אפרת ברזל עם פרויקט של שבת: קחו את העונג הזה אל השבת של הנפש

איך זה יכול להיות שכתבתן לי כל כך הרבה תגובות על הרגע שאותו ניסיתי לתאר בטור של שבוע שעבר? כנראה שמשהו בו דיבר אל רבות מאיתנו. נשים. המשתדלות. להיות. טובות.

ניסיתי לתאר בו, בשבוע שעבר, אילו כוחות נפש קיימים בנו בזמן הצלחה. הצלחה רגשית. הצלחה רוחנית. רגע שבו הצלחת להימנע מעבירה, מלדבר לשון הרע. רגע של כוח.

חיממתם את ליבי עם הדוגמאות ששלחתן.

אישה יקרה שסיפרה על פחד קהל שהיה בה, ועבר. איך היא תיארה לי את אולם מפעל הפיס ברמת אלחנן ברגע שהיא עמדה ודיברה לפני כולן;

אישה אחרת שסיפרה כמה שנים היא הרגישה שדעתה אינה שווה, ואיך היא עשתה עם עצמה מסע וגילתה שילדיה, דווקא אלה הקרובים אצל ביתה, הכי מחשיבים את שיקולי דעתה;

שלחתן לי דווחים על כתיבה ויצירתיות שפחדתן שהם תוצרים שאינם "מספיק ברמה", פרפקציוניסטיות שנגמלו מהצורך להיות מושלמות, בטח בחלק מתחומי החיים, שירים שהעזתן לכתוב גם בלי חרוזים;

ואישה אחת, שביקשה בלי להזכיר את שמה, אז אני לא מזכירה, לנתח לעומק את סיבת ה"למה".

למה רגע האושר שמביאה עמה הצלחה רוחנית זוכה פחות לתהילה מאשר משך זמן העמל המושקע בלהגיע אליה.

למה רגעי ההודיה שנכנסת אל "לא תעשה" שעברנו בשלום, מקבלים פחות תהילה אצלנו בממלכת האישיות, כשעל רגעי רגשות האשם, או הכישלונות הרגשיים, אנחנו יודעים לדבר ולהלקות את עצמנו במשך שנים.

למה?

מה יש בישן הפחות נוצץ שטרם עבדנו עליו, או הורגלנו להיות חיים בתוכו, שחזק ומוכר וזוכה לייקור? מלשון יקר, אני מתכוונת. לפחות בזמן, או בהשקעה, אפילו של כסף, של דמעות וייסורים.

נכון שזה מעניין?

אני מצטערת שאני הולכת אל הנמוך ביותר, אבל הוא זמין לכולנו. בטח בתור בנות.

נגיד שאת מאוד רוצה משהו. לקנות.

נגיד שאת מאוד רוצה משהו להיות.

נגיד שסימנת לעצמך ספה שאהבת.

אבל את לא יודעת עדיין איפה הכי כדאי לקנות אותה, איפה תמצאי אותה בהנחה, איפה היא הכי משתלמת.

ואת מתחילה לברר.

והספה עדיין לא שלך, אבל קצת כבר כן, כי התחלת להסתובב סביבה רעיונית.

אני יודעת שזה לא קשור לכאן, אבל ברור לי כשמש למה דווקא קניית ספה קפצה לי עכשיו כדוגמה.

1. כי אני מחפשת ספה חדשה. שלנו פרקה את הירך, כל הידית של צד ימין יצאה מהמקום. זה לא נראה יפה, זה לא נוח, זה גם לא מכובד כשבאים אורחים.
2. בחודשים האחרונים החלטתי, ושיתפתי בהחלטתי את ילדי וחברותי, בכך ששמתי לב שכל מיני אנשים בחייהם, כולל בתוך ביתי, יושבים הרבה משעות היום שלהם על ספות. ואני? כאמא? הרבה פחות.

פתאום שמתי לב לזה. שאני מבשלת, והלוך חזור מהתנור למקרר לכיור, במשולש המפורסם השמור למטבחים, ואנשים אחרים יושבים על הספה. קוראים, מדברים, ישנים, בוהים.

ואני מקפלת כביסה, משקה עציצים, מציירת עם נכדים, ואנשים אחרים יושבים על הספה. ולכן הכרזתי שגם אני רוצה להיות מיושבי הספות. ואני עובדת על זה. מעניין לדעת אם כשכבר אשב על הספה, אדע להודות ולהעריך את השקט והרוגע, אקח לי בנחת את ספר התודעה כדי לקרוא על כוחו של חשוון, רק בגלל יומולדת שלי שבחודש הזה חל, ואיהנה מכול ה-הנה. ספה. מסודר. נקי. או שהמוח שלי ילך מיד למשימה הדואגת הבאה.

מה שהכותבת הסבירה לי, בהיותה מומחית לתהליכים כימיים במוח, זה את הדבר המרתק הבא:

בזמן ציפייה – להזמנה שקנינו, לחופשה בבין הזמנים שמתכננים, לחולצה שרצינו מאוד ועדיין נמצאת תלויה על קולב בחנות, מסתובבים בתוכנו "נוירוטרנסמיטרים", חומרים שמזינים תחושת ציפייה. יש בהם משהו שיוצר אנרגיה של מאמץ ועשייה, הרגשה של משמעות והשגה. כשאנחנו סוף סוף קונים את הדבר שכל כך תכננו ורצינו, והוא הופך להיות שלנו, כל הטרנסמיטרים האלה, מתפוגגים. חבל.

משימתנו, על כן, היא משימת השבת.

שבת?

כן. שבת.

זו הקדושה שקיבלנו במתנה. זו העטופה בהלכות שמלמדות אותנו רוגע ואפס עשיה של הכנה.

את השבת תכינו לפני, מורים לנו חז"ל, אבל ברגע שהיא מגיעה, שהו בה, היו בה. הרגישו עונג. סיפוק. יגעת ומצאת תאמין. מי שטרח, מבין.

קחו מעט מתחושת קדושת השבת אל רגעי שבת הנפש, היודעת להעריך את העמל שאליו נולד האדם.