רמב"ן על פרשת חיי שרה: פירוש קצר ומרתק שירים את שולחן השבת שלכם לגבהים

בפרשת השבוע, פרשת חיי שרה, מובא הפסוק הבא:

"וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו". (בראשית כ"ה, ח')

מהו השובע של אברהם?

הרמב"ן מבאר שני ביאורים, ומשניהם יש לנו ללמוד אודות מידת ה'שובע' הרצויה, אותה בוודאי אף אנו נכספים להשיג.

ביאורו הראשון של הרמב"ן:

"שראה כל משאלות לבו ושבע כל טובה, והוא סיפור חסדי השם בצדיקים ומידה טובה בהם שלא יתאוו במותרות כענין שנאמר בהם: 'תאות לבו נתת לו' (תהלים כא ג) ולא כמו שנאמר בשאר האנשים: 'אוהב כסף לא ישבע כסף' (קהלת ה ט), ואמרו בו (קהלת רבה א יג) 'אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותיו בידו יש בידו מנה מתאוה מאתים השיגה ידו למאתים מתאוה לעשות ארבע מאות".

מי שמתאווה תמיד להשיג עוד ועוד, וגם כאשר יש לו כבר מאה – הוא שואף לקבל מאתיים – אדם כזה לא יוכל להשיג את מידת השובע.

הרב הדר מרגולין בספרו "למרגלות הרמב"ן" מבאר כי אין חובה לאדם להיות עשיר, אך יש לאדם מצווה מן התורה להיות שמח בחלקו.

כך כותב הכוזרי על הפסוק: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך". הוא מדבר אודות אדם השרוי בפחד כל ימיו, כי התייאש מלקבל סליחה על ריבוי העבירות שבידו: "... שעל ידי כך יישאר האדם בפחד לכל ימי חייו, ויעבור על מצוות השמחה בחלקו שנצטווינו עליה במאמר: 'ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך'".

אם כן, מסכם הרב מרגולין: מידת ה'שובע' הזו שנאמרה אצל אברהם – חיוב היא לכל אחד, רצון התורה הוא שיהיה כל אדם שמח בחלקו. ("מה שלומך?" "שבח לקל, החיים נפלאים"), מצווה היא!

הביאור השני שמבאר הרמב"ן: "ובבראשית רבה אמרו: 'הקב"ה מראה להם לצדיקים מתן שכרן שהוא עתיד ליתן להם לעולם הבא, ונפשם שבעה והם ישנים'".

לפי ביאור זה, ה'שובע' האמור אצל אברהם הוא: שובע הבא מראיית השכר העתיד בעולם הבא.

כך צריך כל אדם לחשב ולהתבונן מהו גודל שכרו העתיד – וכן עולה מהגירסא של רבנו יונה בפירושו לפרקי אבות.

המדובר הוא במשנה בפרקי אבות. הנוסח שלפנינו הוא: "ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא". אבל בנוסח של רבנו יונה, יש שינוי אות אחת: "ודע מתן שכרן של צדיקים". המצווה היא לדעת את גודל השכר. ומה התוצאה? "וכי תחשוב בזה יתחזקו ידיך לעסוק בתורה ובמצווה, ומתוך כך אתה מעלה על ליבך גודל חסדיו של הקב"ה ותוסיף בו אהבה".

גם בדברי רש"י מצינו שהתבוננות זו היא מקור להשגת מידת השמחה בקיום המצוות. כך הוא מבאר בפירושו לפסוק: "עבדו את ה' בשמחה". וזה לשונו: "עבדו את ה' בשמחה – וכל כך למה? דעו כי ה' הוא האלוקים, כשמשלם שכר פעולתכם. אבל עובדי כוכבים אין להם לעבוד בשמחה, שאין משלמים שכר".

הרב מרגולין מסיים את דבריו: אם באנשים רגילים יש תמיד את המידה של אי-שביעה, כנראה שזהו הטבע האנושי. מה שיוצר שינוי אצל הצדיקים הוא מה שזוכים לטעום את ה"מעין עולם הבא". לאחר שטעמו את הטעם המיוחד הזה, כבר אין רצונם לרדת לדרגת הטעם השטחי של מנעמי העולם הזה. נמצא שהביאור השני של הרמב"ן, הוא העומק והשורש של הביאור הראשון.

לסיכום, הרמב"ן מבאר שני ביאורים למידת השובע של אברהם: הראשון מציין כי אברהם היה שבע מכל טוב ושמח בחלקו, ובכך מבטא את התכונה הרצויה, עליה עלינו לשאוף. הפירוש השני מחזק מאוד ונותן כוח להמשיך ולהרבות בעשיית מצוות וקיום התורה: הצדיקים שבעים מראייתם שכרם העתידי לעולם הבא.