סיון רהב מאיר: הילד בן ה-8 שהניע את מקס נורדאו

בסוף השבת ביקשתי להצטלם איתם. בתמונה הזו רואים את אימא של ליז חלפון הי"ד, וגם שתי אחיות שלה. לא שמעתי על ליז עד לשבת שעברה. היא ובעלה מאיר נרצחו בקיבוץ חולית בבוקר שמחת תורה. הבת שלהם, עדי בת ה-8, שרדה את הטבח הנורא.

וזה רק סיפור אחד. למעלה מ-50 משפחות שכולות הוזמנו על ידי ארגון "מנוחה וישועה" לעשות ביחד שבת בירושלים. וכך, יותר משנה אחרי שמחת תורה, סופרו שם עוד ועוד סיפורים שרובנו פשוט לא מכירים. כנראה לעולם לא נבין מה קרה כאן: רינה ביילין היא אימא של אורון, שנרצח בנובה. הוא נקרא על שם סבא שלו, ד"ר אהרון ביילין, ניצול שואה, שהעיד במשפט אייכמן. אורון, מספרת רינה בגעגוע, היה בן יחיד.

בשולחן שלידה בסעודות השבת יושבים יעקב ומרינה מושיאשוילי מאשקלון. בנם נתנאל, לוחם גולני, נפל בקרב לפני 12 שנים, ואז אחיו מיכאל נפל ב-7.10. מרינה עונדת שרשרת עם תמונה של שניהם – נתנאל ומיכאל. על מרים פרץ כל המדינה שמעה. והנה פה, סיפור שלדעתי כמעט ולא סופר.

אחד אחרי השני עלו בני המשפחות לבמה ודיברו. על המורשת, על הגבורה ועל ההחלטה לדבוק בחיים. כמה חשוב לתת כבוד והוקרה, כמה חשוב להעניק נוכחות ומקום, לכל כך הרבה נשמות יקרות.

היה מדהים לראות כיצד השבת עצמה מחזקת ומרפאת. בלי עדכוני חדשות, ההתכנסות הזו הייתה החדשות האמיתיות ביותר. כל פסוק מפרשת השבוע, כל מילה משירי השבת, ממש נתנו כוח. (וזה פלא גדול שהשיר "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב" הפך ללהיט ששרים ורוקדים שוב ושוב, אפילו בשבת כזו...).

בת-גלים שער, אמו של הנער גלעד שער, אחד משלושת הנערים שנחטפו לפני 10 שנים, נתנה הרצאה מחזקת. אמא שישבה לידי בקהל לחשה בתקווה: "גם אני אוכל לדבר ככה עוד 10 שנים?".

הזמרים יעקב שוואקי ואמיר דדון הזכירו לכולם כמה הניגון והמוזיקה והשירה, בפרט ביחד, מעניקים עוצמה.

והסטנד-אפיסטית נויה מנדל הצליחה לגרום לקבוצה כולה לצחוק, פשוט לצחוק.

"לא יצאתי מהבית מאז שהבן שלי נפל בקרב בחנוכה", אמרה אחת האימהות. "יצאתי מהבית רק לסידורים, לא לשום אירוע. בטח שלא הייתי יוצאת מיוזמתי לשבת עם שירים וסטנד-אפ ואוכל טוב. אבל איזה מזל שבאתי".

תודה לרב מנדי קניג, שזו כבר השבת השמינית שהוא יוזם. אבל המטרה אינה רק לפרגן לו ולעמותה, העניין הוא שלא צריך להקים עמותה: אפשר לחפש משפחות כאלה בסביבה ופשוט לגשת. לדבר, לשמוע, להיות ביחד בשבת או ביום חול, לתת מקום.

בשורות טובות.

ילד בן 8, מקס נורדאו ורחל אמנו

בשבוע האחרון חל יום פטירת רחל אמנו. הסיפור המקסים הבא מוקדש לעילוי נשמתה: בקונגרס הציוני הראשון בבאזל, נאם המנהיג הציוני ד"ר מקס נורדאו נאום שבו שילב שוב ושוב את שלוש המילים הנצחיות של ירמיהו הנביא על רחל אמנו: 'וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'. כאשר נשאל נורדאו איך הגיע אל הפסוק הזה, ועוד בעברית, הרי זה לא תואם את הרקע החינוכי שלו, הוא ענה כך: את המילים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציונותי. ילד יהודי בן שמונה מפולין.

יש לי מרפאת ילדים בפריז. פעם נכנסו למרפאה אישה יהודייה ובנה החולה. אני פותח כרטיס למטופל החדש, אבל הוא בקושי מדבר צרפתית, ואמו מסבירה: הוא לא לומד בבית ספר רגיל. הוא לומד ב"חדר", בית ספר יהודי.

נזפתי בה קשות: כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין. מדוע אין הילד לומד בצרפתית? ואני שואל את הילד בזעם: ב"חדר" הזה, מה למדת? ואז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש – שאני הבנתי מהגרמנית שלי – סיפר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחדר: יעקב אבינו, כשהוא על ערש דווי במצרים, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו, ומתחנן בפניו: "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם". תקבור אותי במערת המכפלה, הוא מבקש. שם קבורים אברהם, יצחק, שרה, רבקה. שם קברתי גם את לאה. תקבור אותי שם.

ויעקב ממשיך: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל... וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם". מה פתאום באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר על קבר רחל? מסביר רש"י – ואת כל זה הילד הקטן מספר – שיעקב אבינו ראה צורך להתנצל בפני יוסף: לא סתם קברתי אותה שם. אלוקים רצה כך. הוא ידע שנבוכדנצר עתיד להוביל לגלות את בניה של רחל, את בני, בחורבן בית ראשון, ואז היא תצא מקברה ותבכה על בניה. בזכותה היהודים האבודים והגולים ישובו לארץ ישראל. אלוקים יקשיב לה ויענה: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

לא ידעתי את נפשי, מספר ד"ר מקס נורדאו. הסבתי את פני לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותי זולגות, אמרתי לעצמי: מקס, אתה אדם משכיל, עם תארי דוקטור, ואינך יודע מעט מדברי ימי עמך, מכתבי הקודש הללו. כלום. ופה ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל, כאילו הכול חי לנגד עיניו!

אמרתי בלבי: עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר! בעיתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: "מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה. ד"ר תאודור הרצל". מיד נעניתי. כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון, ריחפה לנגד עיני דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל את המילים שהוא אמר לי לא אשכח לעולם, כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם!

עד כאן הסיפור. הילד הזה לא הבין בציונות, אבל הוא הניע מהלך גדול בזכות החיבור הפשוט שלו לתורה. מקס נורדאו לא הבין בתורה, אבל סיפור אחד מהתורה שינה כך את חייו. יש דברים שגדולים מאיתנו, ויש תהליכים נצחיים שגדולים מכל ההגדרות האנושיות.

שנזכה לקיום התפילה של רחל במלואה: ושבו בנים לגבולם.

כשהבוס מגלה למה לא הגעת...

סיפור אחד קטן מהאירועים האחרונים באמסטרדם, ששלחה לי טייבי קמיסר, שליחת חב״ד בעיר:“אי אפשר לתאר כמה עזרה הדדית הייתה פה, מאז האלימות הקשה נגד אוהדי מכבי. אבל לכזה אירוע לא ציפיתי: לאחת מנשות הקהילה היהודית היה ביום שישי בבוקר ריאיון עבודה חשוב, שהיא חיכתה לו זמן רב. כמו כולנו, היא התעוררה ביום שישי למבול של הודעות מודאגות, מנסה להבין מה קרה בלילה בעיר. תוך זמן קצר היא החלה לעזור, ויצאה ברכב שלה ללב העיר אמסטרדם כדי להביא אליה משפחה ישראלית שהיא לא מכירה, שתישאר אצלה בבית, עד שימצאו טיסה חדשה.

"שעת הריאיון הגיעה, והיא עוד בנסיעה. כשצלצלו מהמשרד לשאול היכן היא, הסבירה שהיא עסוקה בעזרה דחופה לאנשים. ואם תפסידי בגלל זה את העבודה? הם שאלו, והיא השיבה שמבחינתה – היא עושה עכשיו את הדבר הכי חשוב, זה מקרה חירום והאחים שלה בסכנה.

"היא ניתקה, אבל זה לא היה הסוף. אחרי כמה שעות שוב הגיע טלפון מאותו משרד. הבוס, הבעלים של המשרד, יהודי שלא כל כך מחובר לקהילה, שמע את הסיפור ופשוט הודיע לה שהיא התקבלה לעבודה. בלי פגישה, בלי ראיון. אם היא כל כך מסורה לבני עמה, הוא אמר, היא צריכה לעבוד אצלנו!".