השליחים הראשונים בעולם: בית ההארחה של אברהם אבינו ושרה אמנו

זיעת הגמלים ניגרת על מצח, וקול אנחות הנאקה נשמע היטב בהד המדבר הגדול הלוהט. חולות המדבר הזהובים כמו מושיטים ידיים בלתי נראות אל האופק, מתחננים למשב רוח שיבוא ויצנן. מפתח האוהל אין יוצא ואין בא.

השמש  מלמעלה מחייכת בינה לבין עצמה. בהינף יד הניסה את הרוחות, ושלחה אל הבית את היקום כולו...

או בעצם, כמעט את כולו.

דמות אדם בודדה יושבת בפתח אוהל גדול ופתוח בארבע צדדיו. רגליו מכונסות המה, גופו רפוי וכפוף, אך עיניו מלאות האור מביטות בשקיקה את האופק הפתוח.

"אברהם", מביטה בו שרה מתוך האוהל, "שוב הביתה לנוח קמעא. רק לכמה שעות".

הוא מניע באיטיות את ראשו לצדדים. "אני לא מסוגל", הוא לוחש לה. "איך זה אוכל לשוב את הבית ולהסתופף בין קירותיו הריקים?!".

החץ מפלח את ליבה של שרה. למה??? למה לכולם יש ורק לה לא?

"בית בלי אורחים כגוף בלי נשמה", היא שומעת את האיש שלה נאנח מעמקי לבו, ונאחז ביתדות האוהל. כי הרבה יותר קשה לשמוע את השקט – כשאין רעש מסביב...

לא, היא לא תמשיך להפציר עוד. היא הרי מכירה יותר מכולם את נפשו של האיש שלה. ברור הרי, שאברהם ימשיך לשבת עוד שעות ארוכות תחת השמש הלוהטת, כשגופו כואב. למעשה, גם עיניה שלה נודדות כל העת החוצה, בציפייה לראות צל אדם מתקרב. גם לה שקט מדי. שקט. כואב. וחם.

בלבה פנימה היא חשה שהם עומדים כעת בניסיון נוסף. והיא הרי למודת ניסיונות. היא גם יודעת כמה פעמים חייכה ושחקה לאנשים, כשבתוך תוכה רק געגוע... הנה עוד פעם אחת מיני רבות, המזכירה לה שלפתוח את הבית ולהיות זוג שליחים רחוק ולבד כל כך – זה אומר שאתה מוכרח לבטל את עצמך משיקולים של זמן, רצון וכוח. שהאנשים אשר עומדים להגיע ולשתות בצמא את היותך – ימצאו אותך בפתח האוהל, בחיוך רחב על שפתיים. תמיד.

והנה הם מגיעים מרחוק! היא מאמצת את עיניה וסופרת שלושה.

שלושה אנשים עם מקלות עץ בידיהם. שמלותיהם, שהיו לבנות קודם – שחורות כליל מן הדרך, ושיער ראשם אפור הוא. הם קורסים כמעט תחת החום הכבד.

בעוד שעות ספורות, אברהם ושרה עוד יגלו כי מדובר במלאכים. אבל הרבה קודם לכן, הם יחיו את נפשם במשקה קר, יבשלו עבורם אוכל משובח, ישבו לשוחח עמם על דברים שבלב ובנפש, ינסכו בהם מילות עידוד ומשפטים של תקווה.

כי הם אינם צריכים את הגילוי הזה כדי לדעת שבכל אדם ואדם המגיע אל מפתן הבית שלהם – מסתתר מלאך. שגם אם גס לבושו ומחוספסת שפתו – יש רק לרחוץ מעט את אבק הרגלים. שכל קליפה שנדבקה בעקב – ניתן להסיר.

הם הרי יודעים שדווקא היהלום היקר ביותר – מצוי אי שם בקרקעית. צריך רק להשיל מעליו את תלאות האוקיינוס ופצעי החיים.

עכשיו הם מחייכים: אברהם, ושרה. כי כשכל כך הרבה מלאכים נכנסים דרך דלת ביתך מידי יום – אין אתה צריך להיות, אלא המאושר באדם!

האמינו לי, מניסיון אני מדברת אליכם...