סיון רהב מאיר: העוטף שעוטף את הצפון, ופרשת השבוע בימינו ממש

1. "מעשה אבות סימן לבנים". ארבע המילים האלה הן המפתח להבנת ספר בראשית, שקוראים כעת בתורה. אלפי שנים הפרשנים שלנו מצטטים את המשפט הזה וקוראים לנו, הבנים, להסתכל על מעשי האבות והאמהות, וללמוד מהם. בתקופה המאתגרת הזו זה ממש מתבקש. מה לומדים מפרשת השבוע, פרשת וירא?

התנדבות, חסד, הכנסת אורחים. בתחילת הפרשה מופיע הסיפור על אברהם שיושב בכניסה לאוהל שלו, ביום שרבי, ופשוט מחפש אורחים. כמו שאנשים אחרים צמאים למים, הוא צמא לעזור לאחרים. כששלושה אנשים זרים מתקרבים הוא מזנק ממקומו כדי לארח אותם. אבל זה לא רק מה עושים, זה גם איך. אברהם מלמד אותנו לעשות דברים בהתלהבות, באהבה, בזריזות: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי... וַעֲשִׂי עֻגוֹת... וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם...".

חכמינו מציינים גם שאברהם לא מבטיח לאורחים יותר מדי, אבל בסוף מפנק ודואג לתת להם מעל ומעבר. מכאן הם לומדים את הכלל: "אמור מעט ועשה הרבה". בעידן שבו יש הצפה של מלל, פטפוטי סרק והבטחות מפוצצות, אברהם לא מרבה במילים גדולות, אלא במעשים גדולים.

את הרוח הזאת הוא הוריש לנו. אחד המאפיינים של העם היהודי מאז ומתמיד הוא הדלת הפתוחה של הבית לאורחים, התרומה לצדקה של מעשר (כלומר עשירית) מהרווחים, הגישה הנדיבה כלפי הזולת.

דוגמה אחת מתוך אינסוף: "העוטף עוטף את הצפון". זה שם המיזם שבו תושבי הדרום בעוטף עזה אירחו את תושבי הצפון שתחת אזעקות. שלושה ימים של הפוגה לגוף ולנפש ביישובים שהיום הם שקטים. זה כבר לא בכותרות הראשיות, אבל הסולידריות לא פסקה. הילה מורד מצפת כתבה לי: "אין מילים להודות לאנשים שלא מכירים אותנו, אבל נתנו לנו במתנה את עצמנו בחזרה. באחד הימים ארגנו לנו רכיבה על סוסים. ילדה מצפת הגיעה בנעליים לא מתאימות. ראיתי ילדה ממושב זוהר שחלצה מיד את הנעליים הסגורות שלה ונתנה אותן לאורחת כדי שתוכל לעלות על הסוס".

הקשר לארץ ישראל. הפרשה מתארת גם השבוע את המסעות של אברהם ושרה לאורכה ולרוחבה של הארץ המובטחת: "וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר". ושוב, מעשה אבות סימן לבנים. השבוע פורסמה אחת ההודעות המרגשות ביותר שיצאו לעיתונות.

קהילת ניר עוז שלחה לתקשורת את "הצהרת תקומת קיבוץ ניר עוז". זה לא מובן מאליו. ב־7.10 רצחו המחבלים מעזה 57 מחברי הקיבוץ וחטפו 76 (כרבע מהקיבוץ. כיום נותרו בעזה 29 חטופים). הקיבוץ עבר מסע אכזרי של רצח, ביזה ושריפה, במשך שעות ארוכות. חברי ניר עוז, שנמצאים כעת במגורים זמניים בקריית־גת, ערכו השבוע הצבעה והחליטו שהם רוצים לחזור לקיבוץ החרב ולהקים אותו מחדש. "הניצחון האמיתי והיחידי לצד השבת יקירינו הוא הקמתו של הקיבוץ מחדש – חזק יותר, טוב יותר וגדול יותר".

המכתב מסתיים במשפט מפורסם שתבע מאיר יערי מראשי מפ"ם ב־1945, בפגישה עם פרטיזנים שורדי השואה: "לא עייפי דרך, כי אם מפלסי נתיב". והם מוסיפים: "נפלס יחד בעוז דרך לחיים, דרך לשגשוג, דרך לתקווה".

הפרשות שעוסקות באברהם מלמדות אותנו שבסופו של דבר העולם כולו יכיר בכך שעם ישראל צריך לחיות בארץ ישראל ולהיות מקור השראה לעולם כולו. השבוע בארצות־הברית מונו לצמרת הממשל הנכנס שורה של אישים בכירים, בהם המיועד לשגריר הבא בישראל מייקל האקבי, שמאמינים בכך בכל לבם.

עקידת יצחק. השנה הסיפור הזה מקבל משמעות מיוחדת, אחרי כל כך הרבה עקידות. אבל המסר הבסיסי של הסיפור ממשיך ומהדהד - אלוקים רק מנסה את אברהם, שאכן מוכן לעקוד את בנו, אבל אז מגיע המסר האלוקי: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה". אלוקים לא חפץ בקורבנות אדם. הוא לא מקדש את המוות, אלא את החיים.

הרב אייל גריינר, ראש ישיבת "נתיב טפחות" במועצה האזורית מרום הגליל, איבד במלחמה את חתנו, יהונתן לובר, ואת בוגר הישיבה אושרי בוצחק. הוא ביקש להציע השנה פרשנות נוספת למילים עקידת יצחק: זוהי עקידת יצחק, כלומר עקידה של הצחוק, של החיוך, של השמחה. "עקידת יצחק מזכירה לנו השנה מאות זוגות עיניים מחייכות", הוא כותב. "מאות פנים מאירות, תמונות של חיוך וחיים". אכן, כל כך הרבה חיוכים וצחוק השאירו אחריהם הנופלים, גם השבוע. צריך למלא גם את החלל הזה.

"בתפילה אומרים: 'ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור'. נתפלל להיזכר ברחמים בזכות עקידת יצחק, בזכות מסירות הנפש".

2. משפחת שילון קמה השבוע מהשבעה על יגאל שילון. על הבמאי והמגיש, איש הטלוויזיה המוכשר, כתבו רבות. שמעתי בשבעה שני סיפורים מסוג אחר.

לפני שנים הזמנו לסוכה המשפחתית שלנו את זהבה ויגאל שילון, לערב של דיבורים וניגונים. הם נהנו מאוד, אבל הם גם החליטו לעשות משהו מעשי. "אמרתי ליגאל שלא יכול להיות שבשכונה שלנו אין אירוע כזה", סיפרה לי השבוע זהבה בשבעה. "דיברתי עם שלושה רבנים מבתי כנסת שונים פה בתל־אביב - בית כנסת ספרדי, בית כנסת אשכנזי ובית כנסת של חב"ד - והודעתי להם שתקום אצלנו ליד הבניין סוכה ענקית של אחדות".

וכך היה. בתמונות אפשר לראות את יגאל זורח, ואיתו יותר ממאה תל־אביבים מצטופפים במסיבת סוכות. וזה לא הסוף. הסוכה הפכה למסורת שנתית. מדי שנה השילונים יזמו אירוע כזה. השנה, יגאל כבר לא הגיע. הוא היה מאושפז. זהבה סיפרה לי שהרב ישראל מאיר לאו דיבר בסוכה על היכולת לקום מכל משבר. "תראו אותי, הוא אמר, ילד יתום משני הוריו, שלא ידע לכתוב ולקרוא בשום שפה. איפה הייתי אחרי השואה ואיפה אני היום. עם ישראל ייצא מזה".

בנו, הבמאי ירון שילון, הפליג לזיכרונות ישנים יותר. "כשהגיע גל עלייה מרוסיה, ליל הסדר שלנו עבר דירה. לא חגגנו בסלון, עם המשפחה. הלכנו למתנ"ס פה בתל־אביב לחגוג עם מאות עולים חדשים מרוסיה. מה, הם יחגגו לבד?

"אמא אמרה בהלוויה שאבא היה בן זוג מאוד מאפשר. היא יזמה, והוא בא אחריה. אני זוכר אותו קורא את ההגדה שנה אחרי שנה עם עולים חדשים. קראו שם ברוסית, בעברית, ורובם בכלל לא ידעו כמה הוא מפורסם פה בישראל".

זו לא הייתה מתיחה. אלה היו החיים האמיתיים. לזכרו של יגאל בן שלמה.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".