שווה סיפור: אמא אדמה

זו היתה הלוויה מצומצמת, לא הרבה נכחו בה, אבל משהוא אחד ביקש לדבר, כולם התפלאו כאשר ראו אותו בקתדרת ההספדים בבית הלוויות, בחור צעיר, נראה שאין קשר בינו לבין האישה הגלמודה שנקברת כאן היום, מספר דקות אחר כך - הבכי, קינוחי האף והדמעות, היו הקולות היחידים שנשמעו. גם הוא בעצמו לא הצליח לסיים. אבל המסר חדר תחת כל מעטה שריון.

*

מרים עלתה ארצה בגפה, אלמנה שלא זכתה לפרי בטן. שמועות סיפרו שהיה לה בן אחד שאותו שיכלה בנסיבות טרגיות, אבל עליה לא נראה היה דבר. צהלתה על פניה תדיר, חיוכה החם היה לכל מי שפנה אליה, אהבה כל אדם באשר הוא. היא רכשה בית עם חצר גדולה מסביב. לימים סיפרה שהיה זה כעין דוגמית לבית הענק שהשאירה מאחור, חווילה עם שטחים המשתרעים לאורך של קילומטרים. בעלה היה איש אדמה, מאלף סוסים. שניהם אהבו את האדם, החיה והאדמה. כאשר הגיעה ארצה, החצר היתה כעין מקור לנחמה. את כל אהבתה השקיעה מרים בטיפוח הגינה סביב הבית. השפה היתה לה לרועץ במקצת, לא כולם ידעו לדבר איתה, והיא ניסתה להדביק את הפער ולרכוש את השפה על בוריה, בהצלחה חלקית. אי לכך היה לה חוג חברות מצומצם, ומרים טיפחה אותו כל העת. עם הזמן והגיל ירדו עוד ועוד חברות מהרשימה, ומרים כבר הרגישה בודדה. את כל רגשותיה תיעלה לגינה המטופחת, מעשה ידיה להתפאר. היא שתלה ועדרה, השקתה וניכשה. בשעות אחר הצהרים הנעימות אהבה מרים לצאת אל המרפסת המשקיפה אל הגינה, וליהנות מהנוף. אז גברו עליה הגעגועים. עם כל ההנאה – אין לה עם מי לחלוק אותה, עם מי לדבר, את מי לשתף... בעיקר עת היתה שומעת את שאון הילדים המשחקים מעבר לגדר, רצתה כל כך שאי מי מהם ייכנס לחצר שלה, יתעניין בפריחה, בעצי הפרי שהתמידה לטפח. שייהנה. לאחר תקופה עלה בלבה רעיון: את כל הידע האגרונומי שלה היא יכולה להעביר הלאה, לדור הבא. יחד עם ההנאה שבעניין, הם יקבלו ידע ויכולות גבוהות. ככל שחשבה על הרעיון – הוא מצא חן בעיניה יותר ויותר. לא רק הילדים ייהנו, אלא היא תיהנה להעניק מעצמה, להיות מוקפת בחברה ובתחושת סיפוק.

וממחשבה – למעשה. היא כתבה מודעות, עיטרה אותן בפרחים ותלתה על הגדר המקיפה את ביתה ונושקת למגרש המשחקים של הילדים בשכונה. בעברית עילגת פרסמה על חוג לגינון שהיא פותחת לילדים, ובו, לצד כל הידע, מובטחות הנאה ותחושת סיפוק. היא הוסיפה שזה בהתנדבות מלאה, ללא תשלום כלל. כסף לא היה מצרך שחסר לה. חברה – כן. היתה בטוחה שעכשיו הטלפון לא יפסיק לצלצל, אך לא. חלפו כמה ימים, ואף אחד לא התקשר.

היא תהתה אם אי מי ראה את המודעה, עד שנשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמדה אישה צעירה, כחושה, לצד ילד חמוד עם עיניים גדולות ופקחיות. הוא תפס את ידיה של אמו, כמו מושך אותה לתוך ביתה. האם חייכה חיוך מקסים למרים, וביקשה פרטים על המודעה שפרסמה על הגדר סביב הבית. מרים התרגשה. היא פירטה בעברית שלה את הרצון להעניק לילדים את הידע שיש לה. היא הכניסה אותם לגינה שלה, רואה את עיניהם המתרחבות בפליאה, האם שוחחה איתה מספר רגעים, ואחר כך סיפרה על הבן שלה, שמבקש בכל לב להירשם לחוג שלה – ורק עכשיו היה לה הפנאי לבוא ולראות אותה ואת הגינה שלה מקרוב. היא סיפרה שהבן היקיר אוהב מאוד אדמה, והנושא מעניין אותו מאוד, היא הודתה למרים בכנות רבה, ורשמה אותו. מרים היתה מאושרת. כך גם יהודה, הילד שנרשם זה עתה.

למחרת הם כבר התחילו. מרים הראתה לו את כל הכלים, לימדה אותו על שורשים, זריעה, השקיה וכל הנלווה. מפעם בשבוע – יהודה החל להגיע כל יום. דופק, נכנס ומטפל בגינה שלה, אוסף את עלי השלכת, מנכש, והיא ממשיכה ללמד ולשתול יחד איתו זרעים, פרחים. יחד עקבו אחרי הלבלוב, הניצנים, הפירות, הגידולים השונים. הם בנו יחד מטריצות, דיאגרמות של התקדמות ומעקב. יהודה פרח. גם היא.

בימים שבהם היתה חולה ולא יכלה לצאת החוצה, יהודה היה מגיע, נכנס, ועושה את העבודה כבקי ורגיל. הגינה המשיכה לתפקד. היה מי שידאג לה. הוא היה מביא איתו חברים, ויחד הם היו משתלטים על השטח. היא היתה מאושרת. גם יהודה. היא לא הרגישה לבד. בשבילה הוא היה נכד. ילד.

יהודה גדל, החזיר לה אהבה, נכנס לביתה כל יום. אחר כך, כשמקום לימודיו נעשה רחוק יותר, היה מגיע פעם בשבוע, מתעניין בשלומה, דואג לכל. בודק מה היא צריכה, מה חסר.

עד שהכל נגמר. היא הספיקה לצלצל למד"א, לעדכן. הם ניסו להציל, לתת חיים, אבל אלוקים רצה אחרת.

*

ההלוויה התקיימה בצמצום רב. לא הרבה הכירו את מרים. מעט קרובים מחו"ל השתתפו בזום, כל השאר היו מהסביבה הקרובה. לא הרבה ידעו עליה, על חייה, על מי שהיתה, אבל הגיעו כדי לתת לנשמה מישראל את הכבוד האחרון שהיא ראויה לו. מת מצווה.

ופתאום הגיע בחור אחד, יהודה שמו. הוא ביקש מאיש החברה קדישא בבית ההלוויות לומר דבר מה. האיש שאל לקרבתו, ויהודה ענה: אני הבן שלה. עוד לפני שהלה התאושש מההלם, יהודה כבר עלה על קתדרת השיש, אוחז במיקרופון.

"בטח כולכם שואלים את עצמכם איך אני קשור למרים. אבל האישה הצדיקה הזו, שנמצאת כאן, הצילה את חיי. אני לא רגיל לשאת דברים, ואני הולך לספר לכם דברים אישיים שלא קל לי לומר, רק כי אני חייב לה. לפחות עכשיו, ברגעים האחרונים. גדלתי כבן בכור לאמא חולה כרונית. לא היה הרבה מה לעשות, ואנחנו הילדים למדנו לקחת פיקוד ואחריות על עצמינו. החיים שלי לא היו בונבוניירה, היה לי קשה מאוד, מהרבה היבטים. גם בבית ספר, גם בחברה, גם אני מול עצמי... התמודדתי בכמה זירות יחד, מנסה להשתלט, ללא הצלחה. הייתי חלש בלימודים, 'ילד עצלן' קראו לי. בית הספר הצמיד לי מורים פרטיים ועזרים רבים, אבל זה לא עזר. משהו בראש שלי היה אטום, לא מוכן לשמוע, לקבל. המורים לא תמיד היו צמודים לאתיקה, והגיעו לאוזני מילים לא נעימות. לפעמים הן נאמרו גם מול פני. הרגשתי אפס מאופס. הדימוי העצמי שלי היה מרוסק. כך קרה שעשיתי את הדברים שהיה לי קל לעשות. למשל – לבעוט בכדור לתוך חלונות של אחרים ולברוח. או להרגיז את השכן הקפדן, או להתגרות בחתולה עצבנית. לא חסרו תעלולים, אבל בפנים בכיתי. הייתי עדין, רגיש בכל מהותי. כפיתי על עצמי לעשות מעשים שלא באמת רציתי. הצורך הנואש שלי היה לקבל תשומת לב, להרגיש גיבור, להיות משמעותי. אך לא ידעתי איך.

"אולי הרגישות שלי הובילה אותי לשים לב למודעה שהודבקה על גדר ביתה של מרים. קראתי את המודעה וריחמתי עליה. הבנתי בחושי החדים שמרים מחפשת, בדיוק כמוני – משהו עם משמעות, והבנתי שזה מה שאני צריך. התחננתי לאמא שתרשום אותי לחוג שהיא הציעה. לא ויתרתי, עד שאמא, למרות חולשתה הרבה, הלכה יחד איתי לדבר עם מרים, להבין מקרוב. אחרי הכל, לא הייתי מופקר לנפשי. אמא היתה אולי חולה, אך היא דאגה לי מאוד. אחרי שדיברו ביניהן, התחלתי לבוא אל מרים. היא לא דברה הרבה, אבל הרגשתי את הלב. מעולם לא סיפרתי לה על חיי, אבל היא הבינה.

"יחד שתלנו, עידרנו, ניכשנו. היא לימדה אותי דחיית סיפוקים מהי, איך סבלנות משתלמת, לימדה אותי על עדינות ורוך. למדתי כל כך הרבה דברים בזמן קצר. פתאום היתה לי הבנה, למדתי דרך המוחש, בידיים. התחלתי להעריך את הכישורים הפדגוגיים שלה, והחלטתי, לאט-לאט, לאמץ אותם לעצמי. העתקתי את השיטה לעוד מקצועות לימוד, וראיתי שזה עובד. היא הקנתה לי אסטרטגיות למידה מעולות. והצלחתי.

"זה לא קרה ביום אחד. לקח לי כמה שנים להגיע לממוצע, אבל אז הגעתי גם ליותר מכך. כל התקדמות בגינה של מרים הרימה אותי. בעיקר זכור לי היום שבו מרים ביקשה ממני להזמין חברים, שיבואו לראות את התוצרים היפים שלנו. התרגשתי כל כך, קראתי לכל השכונה – והם הגיעו. כולם החמיאו לי. מרים הראתה את הגינה, סיפרה שאני הייתי הגנן. הם לקחו את זה כפשוטו. מאז המבטים אלי היו מעריכים יותר. הרגשתי שווה.

"אני יודע שאם לא מרים – הייתי רובץ היום ברחוב. לא כי הייתי רע, רק כי לא היה לי מקום להיות בו. מרים היתה פתח ההצלה שלי. בזכותה הצלחתי להרים את עצמי, לתעל את הכישורים שיש לי למקומות נכונים. למדתי להצליח.

"היום, כשאני כבר יודע ספר ויודע ללמוד – אני יודע שהקב"ה שלח אותה לעזור לי, לפתוח לי אופק.

"אני כאן כדי לומר לך תודה, מרים. היית מורה מדהימה, אשת חינוך. הצלת אותי. תודה".