ידידיה מאיר: מאמסטרדם ועד קרליבך, זה עכשיו. ממש עכשיו

1. לא הופתעתי מהפוגרום שנעשה באוהדי מכבי תל אביב באמסטרדם. לפני כחצי שנה, חודשים ספורים אחרי טבח 7 באוקטובר, נחתנו בהולנד בדרך לשבתון שיועד לצעירים יהודים מרחבי אירופה. תחת הכותרת "גו ג'ואיש" (שזה בתרגום חופשי משהו כמו: לך תתייהד!), נאספו מאות סטודנטים כדי לשמור שבת ביחד ולשמוע שיחות על הזהות היהודית המתעוררת שלהם, משורה של דוברים מהארץ ומהעולם. כמו בכל השבתות מהסוג הזה שיצא לי להיות בהן מאז תחילת המלחמה - ויצא לי - התפוסה במלון הייתה יותר ממלאה. תמיד עוברים בסוף לאולם הגדול יותר. תמיד מוסיפים חדרים במלונות סמוכים. ותמיד יש רשימת המתנה של כאלה שמשתוקקים להצטרף לשבת, ומתפללים שמישהו יבטל ברגע האחרון ואולי יהיה להם מקום.

אז למה לא הופתעתי ממה שקרה בהולנד? בגלל האבטחה המטורפת בשבת ההיא? בגלל שהמיקום המדויק של השבת לא הופיע בפרסומים (!) מחשש לפגיעה ביהודים? גם. אבל בעיקר בגלל האנקדוטה הבאה ששמעתי שם מזוג יהודי צעיר שגר באמסטרדם ומתקרב בשנים האחרונות ליהדות: לפני כמה חודשים נערך ברובע היהודי של אמסטרדם טקס ממלכתי לרגל חנוכת המוזיאון הלאומי לשואה. בטקס השתתפו בכירים מהיבשת כולה: מלך הולנד, ראש ממשלת הולנד, נשיא אוסטריה, נשיאת הבונדסראט ומנהיגים יהודים מכל העולם. את מדינת ישראל ייצג נשיא המדינה יצחק הרצוג.

בזמן הטקס, כך סיפרו לי בני הזוג מאמסטרדם, עמדו אלפי מפגינים פרו־פלשתינים, ממש אלפים, שהניפו דגלי פלשתין וקראו קריאות נגד ישראל. ראש העיר (כן, אותה ראש עיר שעלתה השבוע לכותרת כשהאשימה את אוהדי מכבי בהתחלת המהומות) נתנה היתר לקיים הפגנה פרו־פלשתינית ממש מעבר לכביש.

2. "המקום הזה מבקש מאיתנו להסתכל על העבר בכנות", אמר הנשיא הרצוג בנאומו, "הקהילה היהודית של הולנד הושמדה בשואה - ויותר מדי אנשים שתקו. יותר מדי אזרחים הולנדים סייעו לנאצים. כולל אנשים בעמדות כוח... זכרו את הזוועות שנולדו משנאה, אנטישמיות וגזענות. לעולם אל תאפשרו להן לקרות שוב. למרבה הצער, 'לעולם לא עוד' זה עכשיו. ממש עכשיו. כרגע, שנאה ואנטישמיות פורחות ברחבי העולם. ואנחנו חייבים להילחם בכך".

גם יתר הנואמים בטקס דיברו על סכנת האנטישמיות. המטרה העיקרית של המוזיאון היא ללמד את מבקריו, רבים מהם תלמידים צעירים, שהכול מתחיל ממילים. ברגע שמישהו מדבר באופן אנטישמי צריך לעצור את זה מיד. והמוטו הזה חזר על עצמו בכל הנאומים בטקס. המלך ציין איך בתחילה רק קללו את היהודים, ואז תלו שלט שאסר עליהם להיכנס לוונדלפארק (פארק מפורסם במרכז אמסטרדם), ומשם זה התגלגל עד למחנות הריכוז. לכן חשוב לזהות ולמגר תופעות של אנטישמיות כבר מהרגע הראשון.

3. וכאן מגיעה האנקדוטה הקטנה והמפחידה: בפתיחת הטקס הודיע המנחה כי כיוון שהאירוע נושא אופי של זיכרון לנרצחי השואה הקהל מתבקש לא למחוא כפיים אחרי הנאומים. הערב נפתח בסרט היסטורי שמגולל את השמדת היהודים בהולנד. בסרט נראו הפגנות שטנה נגד היהודים, שלטי הסתה, ובסוף ראו הצופים לאן כל זה מוליך: לטלאי צהוב, להרג של יהודים, לרכבות שמובילות למחנות ההשמדה. הסרט נגמר, והתחיל עוד נאום נגד האנטישמיות, ואחריו עוד אחד. ובין נאום לנאום היה שקט מוחלט ומנומס, כי כזכור אסור למחוא כפיים. ואז, בחסות השקט של המלך, הנשיאים והקהל המכובד, נשמעו מבחוץ אלפי מפגינים אלימים צועקים בשנאה: "מוות לישראל! מוות לישראל!".

סיפורי הזוועה ההיסטוריים שסופרו באולם, התמזגו באופן מושלם ומטלטל עם הצעקות שנשמעו מחוצה לו (באישור העירייה).

"לעולם לא עוד" זה עכשיו. ממש עכשיו.

4. ובמעבר חד (ואולי לא): כשהסתכלתי על המודעה למופע היארצייט השנתי לר' שלמה קרליבך שעורכת עיריית ירושלים במוצאי שבת בבנייני האומה (אל תנסו להזמין כרטיסים, הם נגמרו מזמן), קראתי את המשפט "30 שנה לקרליבך" ונזרקתי באחת לעטיפת קלטת שיצאה לאור בתחילת שנות ה־90, שבמרכזה הופיע המשפט הזה בדיוק: "30 שנה לקרליבך". זה היה אלבום אוסף עם מיטב מלהיטיו של ר' שלמה קרליבך, שציין באותה תקופה 30 שנה לפעילותו המוזיקלית. אני זוכר איך קניתי אותה בחנות הקטנה – שלא לומר הקיטון – של "נעם הפקות", מעל "פיצה אורי" בירושלים, והקשבתי לה שוב ושוב בווקמן בישיבה.

בתקופה שבה יצאה קלטת האוסף (ואחריה עוד נוספות בסדרה), קרליבך היה באמצע שנות ה־60 לחייו, והופיע ברחבי העולם עם הגיטרה שלו. אבל אם להסתכל, במבט מסכם, על ה־30 שנות קרליבך בחיי חיותו בעולם הזה, מול ה־30 שנה שימלאו במוצאי השבת הקרובה לפטירתו – קרליבך "חי" היום לא פחות. אולי יותר.

וכשאני אומר חי אני לא מתכוון רק לזה שהמוזיקה שלו עדיין רלוונטית ומרגשת ומחזקת ומנחמת. זה פשיטא. החידוש הוא שר' שלמה עדיין מייצר להיטים מהקבר, כלומר עדיין מתגלים שירים חדשים שלו שהופכים ללהיטים. ומה שיותר מרגש בעיני: שירים ישנים שלו מקבלים פתאום טעם חדש. אחד השירים הכי נדושים שלו, הכי שחוקים, "עם ישראל חי", שהולחן בשנת 1964, כלומר לפני 60 שנה - חזר פתאום להיות להיט. ולא סתם להיט, אלא שיר שמעורר התרגשות, לפעמים עד כדי דמעות. כבר כתבתי כאן בימים הראשונים למלחמה, בטור שהוקדש כולו לסיפור ההלחנה של "עם ישראל חי", כמה מדהים הקאמבק של השיר הזה שמושר בחתונות, בבריתות, באזכרות, בבתי חולים, בעצרות תפילה וכמובן בשטחי הכינוס ובחזית. עם ישראל חי. ועוד יותר חי.

5. אבל יש עוד משהו במורשת המיוחדת של קרליבך שרלוונטי עכשיו יותר מאי פעם. הרי ר' שלמה לא היה זמר או מוזיקאי שמייצר להיטים. כלומר, הוא היה. בהחלט. אבל המטרה שלו לא הייתה למכור תקליטים או כרטיסים להופעות או לזכות במקום הראשון בסולם הזמירות של רשת א'. המטרה הייתה לעורר את הלב של הצעיר היהודי הרחוק ביותר, זה שחי בקמפוס בארצות הברית, בדור שאחרי השואה (שממנה ניצל ר' שלמה, יליד ברלין, בעור שיניו ביחד עם משפחתו), בעידן של שכחת היהדות והתבוללות בארצות הברית. ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים מקליפורניה.

וכמה המשימה הזאת רלוונטית בתקופה ההיסטורית שבה אנחנו חיים. האם אנחנו מספיק מודעים להתעוררות היהודית של הרחוקים ביותר, בארץ ובעולם? החלום של קרליבך מתגשם. הדור הצעיר צמא ורעב לזהות יהודית. ושלא כמו בשנים של השלטון הקומוניסטי ומסך הברזל, שגם אותו הצליח ר' שלמה לחדור, הפעם אף אחד בשום מקום בעולם לא אוסר עלינו להפיץ יהדות (טוב, חוץ מרון חולדאי). האם אנחנו עושים מספיק?

6. תראו מה מצאתי ב"אבן שלמה", ספר השיחות של ר' שלמה על פרשות השבוע, שהוציא לאור הרב (והמוזיקאי) שלמה כ"ץ, בפרק על השבת הקרובה, ערב היארצייט, פרשת וירא: "ישנם אנשים שחושבים שהם לא יודעים כלום ולכן הם לא יכולים ללמד תורה. אבל האם אתם יודעים מילה אחת? האם אתם יודעים אל"ף או בי"ת? זה כבר המון. אתם כבר חזקים יותר מכל העולם. צריך לדאוג ולהתפלל על המצב בארץ ישראל. ה' רוצה שנתפלל. אבל עמוק בפנים אין באמת מה לפחד, כי ארץ ישראל הרבה יותר חזקה. הכבשה הקטנה הרבה יותר חזקה משבעים הזאבים. געוואלד, כמה אנחנו חזקים... אבל צריך להודות על האמת: אומנם ברוך ה', הישיבות הולכות וגדלות, אבל יש הרבה יותר ילדים יהודים בבתי ספר חילוניים מאשר בישיבות. כולם מציינים בשמחה שהישיבות הולכות וגדלות, ושיש היום יותר בחורי ישיבה מאשר בעבר. זה נעים לשמוע בתשעה באב, בשעה שאנחנו זקוקים לנחמה כלשהי. אבל האמת העצובה היא שרוב היהודים בארץ אינם לומדים תורה! אז מה עלינו לעשות? אנחנו בוכים, 'ריבונו של עולם, מה יהיה?' ואז זוכים ל'הציץ עליו בעל הבירה'. ה' אומר לנו: אתה בוכה? כואב לך שהתורה נמצאת בסמטה חשוכה? אז תהיה אתה זה שיראה לעולם את האמת! אנחנו צריכים לקיים את 'וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל'. אנחנו מוכרחים לשבת בפתח האוהל שלנו, ובכל פעם שנראה מישהו עובר, נפציר בו שייכנס. אסור שיהודי יעבור ליד האוהל שלנו בלי שנאמר לו: 'יש לי בשבילך את הסעודה הכי נפלאה. מטל השמיים ומשמני הארץ. יש לי בשבילך כל מה שתרצה'".

7. וכאן מגיע רעיון קרליבכי מקסים: "כתוב בחז"ל 'אין מים אלא תורה'. אברהם אבינו אמר לשלושת עובדי האלילים שבאו אל האוהל שלו: הדבר שאתם צריכים כדי להפוך לטובים הוא 'יוקח נא מעט מים'. מילה אחת של תורה, מעט מים, יכולה להפוך את הקרביים שלך אלף פעמים. לא זו בלבד שהתורה בכללה חזקה יותר מכל העולם, אלא אפילו מילה אחת של תורה חזקה יותר. 'יוקח נא מעט', אתם צריכים רק טיפה אחת של מים".

ושימו לב לאבחנה הבאה: "הדבר שאנחנו זקוקים לו יותר מכול הוא שנדע לשאת חן... התורה מתוקה, אבל החן שלה לא ניכר בעולם. עוד לא זכינו לברכה שנזכה לשאת חן עם התורה שלנו. דמיינו שכל בחור ישיבה היה מקרין הרבה חן. כולם היו רצים ושואלים אותו באיזו ישיבה הוא לומד. אין זאת אשמתכם או אשמתי חס ושלום, אבל ה' עדיין מסתובב בסמטה חשוכה. השכינה עדיין בגלות, ועל זה אני בוכה. על אלה אני בוכייה".

8. המשפט הזה של ר' שלמה בשיחה, הבחירה שלו בפסוק הזה, די הדהימה אותי. רבים שרים את השיר המפורסם שלו "על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים", מתוך מגילת איכה, שיר שמזוהה עם חורבן בית המקדש. אבל פה הוא משתמש בביטוי הקשה הזה, בנוגע לזה שלתורה וללומדיה אין חן. הם לא נחשבים, בזים להם, לא מעריכים אותם. על אלה אני בוכייה!

"אז מה ה' רוצה מאיתנו במציאות הזו?", הוא שואל, ועונה מיד: "אתכם ואותי. רק אתכם ואותי. כתוב במסכת אבות 'עשה לך רב וקנה לך חבר'... לפני ביאת המשיח, העבודה היא 'וקנה לך חבר'. אתם שני יהודים – תתחברו זה לזה, ותחליטו בכל הכוח, 'ריבונו של עולם, אנחנו רוצים להוציא את התורה מן הסמטה החשוכה'. לפני שיבוא משיח, העולם יהיה חשוך, יהיה מבול, ויהיה מגדל בבל. אבל יהודי אחד ישב בחדרו ויאמר: 'ריבונו של עולם, למה התורה נמצאת בסמטה חשוכה?'. חברים, פתחו את שערי הלב. אברהם אבינו התחנן לפני ה': ריבונו של עולם, בכל פעם שכואב ליהודי בגלל שהוא שייך לעם היהודי, אנא ה' גלה את עצמך אליו.

"אז אני מברך אתכם ואותי שיהיו לנו רגעים גבוהים, אבל מתי ה' מתגלה אלינו? כשהוא יתברך יודע שבעוד רגע, כשנראה יהודי מחוץ לאוהל שלנו, נאמר לו 'בוא יהודי, היכנס. אני מחכה לך. אני ממש מחכה לך'. אז ה' מגלה את עצמו אלינו".

"יוקח נא מעט מים" זה עכשיו. ממש עכשיו.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".