חוק לישראל - פרשת תרומה, יום שני

תורה

(ז) אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: אַבְנֵי בוּרְלָא וְאַבְנֵי אַשְׁלָמוּתָא לְשַׁקָעָא בְאֵפוֹדָא וּבְחוּשְׁנָא:
(ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: וְיַעְבְּדוּן קֳדָמַי מִקְדְשָׁא וְאַשְׁרֵי שְׁכִנְתִּי בֵּינֵיהוֹן:
(ט) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ: כְּכֹל דִי אֲנָא מַחֲזֵי יָתָךְ יָת דְמוּת מַשְׁכְּנָא וְיָת דְמוּת כָּל מָנוֹהִי וְכֵן תַּעְבְּדוּן:
(י) וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: וְיַעְבְּדוּן אֲרוֹנָא דְאָעֵי שִׁטִּין תַּרְתֵּין אַמִין וּפַלְגָא אֻרְכֵּהּ וְאַמְתָא וּפַלְגָא פְּתָיֵהּ וְאַמְתָא וּפַלְגָא רוּמֵה:

נביאים מלכים א פרק ה

(לב) וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת: וּפָסְלוּ אַרְדִיכָלֵי שְׁלֹמֹה וַאֲרְדִיכָלֵי דְּחִירוֹם וְאַרְגוּבְלַיָּא וְאַתְקִּינוּ אָעַיָא וְאַבְנַיָּא לְמִבְנֵי בֵּיתָא:
ו (א) וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַיהוָה: וַהֲוָה בְּאַרְבַּע מְאָה וּתְמַנִּין שְׁנִין לְמֵפָק בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם בְּשַׁתָּא רְבִיעָתָא בְּיֶרַח זִיו נִיצָנַיָּא הוּא יַרְחָא תִּנְיָנָא לְמִמְלָךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְּׂרָאֵל וּבָנָא בֵּיתָא קֳדָם יְיָ:
(ב) וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַיהוָה שִׁשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ: וּבֵיתָא דִּי בָּנָא מַלְכָּא שְׁלֹמֹה קֳדָם יְיָ שִׁתִּין אַמִּין אוּרְכֵּיהּ וְעֶסְרִין פּוּתֵיהּ וּתְלָתִין אַמִּין רוּמֵיהּ:
(ג) וְהָאוּלָם עַל פְּנֵי הֵיכַל הַבַּיִת עֶשְׂרִים אַמָּה אָרְכּוֹ עַל פְּנֵי רֹחַב הַבָּיִת עֶשֶׂר בָּאַמָּה רָחְבּוֹ עַל פְּנֵי הַבָּיִת: וְאוּלָמָא עַל אַפֵּי הֵיכָלָא דְּבֵיתָא עֶסְרִין אַמִּין אוֹרְכֵיהּ עַל אַפֵּי פּוּתְיָא דְּבֵיתָא עֲסַר אַמִּין פּוּתְיָא עַל אַפֵּי בֵּיתָא:

כתובים משלי פרק יז

(ב) עֶבֶד מַשְׂכִּיל יִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ וּבְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה: עַבְדָא סוּכְלְתָנָא יִשְׁתַּלֵט בִּבְרָא מְבָהֲתָנָא וּבֵינָת אֲחֵי נִפְלֵג יְרוּתְתָּא:
(ג) מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וּבֹחֵן לִבּוֹת יְהוָה: צָרָפָא נְקִי לְסָאמָא וְכוּרָא לְדַהֲבָא וֵאלָהָא בָּדֵיק לִבַּיָא:
(ד) מֵרַע מַקְשִׁיב עַל שְׂפַת אָוֶן שֶׁקֶר מֵזִין עַל לְשׁוֹן הַוֹּת: גַּבְרָא בִישָׁא צָיֵת לְשִּׂפְוָתָא דְעָאתָא שִׁקְרָא וְרַגְלוּתָא עַל לִישָׁנָא דְעָאתָא:
(ה) לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה: דְּמַצְרֵי לְמִסְכְּנָא מַרְגֵּז לְבָרְיֵהּ וּדְחָדֵי לְתַבְרָא דְחַבְרֵיהּ לָא מִזְדַכֵּי :

משנה שבת פרק יט

א. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם לֹא הֵבִיא כְלִי מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מְבִיאוֹ בַשַּׁבָּת מְגֻלֶּה. וּבַסַכָּנָה, מְכַסֵהוּ עַל פִּי עֵדִים. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כּוֹרְתִים עֵצִים לַעֲשׂוֹת פֶּחָמִין וְלַעֲשׂוֹת (כְּלִי) בַרְזֶל. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, וְשֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:

ברטנורה  (א) רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי. איזמל למול את התינוק: מביאו בשבת מגולה. להודיע שחביבה מצוה זו שמחללים עליה את השבת: ובסכנה. שגזרו גזירה על המילה: מכסהו על פי עדים. שיעידו שאיזמל של מצוה הוא מביא ולא יחשדוהו שהוא נושא שאר חפציו: ולעשות ברזל. כדי לעשות איזמל למילה: כל מלאכה שאפשר לעשותה. כגון מכשירי מילה, הואיל ואפשר לעשותן מערב שבת אין דוחין את השבת, ופליג אדרבי אליעזר: שאי אפשר לעשותה מערב שבת. כגון מילה עצמה שאי אפשר לה לֵעשות דזמנה בשמיני, דוחה שבת. והלכה כר' עקיבא:

ב. עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי מִילָה בַּשַּׁבָּת, מוֹהֲלִין, וּפוֹרְעִין, וּמוֹצְצִין, וְנוֹתְנִין עָלֶיהָ אִסְפְּלָנִית וְכַמּוֹן. אִם לֹא שָׁחַק מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לוֹעֵס בְּשִׁנָּיו וְנוֹתֵן. אִם לֹא טָרַף יַיִן וָשֶׁמֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, יִנָּתֵן זֶה בְעַצְמוֹ וְזֶה בְעַצְמוֹ. וְאֵין עוֹשִׂין לָהּ חָלוּק לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ סְמַרְטוּט. אִם לֹא הִתְקִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, כּוֹרֵךְ עַל אֶצְבָּעוֹ וּמֵבִיא, וַאֲפִלּוּ מֵחָצֵר אַחֶרֶת:

ברטנורה  (ב) מוהלין. חותך את הערלה: ופורעין. העור המכסה ראש הגיד: ומוצצין. את הדם, ואע''פ שהוא עושה חבורה שאין הדם ניתק מחיבורו אלא על ידי מציצה: אספלנית. תחבושת: לועס בשיניו. דכל מה שאפשר לשנות משנה: אם לא טרף יין ושמן. רגילים היו שהיו טורפים בקערה יין ושמן ומערבין אותן יחד לרפואה על המילה כדרך שטורפים ביצים בקערה: חלוק. חתיכה של בגד נקובה, ומכניסין המילה באותו הנקב כדי שלא יחזור העור ויכסה את הגיד: לא התקין. לא הזמין: כורך על אצבעו. דרך מלבוש לשנותו מדרך הוצאה בחול: אפילו מחצר אחרת. לא מבעיא מבית לבית באותה חצר אע''פ שלא ערבו, אלא אפילו לחצר אחרת שאינה מעורבת עמהם:

ג. מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן, בֵּין לִפְנֵי הַמִּילָה וּבֵין לְאַחַר הַמִּילָה, וּמְזַלְּפִין עָלָיו בַּיָּד, אֲבָל לֹא בְכֶלִי. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, מַרְחִיצִין אֶת הַקָּטָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים. סָפֵק וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בָּאַנְדְּרוֹגִינוֹס:

ברטנורה  (ג) מרחיצין את הקטן. האי מרחיצין לאו כדרכו הוא, דתנא סיפא לפרושי רישא כיצד מרחיצין כגון לזלף ביד, אבל בכלי אפילו לזלף אסור, וכל שכן לרחוץ כדרכו: רבי אלעזר בן עזריה כו'. פליג אתנא קמא וסבר מרחיצין את הקטן כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה וביום השלישי למילה נמי, בין בחמין שהוחמו בע''ש בין בחמין שהוחמו בשבת עצמו, דסכנת נפשות היא. והלכה כראב''ע: ספק בן שמונה חדשים ספק בן תשעה, דאי בן שמונה כאבן בעלמא הוא ואין מילתו דוחה שבת: ור' יהודה מתיר באנדרוגינוס. מדכתיב (בראשית טז) המול לכם כל זכר, לרבות אנדרוגינוס. ותנא קמא, ערלתו כתיב, מי שהוא כולו ערל, יצא זה שחציו נקבה. ואין הלכה כר' יהודה:

ד. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי תִינוֹקוֹת, אֶחָד לָמוּל אַחַר הַשַּׁבָּת וְאֶחָד לָמוּל בַּשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וּמָל אֶת שֶׁל אַחַר הַשַּׁבָּת בַּשַּׁבָּת, חַיָּב. אֶחָד לָמוּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאֶחָד לָמוּל בַּשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וּמָל אֶת שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת בַּשַּׁבָּת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר:

ברטנורה  (ד) מי שהיו לו שני תינוקות וכו'. פליגי אמוראי בגמרא בגרסת משנה זו, והגרסא שתפסו רבותי עיקר כך היא, מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של אחר שבת בשבת חייב. אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. והכי פירושה, שכח ומל את של אחר השבת בשבת חייב לדברי הכל, שהרי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה כשהקדים ומל את של אחר השבת בשבת, ובהא אפילו רבי יהושע מודה. אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת ר' אליעזר מחייב חטאת, דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת, ואע''ג דטעה בדבר מצוה שהיה טרוד באותו של שבת ומתוך כך טעה בזה, ואף בזה עשה מצוה שהרי ראוי הוא למול אלא שאינו דוחה שבת, סבירא ליה לר' אליעזר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה שאינה דוחה את השבת חייב. ור' יהושע פוטר, דסבירא ליה טעה בדבר מצוה ועשה מצוה שאינה דוחה את השבת פטור, כיון דסבור היה שברשות בית דין הוא עושה. והלכה כרבי יהושע:

ה. קָטָן נִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה, לְתִשְׁעָה, וְלַעֲשָׂרָה, וּלְאַחַד עָשָׂר, וְלִשְׁנֵים עָשָׂר, לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. הָא כֵיצַד. כְּדַרְכּוֹ, לִשְׁמוֹנָה, נוֹלַד לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, נִמּוֹל לְתִשְׁעָה, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת, נִמּוֹל לַעֲשָׂרָה, יוֹם טוֹב לְאַחַר שַׁבָּת, נִמּוֹל לְאַחַד עָשָׂר, שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, נִמּוֹל לִשְׁנֵים עָשָׂר. קָטָן הַחוֹלֶה, אֵין מוֹהֲלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיא:

ברטנורה  (ה) נולד בין השמשות נמול לתשעה. שהרי יום שמיני של מחר הוא נימול, ושמא בין השמשות יום הוא ונימול לתשיעי. היה היום ערב שבת, אי אפשר למולו בשבת הבא, דשמא תשיעי הוא והויא לה מילה שלא בזמנה ואינה דוחה שבת, וצריך להמתין עד לאחר השבת שהוא עשירי. חל יום טוב להיות אחר השבת, אין מילה שלא בזמנה דוחה אותה ונימול לאחד עשר: שני ימים טובים של ראש השנה. דקדושה אחת הן ואין מילה שלא בזמנה דוחה את יום טוב השני של ראש השנה, נימול לשנים עשר: עד שיבריא. ויעברו עליו שבעה ימים שלמים מעת לעת מיום שהבריא ואחר כך מלין אותו:

ו. אֵלּוּ הֵן צִיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה, בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רֹב הָעֲטָרָה. וְאֵינוֹ אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה. וְאִם הָיָה בַעַל בָּשָׂר, מְתַקְּנוֹ מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן. מָל וְלֹא פָרַע אֶת הַמִּילָה, כְּאִלּוּ לֹא מָל:

ברטנורה  (ו) ציצין. כמין נימין של בשר שנשארו מן הערלה: עטרה. היא שפה גבוהה המקפת את הגיד סביב וממנה משפע ויורד לראשו. ובשר החופה את רוב העטרה דקתני מתני' לא תימא רוב הקיפה אלא אפילו רוב גָבהה במקום אחד: ואינו אוכל בתרומה. אם כהן הוא, דכהן ערל אסור לאכול בתרומה, נאמר בפסח (שמות י) תושב ושכיר לא יאכל בו, ונאמר בתרומה (ויקרא כב) תושב כהן ושכיר לא יאכל בו, מה פסח אסור לערל, אף תרומה אסורה לערל: ואם היה בעל בשר. שהיה שמן ונראה בשר שלמעלה מערלתו לאחר שניטלה הערלה כולה כאילו אותו בשר חוזר וחופה את הגיד: מתקנו. ומשפע באיזמל מאותו עובי: מפני מראית העין. שלא יהיה נראה כערל: ולא פרע. לא גילה: כאילו לא מל. וישוב ויפרע ואפילו סילק ידו ממנה. וכל זמן שהוא מתעסק במילה בשבת חותך בין ציצין המעכבין בין ציצין שאין מעכבין; לאחר שסילק ידו, על ציצין המעכבין חוזר, על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר:

גמרא שבת דף קלז ע''ב

מָל וְלֹא פָרַע וְכוּלִי. אָמַר רִבִּי אֲבִינָא אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב בָּשָׂר הַחוֹפֶה אֶת רוֹב גוֹבְהָה שֶׁל עֲטָרָה. וְאִם הָיָה בַעַל בָּשָׂר וְכוּלִי: אָמַר שְׁמוּאֵל קָטָן הַמְסֻרְבָל בְּבָשָׂר רוֹאִין אוֹתוֹ כָּל זְמַן שֶׁמִּתְקַשֶּׁה וְנִרְאֶה מָהוּל אֵינוֹ צָרִיךְ לָמוֹל. וְאִם לָאו צָרִיךְ לָמוֹל. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר קָטָן הַמְסֻרְבָּל בְּבָשָׂר רוֹאִין אוֹתוֹ כָּל זְמַן שֶׁמִּתְקַשֶּׁה וְאֵינוֹ נִרְאֶה מָהוּל צָרִיךְ לְמוֹלוֹ וְאִם לָאו אֵינוֹ צָרִיךְ לְמוֹלוֹ. מָאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ נִרְאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה. תָּנוּ רַבָּנָן הַמָּל אוֹמֵר אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה. אֲבִי הַבֵּן אוֹמֵר אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. הָעוֹמְדִים אוֹמְרִים כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַס לַבְּרִית כַּךְ יִכָּנֵס לַתּוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְהַמְבָרֵךְ אוֹמֵר אֲשֶׁר קִדֵּשׁ יְדִיד מִבֶּטֶן וְחוֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם וְצֶאֱצָאיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קדֶשׁ. עַל כֵּן בִּשְׂכַר זֹאת אֵל חַי חֶלְקֵנוּ צַוֵּה לְהַצִיל יְדִידוּת שְׁאֵרֵנוּ מִשַּׁחַת לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר שָׂם בִּבְשָׂרֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' כּוֹרֵת הַבְּרִית. הַמָּל אֶת הַגֵּרִים אוֹמֵר אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לָמוֹל אֶת הַגֵּרִים וּלְהַטִּיף מֵהֶם דַּם בְּרִית. שֶׁאִלְמָלֵא דַּם בְּרִית לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ל''ג) אִם לֹא בְּרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי בָּרוּךְ אַתָּה ה' כּוֹרֵת הַבְּרִית. הַמָּל אֶת הָעֲבָדִים אוֹמֵר אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לָמוֹל אֶת הָעֲבָדִים וּלְהַטִּיף מֵהֶם דַּם בְּרִית שֶׁאִלְמָלֵא דַּם בְּרִית חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא נִתְקַיְּימוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אִם לֹא בְּרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' כּוֹרֵת הַבְּרִית:

רש''י  רוב גובהה. לא תימא רוב העטר' דקתני מתניתין רוב היקיפה אלא אפי' רוב גובהה במקום אחד: קטן המסורבל בבשר. פלטר''י בלע''ז ששמן ועב ולאחר שנימל נראה כמכסהו: כל זמן שמתקשה. ומתוך הקשוי מתפשט בשרו. בדשמואל גרסינן ונראה מהול במתניתא גרסי' ואינו נראה מהול: איכא בינייהו נראה ואינו נראה. לשמואל נראה מהול הוא דאין צריך למולו הא נראה ואינו נראה צריך. ולמתניתא אינו נראה הוא דצריך הא נראה ואינו נראה אין צריך: אשר קדש ידיד מבטן. יצחק קרי ידיד על שם אשר אהבת: מבטן. דקודם שנולד נתקדש למצוה זו דכתיב אבל שרה אשתך וגו' וכתיב והקימותי את בריתי אתו היינו מילה: בשארו. בבשרו: שם. חוק של מילה: וצאצאיו. ישראל: חתם באות. זו של ברית קדש: צוה להציל ידידות שארנו משחת. מגיהנם דכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו:

זוהר תרומה דף קל''א ע''ב

כַּד אָתֵי צַפְרָא וְצִבּוּרָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּבֵי כְנִישְׁתָּא בָעוּ לְאִשְׁתַּכְּחָא בְשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּדָוִד וְהָא אוֹקִימְנָא דְסִדּוּרָא אִיהוּ לְאַתְעֲרָא רְחִימוּ לְעֵילָא וְתַתָּא לְאִתְתַּקְנָא תִקּוּנִין וּלְאַתְעֲרָא חֶדְוָה דְהָא בְגִין דָּא לֵיוָאֵי מִתְעֲרֵי לְאִתְעֲרָא רְחִימוּ וְחֶדְוָה לְעֵילָא בְּאִינוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן. וּמָאן דְּמִשְׁתָּעֵי בְּבֵי כְנִישְׁתָּא בְמִילִין דְחוֹל וָוי לֵיהּ דְאַחְזֵי פִּירוּדָא וָוי לֵיהּ דְגָרַע מְהֵימְנוּתָא וָוי לֵיהּ דְּלֵית לֵיהּ חוּלְקָא בֶאֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל דְּאַחֲזֵי דְהָא לֵית לֵיהּ אֱלָהָא וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָן (וְלֵית לֵיהּ חוּלְקָא בֵיהּ) וְלָא דַחִיל מִנֵּיהּ וְאַנְהִיג קְלָנָא בְתִקּוּנָא (ס''א בְתַקִּיפָא) עִלָּאָה דִלְעֵילָא. דְּהָא בְשַׁעְתָּא דְיִשְׂרָאֵל מְסַדְּרֵי בְּבֵי כְנִישְׁתָּא סִדּוּרָא דְשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן וְסִדּוּרָא דִצְלוֹתָא כְּדֵין מִתְכַּנְשֵׁי תְּלַת מַשִׁירְיָין דְּמַלְאָכֵי עִלָּאֵי. מַשִּׁרְיָיתָא חַדָא אִינוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִימָמָא בְּגִין דְּאִית אַחֲרָנִין דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְלֵילְיָא וְאַחֲרָנִין (ס''א וְאִלֵּין) אִינוּן דְּקָא מְשַׁבְּחָן לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאָמְרִין שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן בַּהֲדַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל בִּימָמָא מַשִּׁירְיָיתָא תִנְיָינָא אִינוּן מַלְאָכִין קַדִּישִׁין דְּמִשְׁתַּכְּחֵי בְכָל קְדוּשָׁה וּקְדוּשָׁה דְיִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי לְתַתָּא. וּבְשֻׁלְטָנוּ דִילְהוֹן כָּל אִינוּן דְּמִתְעֲרִין בְּכָל אִינוּן רְקִיעִין (ס''א הֵיכְלִין) בְּהַהִיא צְלוֹתָא דְיִשְׂרָאֵל (דְּמִיוֹשֵׁב). מַשִּׁירְיָיתָא תְלִיתָאָה אִינוּן עוּלֶמְתָּאן עִלָּאִין דְּקָא מְתַתְקְנֵי עִם מַטְרוֹנִיתָא וּמְתַקְנֵי לָהּ לְאַעֲלָא לָהּ קָמֵי מַלְכָּא וְאִלֵּין אִינוּן מַשִּׁירְיָין עִלָּאִין עַל כֻּלְּהוּ. וְכֻלְּהוּ מְתַתְקְנֵי בְסִדּוּרָא דְיִשְׂרָאֵל דִּמְתַתְקְנֵי לְתַתָּא בְּאִינוּן שִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן וּבְהַהִיא צְלוֹתָא דְקָא מַצְלוּ יִשְׂרָאֵל. כִּיוַן דְּאִלֵין תְּלַת מַשִּׁירְיָין מִזְדַמְּנָן כְּדֵין יִשְׂרָאֵל פַּתְחֵי שִׁירָתָא וְזַמְרֵי קָמֵי מָארֵיהוֹן. וְהַהִיא מַשִּׁירְיָיתָא חַדָא דִי מְמָנָא לְשַׁבְּחָא לְמָארֵיהוֹן בִּימָמָא אִזְדְמָן עָלַיְיהוּ וְזַמְרֵי עִמְּהוֹן כַּחֲדָא וְאִינוּן שְׁבָחֵי דְדָוִד מַלְכָּא וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי:

תרגום הזוהר
כְּשֶׁבָּא הַבֹּקֶר, וְהַצִבּוּר נִמְצָא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, הֵם צְרִיכִים לְהִמָּצֵא בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁל דָּוִד. וַהֲרֵי הֶעֱמַדְנוּ, שֶׁהַסֵּדֶר הוּא, לְעוֹרֵר אַהֲבָה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, לְתַקֵּן תִּקּוּנִים וּלְעוֹרֵר שִׂמְחָה. כִּי מִשּׁוּם זֶה הַלְּוִיִם מְעוֹרְרִים שֶׁתִּתְעוֹרֵר אַהֲבָה וְשִׂמְחָה לְמַעְלָה, בְּאֵלּוּ הַשִּׁירוֹת וְהַתִּשְׁבָּחוֹת. וּמִי שֶׁמְּדַבֵּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת דִּבְרֵי חוֹל, אוֹי לוֹ שֶׁמַּרְאֶה פֵּרוּד, אוֹי לוֹ שֶׁגּוֹרֵעַ הָאֱמוּנָה, אוֹי לוֹ שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בֵּאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי מַרְאֶה בָּזֶה שֶׁאֵין אֱלֹקִים, וְאֵינוֹ נִמְצָא שָׁם, וְאֵינוֹ מְפַחֵד מִמֶּנּוּ, וְנוֹהֵג בִּזָּיוֹן בַּתִּקּוּן הָעֶלְיוֹן שֶׁל מַעְלָה. כִּי בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְסַדְּרִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת סֵדֶר שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, וְסֵדֶר הַתְּפִלָּה, אָז מִתְאַסְּפִים שָׁל. ש מַחֲנוֹת שֶׁל מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, מַחֲנֶה אֶחָד, הֵם מַלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים הַמְּשַׁבְּחִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיוֹם. כִּי יֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁמְּשַׁבְּחִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּלַּיְלָה, וְאֵלּוּ הֵם הַמְּשַׁבְּחִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמְרִים שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת עִם יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם. מַחֲנֶה הַשֵּׁנִי, הֵם הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים הַנִּמְצָאִים בְּכָל קְדֻשָּׁה וּקְדֻשָּׁה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁים לְמַטָּה, וְתַחַת מֶמְשַׁלְתָּם הֵם כָּל אֵלּוּ הַמִּתְעוֹרְרִים בְּכָל הָרְקִיעִים בַּתְּפִלָּה הַהִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מַחֲנֶה הַשְּׁלִישִׁי, הֵן עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, שֶׁמִּתְתַּקְּנוֹת עִם הַמַּלְכוּת, וְהֵן מְתַקְּנוֹת אֶת הַמַּלְכוּת לְהַכְנִיסָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְאֵלוּ הֵן מַחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים עַל כֻּלָּם. וְכֻלָּם מִתְתַּקְּנִים בַּסֵּדֶר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּתַקְּנִים לְמַטָּה, בְּאֵלּוּ שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, וּבַתְּפִלָּה הַהִיא שֶׁמִּתְפַּלְּלִים יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁאֵלּוּ שָׁל. ש מַחֲנוֹת מִזְדַּמְּנִים, אָז יִשְׂרָאֵל פּוֹתְחִים בְּשִׁירָה וּמְזַמְּרִים לִפְנֵי אֲדוֹנָם. וּמַחֲנֶה הָאֶחָד הַהוּא, הַמְּמוּנִים לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹנָם בַּיּוֹם, מִזְדַּמְּנִים עִמָּהֶם וּמְזַמְּרִים עִמָּהֶם יַחַד בְּאֵלּוּ הַשְּׁבָחִים שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, וַהֲרֵי הֶעֱמַדְנוּ הַדְּבָרִים.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ק''ש פ''ב

א. סָפֵק קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע סָפֵק לֹא קָרָא חוֹזֵר וְקוֹרֵא וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ אֲבָל אִם יָדַע שֶׁקָרָא וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם בֵּרַךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ אוֹ לֹא בֵּרַךְ אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ קָרָא וְטָעָה יַחֲזוֹר לְמָקוֹם שֶׁטָּעָה נֶעְלַם מִמֶּנּוּ בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ פָרָשָׁה הִשְׁלִים וְאֵי זוֹ צָרִיךְ לְהַתְחִיל חוֹזֵר לְפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁהִיא וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹמֵר: ב. טָעָה בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן פָּסַק חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַפֶּרֶק. הָיָה קוֹרֵא וּכְתַבְתָּם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם הוּא בְּ וּכְתַבְתָּם שֶׁל שְׁמַע אוֹ בְּ וּכְתַבְתָּם שֶׁבִּוְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ חוֹזֵר לְ וּכְתַבְתָּם שֶׁל שְׁמַע. וְאִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אַחַר שֶׁקָּרָא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם אֵינוֹ חוֹזֵר שֶׁעַל הֶרְגֵּל לְשׁוֹנוֹ הוּא הוֹלֵךְ:

מוסר
משערי קדושה ח''ב שער ד'

הַגֵּאֶה כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה וּמִסְתַּלֶּקֶת מִן הָעוֹלָם וְאוֹמֶרֶת אֵין אֲנִי וְהוּא יְכוֹלִין לָדוּר יַחַד בָּעוֹלָם וּמוֹרֵד עַל מַלְכוּת שָׁמַיִם וּמִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (תהלים צ''ג) ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ וּבַמֶּה יִתְגָּאֶה הָאָדָם וִהְיוֹתוֹ מִטִּפָּה סְרוּחָה וִיצִירָתוֹ בְּדַם נִּדָּה וּבְחַיָּיו טִנּוּף וְסִרְחוֹן וְאַחַר מוֹתוֹ רִמָּה וְתוֹלֵעָה וְאַחֲרִית גּוּפוֹ גּוּשׁ עָפָר וְנַפְשׁוֹ יוֹרֶדֶת לְגֵיהִנָּם. אָמְנָם הָעֲנָוָה וְהַשִּׁפְלוּת אֵין מִדָּה גְדוֹלָה הֵימֶנָּה כִּי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת וּבְיִרְאַת חֵטְא לֹא נִשְׁתַּבַּח אֶלָּא בַּעֲנָוָה (במדבר י''ב) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד צֵא וּלְמַד מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמַּנִּיחַ שְׁמֵי מָרוֹם וְיוֹרֵד לִשְׁכּוֹן אֵצֶל הַשְּׁפָלִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נ''ז) מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ וּכְתִיב (תהלים לד) קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וּכְתִיב (שם מ''ו) מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ וְגוֹמֵר (שם) נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס: