חוק לישראל - פרשת תרומה, יום חמישי

תורה

(כב) וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וֶאֱזַמֵן מֵימְרִי לָךְ תַּמָן וֶאֱמַלֵל עִמָךְ מֵעִלָוֵי כַפֻּרְתָּא מִבֵּין תְּרֵין כְּרוּבַיָא דִי עַל אֲרוֹנָא דְסַהֲדוּתָא יָת כָּל דִי אֲפַקֵד יָתָךְ לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(כג) וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: וְתַעְבֵּד פָּתוֹרָא דְאָעֵי שִׁטִּין תַּרְתֵּין אַמִין אֻרְכֵּהּ וְאַמְתָא פְתָיֵהּ וְאַמְתָא וּפַלְגָא רוּמֵהּ:
(כד) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב: וְתַחֲפֵי יָתֵהּ דְהַב דְכֵי וְתַעְבֵּד לֵהּ זֵיר דִדְהַב סְחוֹר סְחוֹר:
(כה) וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב: וְתַעְבֵּד לֵהּ גְדַנְפָא רוּמֵהּ פֻּשְׁכָּא סְחוֹר סְחוֹר וְתַעְבֵּד זֵיר דִדְהַב לִגְדַנְפֵהּ סְחוֹר סְחוֹר:
(כו) וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו: וְתַעְבֵּד לֵהּ אַרְבַּע עִזְקָן דִדְהָב וְתִתֵּן יָת עִזְקָתָא עַל אַרְבַּע זִיוְיָתָא דִי לְאַרְבַּע רַגְלוֹהִי:

נביאים מלכים א פרק ו

(טו) וַיִּבֶן אֶת קִירוֹת הַבַּיִת מִבַּיְתָה בְּצַלְעוֹת אֲרָזִים מִקַּרְקַע הַבַּיִת עַד קִירוֹת הַסִּפֻּן צִפָּה עֵץ מִבָּיִת וַיְצַף אֶת קַרְקַע הַבַּיִת בְּצַלְעוֹת בְּרוֹשִׁים: וּבָנָא יָת כּוֹתָלֵי בֵּיתָא מִלְּגָיו בִּמְחִיצָת אַרְזַיָּא מֵאַרְעִית בֵּיתָא עַד כּוֹתָלַיָּא עַד מָטִי שְׁמֵי שְׁרִיתָא חָפֵי נִסְרִין דְּאַרְזָא מִלְּגָיו וְחָפָא יָת אוּשֵׁי בֵּיתָא בִּמְחִיצַת בִּירְוָן:
(טז) וַיִּבֶן אֶת עֶשְׂרִים אַמָּה (מירכותי) מִיַּרְכְּתֵי הַבַּיִת בְּצַלְעוֹת אֲרָזִים מִן הַקַּרְקַע עַד הַקִּירוֹת וַיִּבֶן לוֹ מִבַּיִת לִדְבִיר לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: וּבָנָא יָת עֶשְּׂרִין אַמִּין מִסֵּיפֵי בֵּיתָא בִּמְחִיצַת אַרְזַיָּא מִן אוּשְׁיָא עַד כָּתְלַיָּא וּבָנָא לֵיהּ מִגֵּיו לְבֵית כַּפּוֹרֵי לְקדֶשׁ קוּדְשַׁיָּא:
(יז) וְאַרְבָּעִים בָּאַמָּה הָיָה הַבָּיִת הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי: וְאַרְבְּעִין אַמִּין הֲוֵי בֵּיתָא הוּא הֵיכָלָא לְקַבְּלֵיהּ:
(יח) וְאֶרֶז אֶל הַבַּיִת פְּנִימָה מִקְלַעַת פְּקָעִים וּפְטוּרֵי צִצִּים הַכֹּל אֶרֶז אֵין אֶבֶן נִרְאָה: וְנִסְרִין דְּאַרְזָא חָפֵי בֵּיתָא מִלְּגָיו וְגָלַף חֵזוּ בָּעִין וְאַטּוּנִין שׁוֹשַׁנִּין כָּל בֵּיתָא חָפֵי נִסְרִין דְּאַרְזָא לֵית אֲבָנָא מִתְחֲזָא:
(יט) וּדְבִיר בְּתוֹךְ הַבַּיִת מִפְּנִימָה הֵכִין לְתִתֵּן שָׁם אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה: וּבֵית כַּפּוֹרֵי מִגּוֹ בֵּיתָא מִלְּגָיו אַתְקִּין לְמַתָּן תַּמָּן יָת אֲרוֹן קְיָמָא דַּיְיָ:

כתובים משלי פרק יז

(יז) בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד: בְּכָל עִדָן גַּבְרָא רָחִים הוּא וְאַחָא לְעַקְתָא מִתְיְלִיד:
(יח) אָדָם חֲסַר לֵב תּוֹקֵעַ כָּף עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ: בַּר נָשׁ חֲסִיר רַעְיָנָא מַשְׁלֵם יְדֵיהּ וְעָרֵב עַרְבוּתָא עַל חַבְרֵיהּ:
(יט) אֹהֵב פֶּשַׁע אֹהֵב מַצָּה מַגְבִּיהַּ פִּתְחוֹ מְבַקֶּשׁ שָׁבֶר: דְּרָחֵם חוֹבָא רָחֵם מַצוּתָא וּמֵרִים תַּרְעֵיהּ בָּעֵי תַבְרָא:
(כ) עִקֶּשׁ לֵב לֹא יִמְצָא טוֹב וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה: מַן דְּעַקִים לִבֵּיהּ לָא מַשְׁכַּח טָבְתָא וּדְמִתְהַפֵּךְ בְּלִשָׁנֵיהּ נָפֵל בְּבִישְׁתָּא:
(כא) יֹלֵד כְּסִיל לְתוּגָה לוֹ וְלֹא יִשְׂמַח אֲבִי נָבָל: דְּמוֹלִיד סִכְלָא חִמוּצָא דִילֵיהּ וְלָא חָדֵי אֲבוּי דְּטַפְשָׁא:

משנה מנחות פרק ה

א. כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָה, חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבַּתּוֹדָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁהֵן בָּאוֹת חָמֵץ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, שְׂאוֹר בּוֹדֶה לָהֶן מִתּוֹכָן וּמְחַמְּצָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הִיא אֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר, אֶלָּא מֵבִיא אֶת הַשְּׂאוֹר, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמִּדָּה, וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה. אָמְרוּ לוֹ, אַף הִיא הָיְתָה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה:

ברטנורה  (א) כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה. דכתיב (שם ז) על חלות לחם חמץ: ושתי הלחם. דכתיב (שם כג) חמץ תאפינה: שאור היה בודה להן מתוכן. מתוך עשרון דתודה ושתי הלחם היה מוציא שאור, שהיה לש מן הסולת מעט לאחר שנמדד וטומנו בסולת ומתחמץ מאליו וממנו מחמץ השאר, שממקום אחר לא היה יכול להביא שלא תהא מנחה יתירה: היא אינה מן המובחר. שאינה מחמצת יפה. לפי שאין לה שאור מחומץ יפה: אלא מביא שאור. שמחומץ יפה מתוך ביתו, ונותן לתוך העשרון, ומוסיף וממלא סולת: אף היא היתה חסרה או יתרה. כגון אם השאור עבה ומגובל בקושי עם מעט מים, אינו מחזיק נפח גדול כאילו היה קמח ונמצא העשרון יותר, לפי שאם לא היה שאור מגובל היה נפחו גדול מעכשיו. ואם אינו מגובל יפה שנתן בו מים הרבה, נמצא נפחו גדול משאילו היה קמח ונמצא עשרון חסר, שאם לא בשביל המים לא יהיה מלא. והלכה כרבי יהודה:

ב. כָּל הַמְּנָחוֹת נְלוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין. וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחֲמִיצוּ. וְאִם הֶחֱמִיצוּ שִׁירֶיהָ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב), כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ. וְחַיָּבִים עַל לִישָׁתָהּ, וְעַל עֲרִיכָתָהּ, וְעַל אֲפִיָּתָהּ:

ברטנורה  (ב) שנאמר כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ. ארישא קאי דקתני ומשתמרות שלא יחמיצו, וקודם קמיצה משתעי. ושיירי ילפינן מקרא אחרינא דכתיב (ויקרא ו) לא תאפה חמץ חלקם, אף חלקם של כהנים שהם שיירי המנחה שנשארו מן הקומץ, אף זה לא תאפה חמץ. ובחמץ דוקא הוזהרו על השירים. אבל מותר ללוש אותם בדבש ולטגנן בו: עריכתה. שמתעסק בה בידים אחר לישה. וחייבין על כל אחת ואחת. לפי שנאמר לא תעשה חמץ, יכול לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא תאפה, אפייה בכלל היתה ולמה יצאת, להקיש אליה, מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה, אף אני אביא לישתה ועריכתה וכל מעשה יחידי שבה, לאתויי קיטוף שהוא מעשה יחידי וחייבין עליה תפני עצמה. וקיטוף הוא שמחליק פניה במים ואע''ג דלא מחזי כל כך מעשה:

ג. יֵשׁ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה, לְבוֹנָה וְלֹא שֶׁמֶן, לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. וְאֵלּוּ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, מִנְחַת הַסֹלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת גּוֹיִם, וּמִנְחַת נָשִׁים, וּמִנְחַת הָעֹמֶר. מִנְחַת נְסָכִין טְעוּנָה שֶׁמֶן, וְאֵין טְעוּנָה לְבוֹנָה. לֶחֶם הַפָּנִים טְעוּן לְבוֹנָה, וְאֵין טְעוּן שָׁמֶן. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מִנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת, לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה:

ברטנורה  (ג) מנחת סולת. המתנדב מנחה סתם, מביא סולת ושמן ולבונה ובוללה וקומצה כמו שהיא קודם אפייה. ובדידה כתיב שמן ולבונה. וכל הני אחריני גמרי ממנחת סולת דכתיב בה נפש, דמשמע דכל מנחת יחיד טעונה שמן ולבונה: והחלות והרקיקין. למנחת מאפה תנור קרי החלות והרקיקין. דאי בעי חלות מייתי, ואי בעי רקיקין מייתי: ומנחת כהנים. כהן שהתנדב אחת מחמש מנחות הללו: מנחת כהן משיח. מנחת חביתין: גוי. מתנדב מנחה כדילפינן מאיש איש, מלמד שהנכרים מביאין נדרים ונדבות כישראל: ומנחת נשים. אשה שהתנדבה מנחה: ומנחת נסכים. לא בעי לבונה, דשמן נאמר בה ולא לבונה: ולחם הפנים. כתיב ביה (ויקרא כד) ונתת על המערכת לבונה זכה. ולא כתיב ביה שמן: שתי החלות. של עצרת. לא הוזכר בהן לא שמן ולא לבונה: מנחת חוטא ומנחת קנאות. בהדיא כתיב בהו (שם ה) לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה:

ד. וְחַיָּב עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל הַלְּבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. נָתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן, פְּסָלָהּ. לְבוֹנָה, יִלְקְטֶנָּה. נָתַן שֶׁמֶן עַל שְׁיָרֶיהָ, אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. נָתַן כֶּלִי עַל גַּבֵּי כֶלִי, לֹא פְסָלָהּ:

ברטנורה  (ד) וחייב על השמן. אם נתנו על מנחת חוטא או על מנחת קנאות: נתן כלי. שיש בו שמן: על גבי כלי. של מנחת חוטא: לא פסלה. ולא אמרינן הרי עבר על מה שכתוב בתורה שלא ישים עליה שמן, שלא הזהירה תורה אלא שלא יתן השמן לתוך הסולת או לתוך הקמח:

ה. יֵשׁ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה, תְּנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה, הַגָּשָׁה וּתְנוּפָה, לֹא תְנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה. אֵלּוּ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵינָן טְעוּנוֹת תְּנוּפָה, מִנְחַת הַסֹלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת כֹּהֲנִים, מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, מִנְחַת גּוֹיִם, מִנְחַת נָשִׁים, מִנְחַת חוֹטֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנְחַת כֹּהֲנִים, מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה. וְכָל שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה, אֵין בָּהֶן הַגָּשָׁה:

ברטנורה  (ה) טעונות הגשה. בחודה של קרן דרומית מערבית, כדכתיב (שם ב) והגישה אל המזבח: והחלות והרקיקין. מנחת מאפה תנור: מנחת כהנים. שהיא כולה כליל: וכל שאין בה קמיצה. להתיר השיריים מן המנחה לכהנים, אין בהן הגשה. ואין הלכה כר' שמעון:

ו. אֵלּוּ טְעוּנִין תְּנוּפָה וְאֵין טְעוּנִין הַגָּשָׁה, לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע וַאֲשָׁמוֹ, וְהַבִּכּוּרִים כְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וְאֵמוּרֵי שַׁלְמֵי יָחִיד וְחָזֶה וְשׁוֹק שֶׁלָּהֶן, אֶחָד אֲנָשִׁים, וְאֶחָד נָשִׁים, בְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּשְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶה, נוֹתֵן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם עַל גַּבֵּי שְׁנֵי כְבָשִׂים, וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו מִלְּמַטָּן, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט), אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם. תְּנוּפָה הָיְתָה בַמִּזְרָח, וְהַגָּשָׁה בַּמַּעֲרָב. וּתְנוּפוֹת קוֹדְמוֹת לְהַגָּשׁוֹת. מִנְחַת הָעֹמֶר וּמִנְחַת קְנָאוֹת, טְעוּנוֹת תְּנוּפָה וְהַגָּשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים וּמִנְחַת נְסָכִים, לֹא תְנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה:

ברטנורה  (ו) לוג ואשם מצורע. כתיב בהו והניף: והביכורים כדברי ר' אליעזר בן יעקב. גרסינן, כלומר, דשמעינן ליה בעלמא דאמר ביכורים טעונים תנופה והלכה כמותו: אימורי שלמי יחיד וחזה ושוק שלהן. בהדיא כתיב בהו (ויקרא י) שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף: אחד שלמי אנשים ואחד שלמי נשים. טעונים תנופה: בישראל אבל לא באחרים. מפרש בגמרא דהכי קאמר, אחד אנשים ואחד נשים קרבנן טעון תנופה, ותנופה עצמה בישראל אבל לא בידי נשים, דהכי תניא, בני ישראל מניפין ואין הגוים מניפין, בני ישראל מניפין ולא בנות ישראל מניפות: שתי הלחם וכבשי שלמים של עצרת. הבאים בגלל הלחם. כתיב בהו (שם כג) והניף אהרן אותם על לחם הביכורים, ולא על ממש, אלא סמוך להם, כבשים בצד הלחם. כדברי רבי בברייתא. וכן הלכה: שנאמר. [במלואים] (שמות כט) אשר הונף ואשר הורם, ומהונף והורם דמלואים ילפינן שאר תנופות. תנופה, מוליך ומביא. תרומה, מעלה ומוריד: תנופה היתה במזרח. כלומר, אף במזרח של מזבח יכול להניף. וכל שכן במערבו דקרוב יותר להיכל: ותנופות קודמות להגשות. בתחלה מניף ואחר כך מגיש. ובמנחת העומר ובמנחת קנאות איירי דטעונות תנופה והגשה, וכתיב במנחת קנאות (במדבר ה) והניף את המנחה לפני ה', והדר והקריב אותה אל המזבח:

ז. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה מִינִים טְעוּנִים שָׁלשׁ מִצְוֹת, שְׁתַּיִם בְּכָל אַחַת וְאַחַת, וְהַשְּׁלִישִׁית אֵין בָּהֶן. וְאֵלּוּ הֵן, זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וַאֲשַׁם מְצוֹרָע. זִבְחֵי שַׁלְמֵי יָחִיד, טְעוּנִים סְמִיכָה חַיִּים, וּתְנוּפָה שְׁחוּטִים, וְאֵין בָּהֶם תְּנוּפָה חַיִּים. זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, טְעוּנִים תְּנוּפָה חַיִּים וּשְׁחוּטִים, וְאֵין בָּהֶן סְמִיכָה. וַאֲשַׁם מְצוֹרָע, טָעוּן סְמִיכָה וּתְנוּפָה חַי, וְאֵין בּוֹ תְנוּפָה שָׁחוּט:

ברטנורה  (ז) שלשה מינין. שלמי יחיד, ושלמי צבור שהם כבשי עצרת, ואשם מצורע. שלשה מינים הללו טעונים בין שלשתן שלש מצות, סמיכה, תנופה חיים, תנופה שחוטים: שתים. מצות מן השלש יש בכל מין ומין, והשלישית אין בהם. דאין בכל מין אלא שתים: שלמי יחיד. כתיב בהו סמיכה בויקרא: ותנופה שחוטים. בחזה ושוק שלהן, בצו את אהרן: שלמי צבור. כתיב בהו תנופה חיים, והניף הכהן אותם, דהיינו חיים. ותנופה שחוטים, בחזה ושוק שלהן, דילפינן (מקדשי) [צ''ל משלמי] יחיד. אבל סמיכה לא בעו, דהלכתא גמירי לה דאין בכל קרבנות צבור אלא שתי סמיכות בלבד, סמיכה של שעיר המשתלח ושל פר העלם דבר של צבור: אשם מצורע. כתיב ביה תנופה חי, כדכתיב והניף הכהן אותם. בפרשת זאת תהיה. וסמיכה, דאי אפשר לקרבן יחיד שלא יסמוך ידו על ראש קרבנו: אבל לא תנופה שחוט. דמיעט רחמנא גבי שלמי יחיד, (ויקרא ז) את החזה להניף אותו. אותו, למעוטי אשם של מצורע שאינו טעון תנופה שחוט:

ח. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי בַּמַּחֲבַת, לֹא יָבִיא בַמַּרְחֶשֶׁת. בַּמַּרְחֶשֶׁת, לֹא יָבִיא בַמַּחֲבַת. וּמַה בֵּין מַחֲבַת לְמַרְחֶשֶׁת, אֶלָּא שֶׁהַמַּרְחֶשֶׁת יֶשׁ לָהּ כִּסוּי, וְהַמַּחֲבַת אֵין לָהּ כִּסוּי, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מַרְחֶשֶׁת עֲמֻקָּה וּמַעֲשֶׂיהָ רוֹחֲשִׁים, וּמַחֲבַת צָפָה וּמַעֲשֶׂיהָ קָשִׁים:

ברטנורה  (ח) מרחשת עמוקה. דכתיב (ויקרא ז) וכל נעשה במרחשת, בתוכה משמע, אלמא יש לה תוך: ומעשיה רוחשין. שהשמן נע ונד בתוכה, לשון הרומש על הארץ, דמתרגמינן דרחיש. ויש שגורסין ומעשיה רכין, כלומר שלישתה רכה: ומחבת צפה. דכתיב (שם) על מחבת, משמע עליה ולא בתוכה, אלמא אין לה תוך: צפה. שאינה עמוקה אלא שוליה צפין אצל אוגניה. כמו צף על פני המים: ומעשיה קשים. שהעיסה שמטגנים בה לישתה קשה כדי שלא תשפך לחוץ, שהרי הכלי אין לו שפה:

ט. (הָאוֹמֵר) הֲרֵי עָלַי בַּתַּנּוּר, לֹא יָבִיא מַאֲפֵה כֻפָּח וּמַאֲפֵה רְעָפִים וּמַאֲפֵה יוֹרוֹת הָעַרְבִיִּים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה, יָבִיא מַאֲפֵה כֻפָּח. הֲרֵי עָלַי מִנְחַת מַאֲפֶה, לֹא יָבִיא מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרְבָּן אֶחָד:

ברטנורה  (ט) כופח. מקום שפיתת קדירה אחת, ופעמים שמסיקין אותו ואופין בו עיסה: רעפים. טוול''ש בלע''ז. עשויין מחרס ומסיקין אותן בכבשן: ויורות הערביין. כמין גומא העשויה בקרקע וטוחה בטיט ומסיקין אש בתוכה עד שתתלבן ואופים בה עיסה: אם רצה יביא מעשה כופח. דכופח מין תנור הוא. ואין הלכה כר' יהודה: מנחת מאפה. כתיבי בה חלות ורקיקים: לא יביא מחצה חלות. דכל מנחות באות עשר עשר, וזה לא יביא חמש חלות וחמש רקיקין. אלא או הכל חלות, או הכל רקיקין: מפני שהוא קרבן אחד. ששניהם כתובים במנחה אחת. הלכך יכול להביא מחצה ממין זה ומחצה ממין זה. ואין הלכה כר''ש:

גמרא מנחות דף מ''ג ע''ב

תַּנְיָא אִידַךְ (במדבר ט''ו) וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'. שְׁקוּלָה מִצְוָה זוּ כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן. וְתַנְיָא אִידַךְ וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם. רְאִיָּה מְבִיאָה לִידֵי זְכִירָה. זְכִירָה מְבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיָּה. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר כָּל הַזָּרִיז בְּמִצְוָה זוּ זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה כְּתִיב הָכָא (שם) וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּכְתִיב הֲתָם (דברים י''א) אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאוֹתוֹ תַעֲבוֹד. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר כָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ תְפִילִין בְּרֹאשׁוֹ וּתְפִילִין בִּזְרוֹעוֹ וְצִיצִית בְּבִגְדוֹ וּמְזוּזָה בְּפִתְחוֹ הַכֹּל בְּחִזּוּק שֶׁלֹּא יֶחֱטָא שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ד') וְהַחוּט הַמְשׁוּלָשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק וְאוֹמֵר (תהלים ל''ד) חוֹנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם. תַּנְיָא הָיָה רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִין מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ וְרָקִיעַ לְכִסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ''ד) וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֶׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטוֹהַר וּכְתִיב (יחזקאל א') כְּמַרְאֶה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא. תַּנְיָא הָיָה רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר גָּדוֹל עוֹנְשׁוֹ שֶׁל לָבָן יוֹתֵר מֵעוֹנְשׁוֹ שֶׁל תְּכֵלֶת מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁנֵי עֲבָדָיו לְאֶחָד אָמַר הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל טִיט וּלְאֶחָד אָמַר הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל זָהָב וּפָשְׁעוּ שְׁנֵיהֶם וְלֹא הֵבִיאוּ אֵי זֶה מֵהֶן עוֹנְשׁוֹ מְרֻבֶּה הֱוֵי אוֹמֵר זֶה שֶׁאָמַר לוֹ הָבֵא לִי חוֹתָם שֶׁל טִיט וְלֹא הֵבִיא. תַּנְיָא הָיָה רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְרָכוֹת בְּכָל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י') וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ אַל תִּקְרֵי מָה אֶלָּא מֵאָה. רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב אִוְיָא בְּשַׁבַּתָּא וּבְיוֹמֵי טָבֵי טָרַח וּמְמַלֵּא לְהוּ בְאִיסְפַּרְקְמֵי וּמְגָדֵי:

רש''י  שקולה מצוה זו. מדכתיב את כל המצות ועוד דציצית בגימ' ת''ר וחמש קשרים וח' חוטין הרי תרי''ג: ראיית. ציצית מביאה לידי זכירת מצות: כתיב הכא וכו'. וכתיב התם את ה' כו' מה להלן שכינה אף כאן שכינה: הכל בחזוק. מכל וכל עומד בחזקה שלא יחטא: המשולש. תפילין וציצית ומזוזה: סביב ליראיו. העושים מצות ויחלצם מחטא: מה נשתנה תכלת. שיחדו הקב''ה למצוה זו: דומה לים. שנעשה בו נסים לישראל: ורקיע לכסא הכבוד. ומצות התכלת מזכיר היושב על כסא ועוד נאה לישראל שיהא כסאו עליהם שנאמר ותחת רגליו וגומר. דהיינו רקיע. וכתיב ספיר ובכסא כתיב ספיר אלמא רקיע כמחזה כסא ותכלת לים וים לרקיע ואנן קחזינן: גדול עונשו של לבן. למי שאינו מטיל ציצית מתכלת: חותם. היו עושין לבהמה ולעבד כשקונין אותו לשם סימן עבדות: זה שאמר לו המלך הבא לי חותם של טיט. שמצוי הוא ולא הביא עונשו מרובה: מה ה' אלהיך. קרי בי' מאה: בשבתות ויו''ט. דלא מצלו שמונה עשרה: טרח וממלא להו. למאה ברכות: איספרקמי. מיני בשמים: ומגדי. מיני מגדים שטעונים ברכה:

זוהר תרומה דף קס''ח ע''ב

פָּתַח הַהוּא רַבְיָיא בְּבִרְכַּת מְזוֹנָא וְאָמַר כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר (דברים י''ד) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שם ט''ז) וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ. הַנֵּי קְרָאֵי כַד יִשְׂרָאֵל הֲווֹ שָׁרָאן בְאַרְעָא קַדִּישָׁא וְאִתְחֲזוּן קָמֵיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּבֵי מַקְדְּשָׁא הֲווֹ מִתְקַיְּימֵי. הַשְׁתָּא הֵיךְ מִתְקַיְּימֵי. מָאן יְכִיל לְמֵיכַל לִפְנֵי יְיָ וּלְמֶחֱדֵי לִפְנֵי יְיָ. אֶלָּא וַדַּאי הַכִי הוּא בְּקַדְמֵיתָא כַּד יְתִיב בַּר נַשׁ עַל פָּתוֹרֵיהּ לְמֵיכַל מְבָרֵךְ עַל נַהֲמָא הַמּוֹצִיא. מָאי טַעְמָא הַמּוֹצִיא וְלָא מוֹצִיא דְּהָא כְתִיב בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְלָא כְתִיב הַבּוֹרֵא. עוֹשֶׂה אֶרֶץ וְלָא כְתִיב הָעוֹשֶׂה אֶרֶץ. מָאי טַעְמָא הָכָא הַמּוֹצִיא. אֶלָּא כָּל מִלִּין דְּאִינוּן מֵרָזָא דְעַלְמָא עִלָּאָה סְתִירָא אִסְתַּתְּרָא ה' מִתַּמָּן לְאִתְחֲזָאָה דְּהָא מֵעַלְמָא גְנִיזָא וּסְתִירָא אִיהוּ. וְכָל מִילִּין דְּאִינוּן מֵעַלְמָא תַתָּאָה דְּאִתְגַּלְיָיא יַתִּיר כְּתִיב בְּה' דִכְתִיב (ישעי' מ') הַמּוֹצִיא בְמִסְפַּר צְבָאָם (עמוס ט) הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם כֻּלְּהוּ מֵרָזָא דְעַלְמָא תַתָּאָה אִיהוּ וְאִי אִכְתִּיב בִשְׁמָא אִיהוּ בְה' כְּגוֹן הָאֵל הַגָּדוֹל וְהָכָא דְאִיהוּ בְאֹרַח סָתִים (נ''ל בְּאִתְגַּלְיָיא) מֵרָזָא דְעַלְמָא תַתָּאָה אִיהוּ כֵיוָן דִּמְבָרֵךְ בַּר נָשׁ שְׁכִינְתָּא אַתְיָיא קָמֵיהּ. וּמַה דְּאָמַר וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ הָכָא אִתְכְּלִיל לְמַלְּלָא בְמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא דְהַכִי אִצְטְרִיךְ הוֹאִיל וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָמֵיהּ לְקַיְּימָא דִּכְתִיב (יחזקאל מ''א) זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ. וּכְתִיב (דברים י''ד) וְאָכַלְתָּ שָׁם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ. הוֹאִיל וְקָאִים בַּר נָשׁ קָמֵי מָארֵיהּ אִצְטְרִיךְ נַמֵּי לְמֵיחַן לְמִסְכְּנֵי לְמֵיתַן לוֹן כְּמָה דְאִיהוּ יָהִיב לֵיהּ לְמֵיכַל כְּמָאן דְּאָכִיל קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא. וְאִצְטְרִיךְ דְּלָא יִשְׁתְּכַח בַּלְעָן עַל פָּתוֹרֵיהּ דְהָא בַלְעָנוּ מִסִטְרָא אַחֲרָא הֲוֵי וְרָזָא דָא (בראשית כ''ה) הַלְעִיטֵנִי נָא אֹרַח בַלְעָנוּ וְהָכי אִצְטְרִיךְ לְסִטְרָא אַחֲרָא וּכְתִיב (משלי י''ג) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסַר וְעַל דָּא וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ כְתִיב וְלָא לִפְנֵי סִטְרָא אַחֲרָא. וְאִצְטְרִיךְ דְּלָא יִתְעֲסֵק בְמִלִּין בְּטֵלִין וּבְצָרְכֵי סְעוּדָה שַׁפִּיר וְאִצְטְרִיךְ לְאִתְעַסְקָא בְמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דְּהָא כַד מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא אִתְאַמָּרוּ עַל פָּתוֹרָא יָהִיב הַהוּא בַר נָשׁ תּוּקְפָא לְמָארֵיהּ:

תרגום הזוהר
פָּתַח הַיֶּלֶד הַהוּא בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְאָמַר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךְ. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךְ. מִקְרָאוֹת אֵלּוּ הָיוּ מִתְקַיְּמִים כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ שׁוֹרִים בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה וְנִרְאִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, עַתָּה אֵיךְ הֵם מִתְקַיְּמִים. מִי יָכוֹל לֶאֱכֹל לִפְנֵי ה' וְלִשְׂמֹחַ לִפְנֵי ה'. אֶלָּא וַדַּאי כֵּן הוּא. תְּחִלָּה כְּשֶׁיּוֹשֵׁב הָאָדָם עַל שֻׁלְחָנוֹ לֶאֱכֹל, מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא. וְלֹא מוֹצִיא, בְּלִי ה' הַיְּדִיעָה. שֶׁהֲרֵי כָּתוּב, בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם, וְלֹא כָּתוּב הַבּוֹרֵא. עוֹשֶׂה אָרֶץ, וְלֹא כָּתוּב הָעוֹשֶׂה אָרֶץ. מַה הַטַּעַם כָּאן, שֶׁאוֹמְרִים הַמּוֹצִיא. אֶלָּא כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵם מֵעוֹלָם הָעֶלְיוֹן הַסָּתוּם, שֶׁהוּא בִּינָה, מִסְתַּתֶּרֶת הַה' מִשָּׁם, שֶׁאֵין שָׁם ה' הַיְדוּעָה. לְהַרְאוֹת, כִּי מֵעוֹלָם הַגָּנוּז וְהַנִּסְתָּר הוּא. וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁהֵם מֵעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן, שֶׁנִּתְגַלֶּה יוֹתֵר, כָּתוּב עִם ה', שֶׁכָּתוּב הַמּוֹצִיא בְּמִסְפָּר צְבָאָם. הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם. כֻּלָּם מִסּוֹד עוֹלָם הַתַּחְתּוֹן הוּא. וְאִם כָּתוּב שָׁם, הוּא גַּם כֵּן עִם ה', הוּא מִשּׁוּם שֶׁמִּסּוֹד עוֹלָם הַתַּחְתּוֹן הוּא. כִּי כֵּיוָן שֶׁאָדָם מְבָרֵךְ הַשְּׁכִינָה בָּאָה לְפָנָיו. וּמַה שֶּׁאָמַר, וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךְ. נִכְלָל כָּאן, לְדַבֵּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, שֶׁכָּךְ צָרִיךְ, מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹמֵד לְפָנָיו, שֶׁכָּתוּב, זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'. וְכָתוּב, וְאָכַלְתָּ שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךְ. וּמִשּׁוּם שֶׁאָדָם עוֹמֵד לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, הוּא צָרִיךְ גַּם כֵּן לָחוֹן לַעֲנִיִּים, לָתֵת לָהֶם כְּמוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לוֹ לֶאֱכֹל. וְיִהְיֶה כְּמִי שֶׁאוֹכֵל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה זוֹלֵל עַל שֻׁלְחָנוֹ, כִּי הַזּוֹלְלוּת הוּא מִסִּטְרָא אַחֲרָא. וְזֶה סוֹד, הַלְּעִיטֵנִי נָא, שֶׁהוּא דֶּרֶךְ זוֹלְלוּת. וְכָךְ צָרִיךְ לַסִּטְרָא אַחֲרָא. שֶׁכָּתוּב, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. וְעַל כֵּן וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךְ כָּתוּב, וְלֹא לִפְנֵי סִטְרָא אַחֲרָא. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יַעֲסֹק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים וּבְצָרְכֵי סְעֻדָּה, וּצְרִיכִים לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, כִּי כְּשֶׁנֶּאֱמָרִים דִּבְרֵי תּוֹרָה עַל הַשֻּׁלְחָן נוֹתֵן הָאָדָם תֹּקֶף לַאֲדוֹנוֹ.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ק''ש פ''ג

א. לֹא קְרִיאַת שְׁמַע בִּלְבָד אָמְרוּ אֶלָּא כָּל עִנְיַן שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי הַקֹּדֶשׁ אָסוּר לְאוֹמְרוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וּבְבֵית הַכִּסֵּא וַאֲפִלּוּ אָוֹמְרוֹ בִּלְשׁוֹן חוֹל. וְלֹא לְאוֹמְרוֹ בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ בְּדִבְרֵי תוֹרָה בְּבֵית הַכִּסֵּא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ וּבִמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת וְהוּא הַמָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם אָסוּר: ב. דְּבָרִים שֶׁל חוֹל מֻתָּר לְאָמְרָן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בְּבֵית הַכִּסֵּא וְכֵן הַכִּנּוּיִם כְּגוֹן רַחוּם וְנֶאֱמָן וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן מֻתָּר לְאָמְרָן בְּבֵית הַכִּסֵּא אֲבָל הַשֵּׁמוֹת הַמְיוּחָדִים וְהֵן הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין אָסוּר לְהַזְכִּירָן בְּבֵית הַכִּסֵּא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ יָשָׁן וְאִם נִזְדַמֵּן לוֹ לְהַפְרִישׁ מִן הַדָבָר הָאָסוּר בְּבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא מַפְרִישׁ וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבְעִנְיָנֵי קדֶשׁ:

מוסר
משערי קדושה ח''ב שער ד'

אַשְׁרֵי מִי שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס וְרוּחוֹ נְמוּכָה וּשְׁפָלָה הַרְבֵּה וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים נ''א) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה אַשְׁרֵי מִי שֶׁמַּאֲרִיךְ הַכֹּל וְנוֹשֵׂא הַכֹּל לִרְצוֹן בּוֹרְאוֹ וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִים וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מיכה ז') נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְשִׁירַיִים אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁיָּשִׂים עַצְמוֹ עָפָר שֶׁהַכֹּל יִרְמְסוּהוּ וְיִהְיֶה כְּאַסְקוּפָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בָּהּ וּכְיָתֵד הַנְּמוּכָה שֶׁהַכֹּל נִתְלִין בָּהּ וכו'. הַכַּעַס הוּא עֲנַף הַגַּאֲוָה וְשָׁקוּל כְּמוֹתוֹ וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַכּוֹעֵס כָּל מִינֵי פּוּרְעָנִיּוֹת שֶׁל גֵּיהִנָם שׁוֹלְטִין בּוֹ וכו'. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַמְקָרֵעַ בְּגָדָיו וְהַמְפַזֵּר מָעוֹתָיו וְהַמְשַׁבֵּר כֵּלִים בַּחֲמָתוֹ יִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ''א) לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וכו' וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַכּוֹעֵס אֵין הַשְׁכִינָה חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדוֹ וכו' וּמְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ וּמוֹסִיף טִפְּשׁוּת וּבְיָדוּעַ שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּים מִזָכִיּוֹתָיו וכו' שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ''ט) וּבַעַל חֵימָה רַב פָּשַׁע: