם ראשי.  

ביחזקאל (ל"ח, ב') נאמר: "שים פניך אל גוג ארץ המגוג נשיא ראש משך ותובל" (שלש פעמים, בניקוד וטעמים שווים), הקורא עשוי להבין כי "נשיא ראש" הוא תואר כבוד, וכי גוג הוא נשיא לראשם של משך ותובל. אך הטעמים (זקף גדול על מלת נשיא) מייחדים את המלה "נשיא" כהקדמה לביטוי כולו. ואכן, ראש משך ותובל הם "תובל ומשך ותירס" (בראשית י', ב'). תירס הם הרוסים, לפי כמה מקורות. ואכן, גוג הוא נשיא של "ראש, משך ותובל".

קדמונינו מסרו את נפשם על כל אות ועל כל נקודה במקרא, ואכן רואים אנו כי הם דייקו, ומעבירים בדייקנות מופלאה את הדברים כהווייתם.