"הייתי בת שמונה וחצי כשהוריי חזרו בתשובה,  וכל החיים שלי השתנו"

מאיה זיגדון הייתה ילדה בסך הכל בת שמונה וחצי כאשר חוותה את המהפך של חייה: הוריה יצאו יחד איתה ועם אחיה לסמינר של ערכים, ומשם הם יצאו לדרך חדשה שהייתה שונה לגמרי מזו שהם צעדו בה עד אז.

"גדלתי בבית משכיל ואקדמאי", מסבירה מאיה כיום, שלושים שנה לאחר אותו אירוע מכונן. "אבא למד כלכלה ועבד כאיש עסקים מצליח, ועם זאת היה אמן מוזיקלי בכל נשמתו. אמא הייתה אחות בבית חולים הדסה הר הצופים, עובדת סביב השעון במשמרות מלאות ורואה בעבודה את שליחות חייה. הכל היה שגרתי ורגיל, אלא שאז החליט אבא שברצונו לבדוק את נושא היהדות מקרוב.

"זה לא הגיע מתוך טראומה או מאורע שחווה, פשוט מתוך רצון לברר: 'מה התכלית והמטרה בחיים?' מכיוון שהוא הגיע ממשפחה בה הוריו ניהלו אורח חיים חרדי, אבא הרגיש שיש לו אחריות לבדוק את הדרך מבפנים, ולמרות שאחיו לא חיו עם המסורת שבבית ההורים, הוא החל בתהליך אישי של גילוי היהדות וחזרה אל השורשים. אמא לא התלהבה, אבל אבא התקדם בהחלטיות עם עצמו , צעד אחר צעד.

"כילדה בכיתה ג' לא ממש הבנתי את המשמעות של מה שקורה, אך הרגשתי שההורים מושכים לשני כיוונים נגדיים – אבא רוצה לעשות קידוש בליל שבת ואמא ממהרת לכבות את הטלוויזיה, מה שייצר הרבה מתח. אני חייבת לציין שההורים שלי השתדלו מאוד לבוא זה לקראת זה, ויותר מכל – התאמצו שהדבר לא יפגע בנו כילדים, אבל  אני ואחי הקטן הרגשנו את המתח מתחת לפני השטח. הוא היה פשוט מוחשי, כי בעוד שאמא לא נמשכה כלל לדת, המשיך אבא להתקדם במרץ, כשהוא שומע שיעורים, לוקח על עצמו עוד דברים, ובאחד הימים גם מופיעה על ראשו כיפה קטנה".

בדרך למטרה

מאיה הייתה ילדה מוזיקלית שניגנה כבר מגיל שש, ותמיד היה לה קשר קרוב עם אביה, ועם תחביב המוזיקה המשותף לשניהם. גם בתחילת תקופת התשובה היא נטתה אוטומטית להתקרב אליו.

"זה לא שהבנתי את משמעות היהדות", היא מבהירה, "אבל כילדה הייתי פחדנית מאוד, בעיקר בלילות. דמיינתי תמיד דברים מפחידים וסבלתי ממחשבות לא טובות. לאמא לא היה ממש איך לעזור לי, כי היא בדרך כלל הייתה במשמרות לילה ולא שהתה בבית. גם בלילות שבהם היא ישנה בבית, כמה שניסתה לעזור בכל מיני דרכים ומכל הלב, היא לא הצליחה באמת להרגיע את הפחדים שלי. אבל אז הגיעה ההתחזקות של אבא, ויחד איתה נמצא גם מענה לפחדים. אבא היה מרגיע אותי: 'אל תדאגי, השם שומר עלייך', מציע לי לקרוא תהילים, וגם קורא איתי קריאת שמע מידי ערב. זה העניק לי ממש הרגשה טובה של ביטחון.

"אמא, כאישה חכמה, ראתה את זה, ולמרות שלא התחברה ליהדות, לא יכלה להתכחש לכך שמשהו בי השתנה. לכן כשהציעו להם להשתתף בסמינר ערכים, אבא נענה בשמחה ואמא אישרה את בואנו, כשהיא מדגישה שוב ושוב שהיא עושה זאת 'בשביל הילדה'. שנים לאחר מכן היא שיתפה בכך שהיא הצטרפה לסמינר כי ראתה כיצד שאבא הפך לאדם אחר, כאשר התורה השביחה אותו והיחס המכבד כלפיה, על אף חוסר שיתוף הפעולה שלה, היה מאוד בולט, כי אבא היה סבלני ומאפשר".

מאיה לא זוכרת הרבה מאותו סמינר, אך היא זוכרת היטב כי בסיומו נעשתה מכירה גדולה בה הציעו למשתתפים חפצי יודאיקה שונים לצד סידורים, תפילין וציציות, וכן הייתה עמודה עם מעט ספרי קריאה לילדים, ביניהם ספרי מנוחה פוקס. "שכנעתי את אמא לקנות לי את הספר 'בית יש רק אחד' ו'בין השורות'", היא נזכרת, "ומאותו רגע הפכו הספרים הללו לחברים הכי טובים שלי. הרגשתי כל הזמן שיש בהם משהו, ובכל פעם שהסתכלתי בתמונות הרגשתי רצון חזק להידמות לאותן ילדות שנראות בספר – עם תלבושת אחידה, בבית ספר לבנות בלבד. כמובן שלא העזתי לבקש מאמא לעבור לבית ספר דתי, אבל אבא ביקש והיו גורמים נוספים שהצטרפו אליו והובילו לכך שבכיתה ד' אעבור לבית ספר ממ"ד".

איך הרגשת עם השינוי? היית מרוצה?

"ברור ששמחתי מאוד. התלהבתי מכך שאלמד עם בנות בלבד, ועד היום אני זוכרת שנבחרתי להיות חזנית בתפילה וחיקיתי את כולן בתפילת שמונה עשרה, כשהן כורעות ומשתחוות, כאילו שאני מחקה ריקוד. היו בבית הספר מורות נחמדות והתגלשתי היטב אל העולם הדתי. אמא הייתה מרוצה, גם אבא היה רגוע, ולכאורה נראה היה שהכל בסדר. אבל בלב שלי ידעתי שזה לא בדיוק מה שאני מחפשת. ידעתי שאני שואפת למשהו אחר, גבוה יותר".

איך בכלל ידעת שיש דברים אחרים?

"מהספרים של מנוחה פוקס כמובן. ראיתי בספרים ילדות שנראות ולבושות אחרת, ובנוסף, התגוררנו בבית שמש באזור סמוך מאוד לקריה החרדית. אבא נהג להתפלל מידי שבת בקריה, ואני הייתי מצטרפת אליו וצופה בסקרנות בילדות החרדיות שקופצות בחבל ומשחקות שם. לפעמים הייתי מצטרפת למשחקים וגם הולכת איתן לקריאת תהילים. מההיכרות הזו ידעתי שיש בתי ספר שנראים אחרת, וחלמתי ללמוד עם אותן ילדות".

מאיה לא העלתה בדעתה שהחלום שלה עומד להתגשם, ועוד באופן בלתי צפוי. "כשסיימתי את כיתה ה' הגיע החופש הגדול, ובבית הספר בו למדתי לא נפתחה קייטנה. לאמא לא נותרה ברירה, וכאחות שעובדת במשרה מלאה היא נאלצה לשלוח אותי לקייטנה אחרת. האופציה היחידה שבאה בחשבון הייתה בית ספר  'אל המעיין' של ש"ס שהיה סמוך מאוד לבית שלנו. אמא נרתעה, בין היתר מהעובדה שלא היה לו מבנה והוא שכן בתוך דירת מגורים, אך מהר מאוד היא הבינה שאין שום ברירה אחרת, ומכיוון שהמטרה הייתה קייטנה בלבד, היא השלימה עם המציאות.

"כך נכנסתי לקייטנה ובסופה לא הסכמתי לעזוב. גם המנהלת, אישה חמה ומיוחדת, שוחחה עם אמא, והבטיחה לה שהיא תיתן לי את הכי טוב כדי שאלמד ואתפתח, ואם אמא לא תהיה מרוצה, היא תמיד תוכל להעביר אותי בחזרה לממ"ד. המנהלת הזו ממש הצילה אותי, כי בזכותה המשכתי ללמוד בבית הספר, ואחר כך עברתי לתיכון 'נוות ישראל'. כמובן שלא תמיד היה קל, היו גם ניסיונות והתמודדויות, אבל הקב"ה שלח לי תמיד את הדמויות הנכונות שיסייעו לי, והייתה גם המוזיקה שליוותה אותי כל השנים. פיתחתי אותה, ומתחביב היא הפכה מהר מאוד לכלי ביטוי שליווה אותי בתוכניות, בכנסים ובאירועים שונים. הופעתי עם האורגן שלי, לפעמים גם שרתי ושיחקתי על הבמה. כך נכנסתי חזק לתחום הנגינה, השירה והמשחק".

להתמודד ולבחור

תחום המוזיקה, על כל המסתעף ממנו, המשיך ללוות את מאיה גם בתחנות הבאות בחייה. "התמקצעתי במגוון מקומות לימוד נחשבים", היא מספרת, "השתתפתי בהרבה מאוד תוכניות ואחרי החתונה התגוררנו בבית שמש והקמתי שם אולפן הקלטות ששירת את תושבי העיר והסביבה. באותם ימים הפקתי את מופע 'אמא באורות', שמעבר לכך שהיה מוצלח וקולע, גם העניק הרבה כוח לאימהות, וכאמא צעירה הרגשתי שזהו הדבר החשוב יותר מכל".

כך חלפו על מאיה השנים, כאשר היא מגדלת את ילדיה בבית שמש, מפעילה אולפן הקלטות גדול ומפורסם, ואחראית על מגוון תוכניות ונגינה באירועים , בבתי ספר ובהזדמנויות נוספות.

ואז הגיע הניסיון הגדול, עליו היא לא יכלה לחלום. "הבן הבכור שלנו היה בסך הכל בן 14 כשהוא החל להתגלש מהדרך והפך לנער מתמודד. זו הייתה המכה החזקה ביותר שאפשר לתאר, כי מדובר בנער כישרוני באופן מיוחד, חכם ומוצלח, ממש גאוות המשפחה. כל כך הרבה תקוות נתלו בו, ופתאום הכל התנפץ. באופן אישי זה גם פגע בי כאמא, כי מאז שנולדו ילדיי קראתי תמיד ספרי חינוך, התעניינתי בשיטות חינוך שונות, וראיתי את עצמי תמיד כאמא שמשקיעה את כל כולה בחינוך ילדיה ופתאום כזו מכה.

מאיה זיגדון (צילום: אביגיל אלפר)

"באותם ימים הייתי בתחילת הריון של הבן השביעי שלנו, ובתוך תקופה כל כך עמוסה מבחינה רגשית, וכמוזיקאית ומלחינה בעלת ניסיון רב מצאתי את עצמי בפעם הראשונה מתרגמת את הרגשות האישיים שלי למוזיקה, ואת הצלילים למילים. כך נולד השיר 'מאמינה בך', שהוא השיר הראשון שאותו לא רק ניגנתי והלחנתי, אלא גם כתבתי. הוא נכתב בדמעות ומתוך סערת נפש גדולה, כשאני מתכוונת לכך שאני מאמינה בבורא עולם, וכן גם בבן שלי, שיכול ומסוגל לבחור בטוב".

השיר התפרסם במהירות, ומהתגובות שקיבלה מאיה, היא הבינה שהיא שליחה של המון אימהות החוות מצבים דומים, ובעלות תחושות דומות. "פתאום בתוך הכאב וחוסר האונים, הרגשתי שמצאתי מענה", היא מציינת. "זה נתן לי כוח להמשיך ליצור, וגם להתקדם מבחינה מקצועית. כך נבחרתי לתוכנית של מפעל הפיס, בניהולה של הצ'לנית הבינלאומית מאיה בלזיצמן ובשיתוף עם האיגוד החרדי לתרבות ואמנות שבחר 12 מוזיקאיות מובילות והפגיש אותן עם מנטוריות לצורך הכשרה ברמה הגבוהה ביותר שיש. במקביל לכל אלו השתתפתי בקבוצת הדרכה של ארגון 'לב אל הנשמה' של הרב נח פלאי, שם, באמצעות המדריכה שרה קאופמן קיבלתי כלים להתמודדות עם המצב שנוצר. היא עזרה לי לנקות את רגשות האשמה, ואף להבין שהבחירה היא של הילד ולא שלי, ואמנם חשוב שאלווה אותו באהבה רבה, אך חשוב לא פחות מכך שאדאג גם לעצמי".

לזכור להודות

בשנה האחרונה החליטה מאיה על מהפך נוסף בחייה, כאשר עזבה את המגורים בסמוך לבית הוריה ואת הלקוחות הרבים שהכירו אותה, ועברה עם משפחתה להתגורר בצפון. "קיבלנו את ברכתו של רבי דוד אבוחצירה, והוא המליץ לנו על כך חד משמעית – למען חינוך הילדים", היא מסבירה.

למי שמתעניין בחייה כיום, היא מציינת: "בהופעות שלי שואלים אותי תמיד על סופו של הסיפור. רוצים לשמוע על סגירת מעגל ועל כך שהחיים כיום שלווים ורגועים ללא כל ניסיונות. אני חושבת שהתיאורים האלו נמצאים בסיפורים, והחיים הם תמיד מורכבים יותר. ברוך השם טוב לנו בצפון ואנו מוצאים כאן את מקומנו, אך יש לא מעט התמודדויות והרבה תפילות.

"מבחינה מקצועית, אני מוצאת את עצמי נודדת בין ערי הארץ, מגיעה למקומות שבעבר לא הייתי בהם, מופיעה ומנגנת בסמינרים ותיכונים שונים, מוסדות ומסגרות שונות לנערות בסיכון וכן מופיעה לפני נשים ואימהות, כשאני מנסה לתת להן כוחות ו בעיקר לחבר אותן באמצעות המוסיקה והשירה אל עצמן ואל הקב''ה. בחודשים האחרונים גם יצאתי עם שירים כמו 'לכתך אחריי במדבר', 'תני חיוך', 'בואי אחותי', ועוד. שנכתבו דווקא ברגעים של קושי, ואני רואה איך שהם חודרים ללבבות ויוצרים הזדהות גדולה".

מאיה עוצרת לרגע, ומוסיפה: "בכל פעם כשיש ניסיונות אני משתדלת להוריד את הראש, לקבל את המצב בהכנעה, מתוך הבנה שזה מה שהקב"ה רוצה ושהמצב הנוכחי הוא הטוב ביותר עבורנו. גם אם זה לא תמיד נראה כך ממבט ראשון. ואם בכל זאת מדברים על סגירת מעגל, לאחרונה הזדמן לי לפגוש לראשונה את הסופרת מנוחה פוקס, שהייתה חלק כל כך משמעותי בתהליך החזרה בתשובה של משפחתנו. השיחה איתה הייתה כל כך מרגשת, מחזקת, הזכירה לי עד כמה שאני חייבת להודות על המקום שבו אני נמצאת כיום, כי דבר לא מובן מאליו".