"אחרי שבועות ללא הכרה סימן לנו הפצוע: 'רוצה מים קרים'"

בחודשים האחרונים, כשהמלחמה בצפון עלתה דרגה, לקח צוות טיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם נשימה עמוקה. כמי שמתורגלים היטב בטיפול בפצועים מהמלחמות הקודמות, ומשמשים כבית החולים הגדול ביותר בצפון שקולט פצועים באזור, הם ידעו לשער מה מצפה להם, ואף התכוננו לכך מתוך חשיבה מרחבית ומקיפה.

אסנת אספיס, אחות אחראית במחלקת טיפול נמרץ כללי, בהנהלתו של ד"ר ירון בר לביא, מציינת כי בימים שבשגרה מכילה המחלקה שלהם שהיא אחת ממחלקות טיפול נמרץ הגדולות בארץ, צוות של כ-60 אנשי מקצוע הכולל רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים, פיזיותרפיסטיות, מרפאות בעיסוק, דיאטנית וכן גם יועצים חיצוניים, טכנאי הנשמה, סייעות, ועוד.

"יש לנו צוות מדהים ביותר שמחזיק את המחלקה הזו", היא מדגישה. "רק שבימים כתיקונם אנו מטפלים בעיקר בפצועים שמגיעים בעקבות תאונות דרכים קשות, נפילות מגובה, עם כוויות גדולות וכדומה. הפעם נאלצנו לעבור בבת אחת לטיפול בנפגעי מלחמה, ולקבל למחלקה את החיילים היקרים שלנו שמגיעים הישר מן השטח".

סיפורי גבורה

כשאסנת מדברת על החיילים, צצים לה כמה וכמה סיפורים מרגשים שאירעו ממש לאחרונה. "היה אצלנו חייל בשם מ' שבמשך שבועות ארוכים הוגדר כ'פצוע הקשה ביותר' במחלקה, ושכב ללא הכרה", היא משתפת. "אמו לא התייאשה לרגע, היא תלתה על מיטתו דגל ישראל, ומכל חבר או אורח שהגיע היא ביקשה לחתום עליו ולהוסיף ברכה. בין הברכות הרבות היה ניתן לראות גם את ברכותיהם של הנשיא הרצוג, השרים ברקת וגלנט וקצינים בכירים בצה"ל. באחד הלילות, עברה אחת האחיות על יד מיטתו של מ' ולתדהמתה שמעה אותו מדבר. היא הטתה אוזן, והסתבר שהוא מבקש בנימוס: 'אני רוצה מים קרים'. מאותו רגע הוא עבר תהליך התאוששות מהיר, ולאחר כשבועיים העברנו אותו להמשך שיקום בבית לוינשטיין, כמובן יחד עם דגל ישראל שלא עזב את מיטתו".

חייל נוסף שזכור לה הוא ר', שהגיע אליהם בתחילת המלחמה עם פציעה קשה מאוד מטיל נ"ט. "היו לו מאות רסיסים בתוך הגוף", מתארת אסנת, "ובכל פעם שפתחנו את החבישות כדי לטפל בו, חלפו שעות עד שהצלחנו לחבוש אותן מחדש. הפציעה המשמעותית ביותר אצלו הייתה מרסיס ענק שחדר דרך הפנים והלסת העליונה, המשיך באלכסון עד ללסת התחתונה ונעצר בצוואר, במרחק מילימטרים ספורים מכלי דם ראשי. ניתן לשער שאם אותו רסיס היה נכנס מזווית אחרת וקורע את כלי הדם הזה או חודר למוח חלילה, לא היה במי לטפל. במצב הזה קיבלנו אותו, וכבר מהרגע הראשון החלטנו שאנחנו נלחמים על איכות חייו ורק השמיים הם הגבול.

"במשך תקופה הוא היה מורדם ומונשם, ומיד לאחר שהתעורר התחלנו בעבודה מקיפה כדי לייצר לו לסת חדשה ולטפל בפציעות הרבות. גם כיום, שנה לאחר הפציעה, ממשיך ר' להגיע לרמב"ם לצורך הטיפולים, ובכל פעם אנו מתרגשים מחדש. נכון שנותרה לו כברת דרך לעבור, אבל עצם זה שהוא צועד על שתי רגליים, מחייך, מדבר ומתקשר כאחד האדם - מעניקה סיפוק ענק לכולנו". 

(צילום: shutterstock)

עוצמה של משפחות

לא רק על החיילים חשובים ברמב"ם, אלא גם על בני משפחותיהם, שלא פעם מוצאים את עצמם עוזבים את הבית, המשפחה והעבודה, ועוברים לזמן בלתי מוגבל להתגורר בחדרי האירוח של בית חולים רמב"ם, העיקר לשהות על יד בנם.

"לפני כחודש וחצי קיבלנו חייל מלבנון עם פציעת ראש ובטן קשה מאוד", מספרת אסנת. "במקרה הזה הטיפול לא היה רק בגוף, אלא גם בהחלמה המוחית, כשנלחמנו כדי להצליח לעזור לו לשפר את רמת ההכרה. השתמשנו לשם כך במערכת Eyecon שפותחה במיוחד ברמב"ם, בשיתוף פעולה עם ד"ר גודד שחף ובית החולים השיקומי רעות. הרעיון של המערכת הוא לאפשר למשפחה להיות חלק אקטיבי בתהליך השיקומי, כאשר המשפחה היא זו שמפעילה את המערכת ומתקשרת דרכה עם הפצוע באמצעות מצמוץ. במקרה זה התוצאות של המערכת היו מדהימות, ועקבנו בהתרגשות עצומה אחרי המשפחה שמקבלת סימני תקשורת ראשונים מהבן, אחרי למעלה מחודש שהוא שכב ללא יכולת ליצור קשר. בתחילה התקשורת הייתה בסיסית, ואחר כך הוא חזר ממש לתקשר".

ההתמודדות של ההורים ללא ספק אינה פשוטה, ואסנת נותנת לכך דוגמה: "במשך תקופה מסוימת היה אצלנו חייל שאמו לא עזבה אותו לרגע, וגם הסבירה לי: 'אני יודעת שאם אחזור הביתה, איאלץ לאחר מכן לעשות שוב את הדרך לרמב"ם, וזה יזכיר לי את אותה דרך שעשינו ביום הפציעה עם קצין העיר שהודיע לנו על כך שבננו נפצע קשה. אני לא מסוגלת לחוות זאת שוב'.

"באחד הימים, אחרי שהיא שהתה על יד בנה בערך חודש ברציפות, ביקשתי ממנה לצאת איתי לחוף הים הסמוך. ישבנו על ספסל, התבוננו בגלים ודיברנו על דברים שאינם קשורים לבן או לפציעה. הרגשתי באותם רגעים כמה שזה חשוב, כי המשפחה היא חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה של הפצוע, ואני רואה לעצמי זכות וחובה לשמור על קשר גם איתם, אני מסתכלת עליהם ממש כמו חלק מהצוות".

אסנת עוצרת לרגע, ומציינת כי בשונה ממלחמות קודמות, הפעם היא מרגישה חיבור עוד יותר ישיר להורים, מתוקף העובדה שלה בעצמה יש שני בנים בצבא. "אני תמיד חושבת מה הייתי רוצה שיגידו לי ואיך הייתי רוצה שיתנהגו כלפיי וכלפי הבנים שלי בכאלו מצבים", היא מסבירה בכנות.

מאמינים בטוב

מנגד לסיפורי השיקום המעניקים לעובדי המחלקה כוחות וסיפוק, יש גם אירועים שאינם פשוטים, ואסנת מספרת עליהם בכאב: "אמנם אחוזי התמותה במחלקה שלנו נמוכים ביותר, גם ביחס לסטטיסטיקה העולמית של תמותה בטיפול נמרץ. אבל עדיין יש לפעמים מוות של מטופלים, וזהו דבר שחווינו לצערנו כמה וכמה פעמים במהלך המלחמה הזו, והיה קשה מאוד לכולנו.

"אתגר נוסף הוא לראות את המטופל סובל. כמובן שאנו תמיד נותנים לו שפע תרופות, כדי שיסבול כמה שפחות, ועדיין ישנם זמנים שאנחנו עומדים ממש אובדי עצות אל מול מצבים כאלו. כמו כן, לפעמים יש אתגר רגשי עם פצוע שמתעורר ומגלה אובדן, כשהוא שואל 'איפה החברים שלי?' ואנחנו נאלצים לספר לו על מותם, או שהוא מתעורר ומגלה שאין לו יד או רגל, או שהוא לא מצליח להזיז את הרגליים. ההבנה הזו שהאובדן תמידי מאוד לא פשוטה. בזמנים כאלו אנו משלבים בטיפול גם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, בהתאם לצורך. אבל עם יד על הלב: לפעמים אנחנו בעצמנו זקוקים למטפל שיקשיב לכל מה שאנו עוברים, כי אנו משתדלים לא להביא את הדברים האלו הביתה כדי לא להקשות על הקרובים אלינו, ובעצם חווים את ההתמודדות הרגשית כמעט לבד. זו גם הסיבה שמאז פרוץ המלחמה דאגתי להביא מידי פעם פסיכולוגית שתשב עם הצוות, למעגל של שיחה על כל מה שאנו עוברים, כי גם אנחנו זקוקים לכך".

ומה נותן לך אישית כוח בעבודה?

"הניסים הגדולים שאנו רואים ותהליכי השיקום המדהימים שמתרחשים כאן, ויותר מכל - המטופלים שמשתחררים ולאחר מכן חוזרים לבקר. לפעמים זה אחרי תקופות ארוכות של שיקום, כאשר חשוב להם לראות איפה הם אושפזו ובאיזו מיטה. ביקורים כאלו מרגשים אותנו בכל פעם מחדש – אנו מרגישים שממש הילדים שלנו חוזרים לביקור. גם סרטונים שהמטופלים שולחים לנו מהמשך דרכם השיקומית מעניקים לנו כוח, ובכל פעם שאני מקבלת אישור מהמשפחה להעלות אותם לקבוצה, התגובות כל כך נרגשות. רק היום שלחה לי אחת האימהות הודעה מוקלטת של הבן שלה שאומר: 'אם בא לך לשמוע – זה הקול שלי'. מדובר בחייל שכלל לא דיבר כשהיה אצלנו, והיה מצמרר לשמוע אותו מדבר כאחד האדם.

"בנוסף, אני חייבת לציין שעבודה כזו גם מעניקה לנו פרופורציות. כשאנו חוזרים הביתה ופוגשים את האנשים היקרים לנו, ומבינים עד כמה שצריך לשמוח בעצם זה שהם נמצאים. כמי שעובדת בכזה מקום אני מוצאת את עצמי לא פעם נעצרת בזמנים שונים ושואלת את עצמי: 'ממה התעצבנת?' פשוט מקבלת פרופורציות ומבינה שאין דבר מובן מאליו".

לסיום, יש מסר שתרצי להעביר לבני המשפחות?

"כדאי שהמשפחות יתכוננו לכך שטיפול נמרץ הוא כמו רכבת הרים, יש בו ימים קשים ולפעמים גם מעודדים ושמחים יותר. המטרה היא לא לאבד תקווה גם כשנמצאים במורדות, ולזכור שגם אם יש יום קשה, בסוף עוד יהיה טוב. צריכים רק להיות אופטימיים ולהאמין".