אותיות ומשמעותן: מה אומרת לנו האות ד' על פי התורה והקבלה?

שמה של האות "דלת" מעיד על משמעותה. מהותה של הדלת היא יצירת מידה והבדלה. הקיר – הוא סגור, החלון – הוא פתוח. הדלת נפתחת ונסגרת לפי הצורך, מכניסה את בעלי הבית, או את מי שיש לו מפתח, ומשאירה בחוץ את הזרים. היא קיר עבור הרבה אנשים, וחלון פתוח עבור בני הבית.

המילה הראשונה בתורה שמתחילה באות ד', היא "דשא". מעניין כי בשפה הארמית פירושה של "דשא" היא "דלת", וכך תמיד בגמרא. הגמרא מפרשת את המילה "דשא" במובן דלת: "דשא – דרך שם" (שבת עז ע"ב). בפירוש זה נמצא עומק משמעות המונח "דלת". הדלת היא לא רק לוח עץ, היא גם סימן היכן הדרך. בעל הבית נכנס אל החצר, וממנה מותח קו אל הדלת. הדלת היא הדרך שלו פנימה, היא מכוונת אותו אל תוך הבית. דרך קיימת גם במובן רוחני, "דרך השם" היא קו רוחני שאדם משרטט בנפשו, קו המורה לו היכן ללכת, אלו דברים לעשות ואלו לא לעשות. ממש כמו הדלת שמסננת את האנשים בכניסה לבית, הדרך מסננת לאדם את המסלולים שלו בדרך העולה. הוא רואה מולו שטחים פתוחים, אבל בראשו יש תכנית, הוא רואה דרך והולך לפיה, וכך מגיע אל היעד.

הגמרא דורשת על האותיות ג' ד' – "גומל דלים". ניתן לפרש את הכוונה, כי הדל הוא אדם שדרכי החיים סגרו עליו, לא נפתחו לו כל הדלתות, או אולי אפילו ננעלו כולן בפניו. הוא האפשרות השלילית הנובעת מן הדלת, הוא נשאר בחוץ. הגמילה היא הנתינה למי שלא הגיע מעבר ל"דלת", ונשאר רק 'דל'.  

למעשה, ההגבלה היא מחויבת המציאות. כל תהליך של גמילה ונתינה צריך פרופורציה ונקודת סיום. הרי אי אפשר שצמחים, או פירות, או אנשים, יגדלו עד אינסוף. וכך אומרת הגמרא: בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך, עד שגער בו הקב"ה, והעמידו. הקב"ה ברא כוח שעוצר את הגדילה במקום המתאים. הכוח הזה נקרא "ש-ד-י", ומבאר רש"י בשם המדרש "שאמר לעולמו די". הכוח הזה מסומל באות ד'. וכך גם שמו של המקום שממנו יונק התינוק, עד הרגע שבו נאמר לו די, שבו הוא כבר גדול ויכול לאכול בכוחות עצמו.

הצורה של האות דלת היא שני קווים ישרים, צורתה של הדלת. כאשר היא פתוחה, רואים אנו את הקו העליון, ואת הצד הפתוח. לעומת זאת, הערך המספרי של האות הוא ארבע, כארבע רוחות השמים, שכן הגדילה היא לכל הכיוונים. הגדילה המקסימלית היא לכל רוחות השמים: "כארבע רוחות שמים פרשתי אתכם" (זכריה ב').

ד' בכל מקום שייכת לגבול, לתחום ולסוף, החל מהמלה "די", כמו המלה "מדי" – מדי שנה, בכל פעם שמסתיימת שנה. המים המרחפים מעל האדמה נקראים "אד", וכן הציפור "דאה" נעה בגבול השמים. גם "דהירה" היא עליה מעל הקרקע. "ירידה" ו"רידוד", הם הקטנה של המידה. סוף הגבול הוא "עד". "האומר לים עד פה תבא". והיפוכו – "לעד" – ללא גבול, בלי סוף תחום.

"דל" הוא מתחת למידה, כאמור לעיל. "דלדול" הוא ירידה חוזרת ונשנית מן המידה. "דליפה" הא ירידת המים מתחת לתחום, ו"דלייה" היא העלאתם מעל התחום. מכאן גם הדלי והדילוג.

מעניינים במיוחד הם הצירופים של ג' וד' יחדיו. הם עשויים לסמל נתינה מרובה בלי שיעור, כמו "גדש", או "דגה", "וידגו לרוב". הדגים מתרבים בכמויות עצומות. "דגל" הוא דבר הנישא בגובה מעל כל המחנה.

גם "מדרגה" היא עליה שיטתית מעל לתחום. שוב ושוב המדרגות פותחות לנו פתח כלפי מעלה. ה"גדר" היא מחסום שלא לעבור את התחום והמידה. ההתחלקות ל"אגודות אגודות", "לא תתגודדו", היא שוב הצבת מחסומים בין אנשים, בניית דלתות וירטואליות החוצצות בין בני אדם. התלמים בשדה נקראים "גדודים" (בלשון הפסוק, תהלים ס"ה י"ב'. ובלשון חכמים "גדודיות"). חיתוך הוא גדיעה, וחיתוך בגוף הוא גדימה.