בוני הארץ (י"א): המעבר לעבודת האדמה בשנות ה-60

בספרות ההיסטורית הציונית, גם אם קוראים אנו על שכונות שהוקמו על ידי בני הישוב הישן, עדיין פוגשים אנו בסטיגמה שבני היישוב הישן התנגדו לעבודת אדמה, ורצו רק להתפרנס מכספי חלוקה.

אך ההיסטוריונים מראים שלא כך היו פני הדברים, השאיפה לעבודת אדמה היתה כל הזמן, אבל הדבר לא היה אפשרי בשום צורה עד המחצית השנייה של המאה הי"ט.

פרופ' אליאב כותב: "למן התחדשותו של היישוב בשלהי המאה ה-18 בלטה בקרבו השאיפה לפנות לעבודת אדמה ולהתיישבות, כחלק מהותי של חזון שיבת ציון".

 גם ההיסטוריון יהושע קניאל, אשר מבחין בין מטרות העולים שעלו קודם שנת ת"ר, 1840, לאלו שעלו לאחר שנה זו, מודה שבשנות השישים והשבעים היו בני היישוב הישן חדורים בשאיפות לישוב הארץ ובניינה: "כל ההוכחות והסימנים מצביעים על כך שחל שינוי ב'יישוב הישן', ואנשיו מבקשים לרכוש קרקעות ולהתפרנס מהחקלאות. תהליך זה אשר החל בשנות השלושים הלך והתגבר והגיע לשיאו בשנות השישים והשבעים - במקביל לתנופת הבנייה של שכונות ירושלים מחוץ לחומות. מלבד ההטפה למען הגשמת הרעיון על ידי יזמים ותומכים בארץ ישראל, יש בידינו עשרות ידיעות על נכונותם של מאות רבות מיושבי ארץ ישראל לצאת לעבודת האדמה בפועל, והם מביעים זאת בצורת עצומות, פניות ודרישות".

מה שהשתנה, כפי שהזכרנו בפרקים הקודמים, הוא החוק העות'מני שאפשר לנתינים זרים להחזיק בקרקעות על אדמת ארץ ישראל.

קניאל מתאר את האידיאולוגיה שעמדה מאחורי הפניה של אנשי הישוב הישן אל עבודת האדמה: "היו לכך גם מניעים אידאולוגיים מובהקים. ברכישת קרקעות בארץ ישראל על ידי יהודים באה לידי ביטוי רוח אהבת הארץ. רוח זו מובעת ביישוב בישן בדרכים שונות: 'על ידי בניה, קניית קרקעות ורצון לעבוד את האדמה, הקמת חברות להתיישבות ושאיפה לשיבת עם ה' אל ציון'... לתוכניותיהם יש משמעות אופרטיבית קרובה, ה'עת לחננה' היא עתה, שכן הגיעה שעת הכושר 'לבנות הנשמות באדמת קדשנו" בהקדמה לתקנות 'אגודת מייסדי היישוב' שהקימו החרדים בשנות השישים בירושלים כתוב: "ואנחנו נהיה הראשונים לסול המסילה לשאר עם ה' וישובו בנים לגבולם, כלומר, הם רואים עצמם כבעלי שליחות לאומית, כחלוצים לפני המחנה  הגדול שעתיד לבוא בעקבותיהם".

למעשה נוצרה תנועה של התיישבות וציונות חרדית על ידי בני היישוב הישן: "בארץ ישראל מצויים כל אותם סימנים של התעוררות שבחוץ לארץ. קיים הרעיון של יישוב ארץ ישראל, ההופך להיות תנועה לכל דבר... כשם שמוצאים בחוץ לארץ בשנות השישים והשבעים ניסיונות והתארגנויות סביב חברות ליישוב ארץ ישראל, שאנו רואים בהם את הניצנים לאותן חברות של 'חובבי ציון' אשר מחוגיהן באו אנשי המושבות בשנות השמונים, כך יש לראות את ההתארגנויות המקבילות של החברות השונות המתאגדות ב'ישוב הישן' לקניית אדמות ולהתיישבות על הקרקע ועבודת אדמה, כמשתלבות ואולי אף כמובילות את ההתעוררות והביצוע המעשי של רעיון 'יישוב ארץ ישראל".

להלן דוגמאות מלוח הזמנים של המעבר לעבודת האדמה:

1839 - יהודי צפת מגישים תזכיר למונטיפיורי, חתום ע"י ר' אברהם מאברוטש, מנהיג החסידים, שבו הם מבקשים לעסוק בעבודת אדמה. גם יהודי טבריה הביעו משאלה דומה, וכן פנה אליו בעת ביקורו בירושלים, ר' שלמה זלמן צורף בתזכיר מפורט.

1855 - מונטיפיורי בוחר עשרות משפחות מצפת וטבריה שרוצות לעסוק בחקלאות. הוא מספק להם קרקעות, בהמות וזרעים - אך ניסיון זה נכשל.

1860 - נתייסדה חברת "יישוב ארץ ישראל" על ידי ד"ר חיים לוריא והרבנים קאלישר וגוטמאכר.

ניסיון ראשון להקים יישוב חקלאי במוצא, בידי ר' שאול יהודה ור' יהושע ילין. בעיתונות תואר: "סבל רב היה מנת חלקם, כשמצד אחד התנכלו להם השכנים הערבים וניסו להניעם לנטוש את הקרקע, ומצד אחר הערימו השלטונות קשיים רבים בפניהם ברישום הקרקע על שמם". אך הם לא נכנעו, והמשיכו בעיבוד האדמה.

בין הפעילים למען ישוב ארץ ישראל היה ר' יהודה הלוי, מנהיג הישוב ביפו. בתוכנית שפרסם מעל דפי העיתונות הציע להקים יישוב חקלאי בסביבות יפו. באותה שנה פנו עולי ג'ורג'יה לחברת כי"ח בבקשה לסייע להם להתיישב על האדמה. גם למעלה מחמישים תושבי ירושלים פנו לחברת כי"ח, בהכריזם על שאיפתם לעבודת אדמה ורצונם להתפרנס בזיעת אפם.