פרשת וירא: "הנני" - רגעי הגבורה של תומר מול המחבלים

א."ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם, ויאמר אליו: אברהם. ויאמר: הנני. ויאמר: קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך. וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו, ויקח את שני נעריו איתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עולה, ויקם וילך אל המקום".

סיפור עקידת יצחק מותח, מפחיד, מעורר כל כך הרבה שאלות אנושיות ואמוניות, ובעיקר נשמע אבסורדי: לאחר שנים של ציפייה ללידתו של יצחק ולאחר ההבטחות המפורשות – "ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה"; "כי ביצחק יקרא לך זרע" – מצטווה אברהם לעקוד את בנו. אברהם משכים בבוקר – וכפי שכותב רש"י, "נזדרז למצווה", הכין את כל מה שנדרש בעצמו, ועלה להר המוריה "ברצון ובשמחה". ואז, ברגע הדרמטי, כשהמאכלת כבר בידו, מונפת מעל בנו אהובו, הוא נקרא לעצור הכל – "אל תשלח ידך אל הנער".

מעבר לפן האישי והרגשי של אברהם כאבא, הרי שלאורך התנ"ך גונתה הקרבת אדם וילדים, ונחשבה כפעולת עבודה זרה ושפיכות דמים. מה התחולל כאן?

ב."אברהם הקריב את יצחק לא על הר המוריה, אלא במעמקי ליבו", כך כתב הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק. לדבריו, אברהם "ויתר על יצחק בו ברגע שפנה אליו האלוקים ותבע ממנו להחזיר את היקר שבנכסיו לבעליו ולאדוניו החוקיים... מעשה ההקרבה התממש בתוך תוכו לאלתר, יצחק כבר לא היה שייך לו. מבחינתו של אברהם כבר היה יצחק בעולם האמת. באותו רגע חווה אברהם את החלחלה, את תחושת החורבן והייאוש העמוק של אב חשוך-ילדים... השטן לעג לו. אליעזר וישמעאל בזו לאדם הזקן שהסתבך בהרפתקה... ובכל זאת, אברהם לא שאל שאלות. הוא לא הצביע על הסתירה שבין הבטחת האלוקים להיות עמו ועם צאצאיו לבין הצו הפרדוקסלי לשחוט את יצחק".

שתיקתו זו של אברהם וכניעתו לכאורה לגזירה הנוראה מתעצמת אל מול ההתמקחות שביצע עבור אנשי סדום ועמורה והסנגוריה שהעמיד להגנת ערכי הצדק והמשפט ההוגן: "האף תספה צדיק עם רשע?... השופט כל הארץ לא יעשה משפט?".

ג."אך מדי הגותי באברהם, הריני מרגיש ככלי ריק", כך כתב הפילוסוף סרן קירקגור בספרו חיל ורעדה. "עיני תופסת שוב ושוב את הפרדוקס [האתי] העצום, שהוא עיקר ועצם חייו של אברהם, ושוב ושוב אני נרתע לאחורי... בעורו של אברהם אינני יכול לדמות את עצמי. בהגיעי לפסגה אני מתמוטט ונופל, כי מה שעיני רואות שם למעלה זהו הפרדוקס. לא חלילה, שאני מעמיד את האמונה במדרגה נמוכה. נהפוך הוא, היא הדבר הגבוה מכל. ואין זה הוגן מצדה של הפילוסופיה להקל ראש באמונה ולהציע משהו אחר תחתיה. הפילוסופיה איננה יכולה, וגם אין זה מתפקידה להעניק אמונה. אשר על כן עליה לדעת את גבולותיה".

לטענת קירקגור, על מנת לבצע את הפעולה הכמעט בלתי מובנת של ההליכה אל הר המוריה על משמעותה הקיומית והרליגיוזית, היה על אברהם לבצע "קפיצה", מהאתיקה אל האמונה. וכלשונו: "הדיאלקטיקה שבאמונה היא הדקה והמרשימה מכל, היא נושאת בחובה קפיצה, התרוממות, אשר אותה אינני יכול להשיג בפועל, אלא בתפיסה בלבד. בהגיעי אל קצהו של קרש הקפיצה – הריני צולל אל האינסופי". את אברהם אבינו הוא מכתיר בתואר "אביר האמונה".

על החוויה הזו, שקירקגור מתמלא הערכה כלפיה וחוסר מובנות כאחד, כתב הרב סולוביצ'יק בספרו איש האמונה הבודד: "העובדה שאי אפשר לתרגם במלואה את חווית האמונה, מקורה לא בחולשתה אלא בגדולתה של חוויה זו". לכן, "הקפיצה" שמציע קירקגור מהמעגל האתי למעגל הדתי, נשמעת על פניו מתאימה, כי לדעת קירקגור המעגלים הללו אינם חופפים בהכרח. בהמשך לקו מחשבה זה כתב פרופסור ישעיהו ליבוביץ כי: "הסמל העליון של המעמד הדתי ביהדות הוא מעמדו של אברהם אבינו בעקדה, כשכל הערכים האנושיים וכל הנטיות הטבעיות של האדם בטלים ומבוטלים מפני יראת ה' ואהבת ה'".

ד. אל מול גישתו של קירקגור בדבר הקפיצה והמרחק בין המעגל האתי לזה הדתי, כותב הרב קוק את הדברים הבאים ובאופן נחרץ: "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד בלעדיה. אבל אם תצויר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כוח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה".

במילים אחרות, הרב קוק סבור כי "כל דבר של תורה צריך דרך ארץ שיוקדם לו". ובמושגיו של קירקגור, טוען הרב קוק כי על המעגלים לחפוף: האתיקה והמוסר הדתי צריכים להיות כרוכים זה בזה. יתרה מכך – פעמים שהם מתקנים ומיישרים זה את זה, ומתבסמים האחד מזולתו בהתאם להשתכללות העולם ורוח האדם.

ה."תרבות הביטול" (Cancel Culture), מסממני עידן התקינות הפוליטית, מבקשת לבטל, לפסול ולנדות דפוסי מדיניות, מעשים, מוסדות ואנשים, הפועלים בניגוד לסולם הערכים המקובל על פי שיטה זו. אנשיה, באמצעות לחץ חברתי, כלכלי וציבורי, מובילים להוקעת פרקטיקות פוגעניות ופסולות שנהגו לאורך שנים. לעיתים, כפי שטוענים מבקרי הגישה, הדבר מוביל לסתימת פיות, לפגיעה בחופש הביטוי והעיסוק, לפטרנליזם של ערכים, ואף עלול לגרום להחרפת הקיטוב, האלימות והגברת הצביעות בחברה. לא פעם, במסגרת מחאות המוניות, הפילו אנשי תרבות הביטול וניפצו פסלים של מנהיגים ואישי ציבור מהעבר, בטענה כי מעשיהם דאז אינם עולים בקנה אחד עם התקינות הפוליטית של היום.

לצד התיקון וקידום המוסר שניתן לזהות בשורש גישה זו, ובכלל, לאור ההיגיון שבניקוי המרחב הציבורי מסמלי תרבות ושלטון פוגעניים, יש לבחון את המצב האתי הרלוונטי והיסוד הנפשי של הפועל בזמן הפעולה, בפרט מול שפיטת אנשים מהעבר בנורמות נוכחיות. אם לא עושים זאת, עלולים ליפול למה שמכונה בעברית "מעתק זמן" או "כשל כרונולוגי", ובלעז – אנכרוניזם.

דוגמה מעניינת לכך מצויה בתלמוד הבבלי, שם מסופר כי רב אשי פגש בחלומו את מנשה מלך יהודה. בחלום נפעם רב אשי מהידע התורני שהפגין מנשה, זאת בניגוד לעובדה כי לרוב ימיו נודע מנשה בחטאיו, שכללו עבודת גילולים, רצח ועוד. רב אשי פנה בחלומו אל מנשה ושאל אודות הפער המפתיע. ענה לו מנשה: "אי הוית התם, הוית נקיטת בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי". כלומר: אם היית חי בדור שלי ומתמודד עם האתגרים, הפיתויים והנורמות שהיו בתקופתי, היית מרים את שולי גלימתך – מסיר את כל המניעות – ורץ לעבוד עבודה זרה. בוודאי לא היית שואל את שאלתך.

עד כמה שעקידת יצחק עלולה להישמע צורמת לאוזניים מערביות, הרי בתקופתו של אברהם היא הייתה מעשה לא נדיר. הקרבת ילדים, בהבדל שאינו רק סמנטי מרצח, הביעה את אמונתו של האדם באלוהיו. במובן זה, העלייה לפסגת הר המוריה, המסמלת גם את עלייתו הרוחנית של אברהם איש החסד וההתעלות מעל הנורמות של תקופתו, נועדה דווקא להוקיע את אפשרות הקרבת הילדים על מזבח האמונה. רעיון זה, גם אם אינו מבאר את כל הקושיות האפשריות אודות עקידת יצחק, מבקש להנכיח תפיסה של העדפת החיים על פני קידוש המוות. התנטוס – יצר המוות והתוקפנות – אומנם קיים באדם במידה זו או אחרת, אך הארוס – יצר החיים והאהבה, השואף לתנועה וליצירה – הוא הראוי והמוסרי ביותר בפן האסתטי, האתי והדתי גם יחד.

ו. כמו החיים, פרשת עקידת יצחק מורכבת ומעוררת למחשבה. ניתנו לה פירושים רבים בעקבות הקשיים השונים שהיא מעלה. היא מאוזכרת תדיר בתפילה, ובפרט בימים הנוראים: "עין במר בוכה ולב שמח – עוקד והנעקד והמזבח". רבי דון יצחק אברבנאל כתב אודות הפרשה כי "ראוי להפליג בה העיון והחקירה יותר מבשאר הפרשיות". יחד עם השאלות הראויות לדיון, יש לבחון מילה החוזרת במהלכה, אשר הפכה למטבע לשון ופונה אלינו באופן ישיר: "הנני!" מפרש רש"י: "לשון ענווה"; "לשון זימון". רוצה לומר: הריני ניצב מוכן לבצע את שליחותי ומשימתי. "הנני" – עונה אברהם כאשר פונה אליו אלוקים. "הנני" – משיב אברהם ליצחק בנו. "הנני" – פונה אברהם למלאך ה'. וכדברי קירקגור: "בחדווה, בביטחון, באמונה, בקול רם, ענה: הנני". איתנותו וחוסנו של אברהם, מחויבותו והאתוס שהוא הנחיל, מהווים סימן לבנים.

בדומה, במקביל לאובדן ולזעקות השבר קורעות הלב, נשמעו בישראל בשבעה באוקטובר ולאחריו גם קריאות "הנני" ברורות ומעוררות השראה. הן הושמעו על ידי אימהות ואבות ששלחו ב"חיל ורעדה" את בניהם להילחם, נשים שחיבקו ונפרדו מבני-זוגם שעלו על מדים ויצאו למילואים, וכמובן הן הושמעו ע"י כוחות הביטחון בעצמם. הן גם הושמעו על ידי ילד גיבור בן 17, מקיבוץ נחל עוז – תומר ערבה ז"ל.

ז. כאשר נכנסו המחבלים בני-העוולה לבית משפחתו של תומר, הם קרעו אותו באכזריות מחיבוקה המגונן של אמו דקלה ומאביו החורג נועם, שדימם מפצעיו לעיני ילדיו, וביקש בתחנונים להתחלף עם תומר: "קחו אותי, קחו אותי". מאמציו היו לשווא. המחבלים הוציאו את תומר מהבית והכריחו אותו לקרוא לשכנים שלו לצאת החוצה. תומר הבין את גודל השעה וידע מה כוונות המחבלים. הוא אומנם "קרא" לשכניו – אך בקול לא משכנע, זאת כאשר נשקים רבים מכוונים לרקתו. באותה נשימה הוא שכנע את המחבלים כי הבתים ריקים, למרות שידע ששכניו יושבים בדממה בממ"דים: "כולם ברחו. אין כאן אף אחד".

תומר הציל בוודאות משפחות ונפשות רבות – והעדויות על כך מטלטלות. ברם, לאחר זמן, פרצו המחבלים פראי-האדם לבית משפחה נוספת. הם ריכזו את בני-הבית במטבח, ואל כולם כיוונו נשקים. האמא ביקשה מהמחבלים לאסוף את ילדתה הקטנה שנותרה בחדר, אבל המחבלים אסרו עליה לזוז. תומר קם והציב את המחבלים בפני עובדה: הוא הלך להביא את הבת הקטנה והגיש אותה לאימה. נסו לדמיין את הסיטואציה: דקות ספורות לפני, הוא כנער נחטף מזרועות אימו, וכעת הוא כגיבור משיב על זרועותיו את הילדה לאימה. הבת והאם ניצלו.

כך מספרת השכנה בהתרגשות והכרת טובה: "הוא הציל אותנו. הוא הביא לי את הילדה שלי. הוא קם והביא לי את הילדה. לא הרבה אנשים היו עושים את זה... פשוט לקום ולהגיד 'אני'". בסופו של דבר, ולרוע המזל, משפחתו של תומר ספגה אבידות קשות מנשוא: אמו נרצחה, נועם בן-זוגה נחטף לעזה. בכוחות נפש עוצמתיים ואחרונים ניסה תומר לברוח מהמחבלים, ואז נרצח גם הוא. תומר נקבר לצד אמו. תומר היה נער מלא שמחת חיים, רוקד ומרקיד, אנרגטי ומעלה חיוך על פני כל הסובבים. הוא פעל באומץ לב, באנושיות יוצאת דופן ובהתאם לצו מצפונו וליבו הישר והנבון. במותו ציווה לנו חיים, ובחייו הקצרים הורה לנו מהי שמחת נעורים ומהי בגרות, אחריות וגבורה עילאית. תומר אולי לא קיבל הבטחה מפורשת כמו אברהם, ובכל זאת – הוא לא היסס לרגע ומימש את הצו המוסרי ביותר שהיה ביכולתו לקיים: "הנני". יהי זכרו ברוך.

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.