מחלוקות ביהדות (א'): התורה אלוקית – אז למה יש מחלוקות בין חכמי ישראל?

מדוע נוצרות מחלוקות בין חכמי ישראל? האם אין זה סותר את היות התורה אלוקית?

התשובה היא, כי חילוקי דעות בין בני אדם הם חלק מטבע הבריאה. ניתן לראות דבר בדרכים שונות, ולהציע פתרונות שונים לאותה הבעיה.

כשמדובר על חילוקי דעות בין בני אדם, אין הכוונה שאחד מהם חכם והשאר טיפשים. גם בין חכמים גדולים יש חילוקי דעות, בכל תחום ותחום. כמו ששני רופאים יכולים להציע שתי דרכי טיפול, כך שני מצביאים יכולים להציע שתי דרכי לחימה, ופילוסופים מפורסמים יכולים להציג שתי שיטות פילוסופיות.

המחלוקת, אם כן, היא תכונה אנושית. אך מה לתורה האלוקית ולמחלוקת?

התורה שבעל פה נמסרה לחכמי ישראל, ואין הכונה שהיא נמסרה רק בצורה של ידיעות העוברות מפה לאוזן, אלא שהיא תלויה בהבנת חכמי ישראל.

הסיבה היא שכל עצם קיומה של התורה שבעל פה, הוא הקשר המיוחד בין התורה למציאות. כל חוק כתוב וקבוע באשר הוא, תמיד יוצר פער מסוים מן המציאות. במציאות המורכבת של החיים תמיד מתעוררות שאלות בנוגע למובן המדויק של המלים, וגם אם ישנו הסבר מנוסח, עדיין מתעוררות שאלות בנוגע למובן המדויק של ההסבר. קל וחומר כשחולפות שנים רבות, או כשמשתנים תנאי החיים. החוק הכתוב חייב תמיד הבנה חיה של בני אדם, וזוהי התורה שבעל פה.

החכמים אינם עושים בה כבתוך שלהם. הם נזהרים ככל יכולתם לדייק ולהעביר את מה שקבלו במסורת, אבל בעל כורחנו ישנו ממד אנושי לדברים, שהרי כל דבר שעובר דרך בני אדם – יש בו מדה של סובייקטיביות. האדם אינו רובוט. להפך, הנפש האנושית עשויה להבין ולהרגיש את מהות הדברים וטעמם, ולכן הדברים העוברים דרך בני אדם נעשים מותאמים להבנתם ולהרגשתם.

לכן הקימה התורה היררכיה ומערכת פסיקה. השופט אשר יהיה בימים ההם, הוא זה שצריך לפסוק ולהחליט, על פי הצורה שבה הוא רואה את הדברים שקיבל במסורת. יתכן בהחלט ששופט אחר יראה את הדברים שקיבל במסורת בצורה שונה.

הסובייקטיביות, שיוצרת מחלוקת, היא הממד האנושי בהעברת התורה האלוקית. הממד הזה אינו חיסרון בתורה, אלא להפך – הוא ההופך אותה לתורת חיים רלוונטית. העובדה שחכמי ישראל מבינים אותה מתוך נפשם והסובייקטיביות שלהם, מורידה את התורה לקרקע המציאות.

כמובן, אין הכוונה שכל אחד יכול לחשוב או להורות איך שהוא רוצה. ישנן הוראות מדויקות איך להעביר את הדברים, איך לפרש אותם ואיך לא. רק מה שעובר בתוך המערכת הזו, ועל פי הכללים, נכלל בהגדרת דברי "השופט אשר יהיה בימים ההם", ולכן הוא חלק מהתורה.

כיצד מכריעים, אם כן, במחלוקות כאלו? איך יודעים מי צודק ומי לא? היתכן ששניהם צודקים? מה זה "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"?

מהדברים שביארנו, מובנת משמעות הביטוי של חכמים "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", שכן שתי הדעות במחלוקת מבטאות את התובנה של השופטים בדברי האלוקים שבתורה. שתי הדרכים לגיטימיות. מה שמביא אותנו לשאלה: מה עושים בפועל? הרי אין לנו האפשרות לקיים את שתי השיטות יחדיו?

כפי המתואר בתורה שבעל פה, הרי שבהיסטוריה המוקדמת של עמנו "לא היו מרבים מחלוקות". חילוקי דעות היו, כמתחייב מן הטבע האנושי, אבל בכל מקרה כזה היתה הסנהדרין מתכנסת, וההכרעה היתה נגזרת על פי הרוב. ההכרעה הזו אינה קובעת מי "צודק", שכן אין צדק אבסולוטי בשאלות שאינן עוסקות במציאות פיזית, אלא היא קובעת מה צריך לעשות בפועל.

מה קורה אם בית דין אחד הגיע למסקנה על פי הרוב, בניגוד לבית דין אחר? ההלכה היא כפי בית הדין הגדול בחוכמה ובמניין.

שיטה זו מקובלת, כידוע, גם בעולם המשפט המודרני. ההחלטות המשפטיות מסורות ביד בתי המשפט המכריעים על פי הרוב, וערכאה עליונה יכולה לבטל דברי ערכאה שנמצאת תחתיה בהיררכיה המשפטית.

בעידן שבו המשפט באומות העולם נחתך על ידי שופטים או מלכים לפי שרירות לבם, הנהיגה תורת ישראל מערכת משפט הדומה בצורתה למערכות המודרניות שלנו כיום.

מעניין לשים לב, כי אף על פי שטכנית ניתן היה למנות בית דין גדול גם אחרי החורבן והגלות, הרי שחכמים לא עשו כך. הסיבה היא שהיעדר הסמכויות והפיזור שחלו בעם, ערערו את התובנות היסודיות לגבי מה נכון ומה לא. אם נמנה שבעים חכמים לבית דין בעל סמכות אבסולוטית, תמיד תעמוד השאלה – מי אמר שהשבעים האלו ראויים לכך? מי הוא זה שממנה את הדיינים? לכן מוסד כזה רק ירבה את המחלוקת ולא ימעיטה.

הדרך הטבעית שבה עמדו הסנהדרין היתה בהשתלשלות טבעית. כל דור מינה את הדיינים של הדור הבא. משה רבנו סמך את יהושע בן נון, וכך הלאה. אף אחד לא פקפק במוסד חי וקיים, שבו כל דור מסמיך את הדור הבא. אבל ברגע שהתרחשה גלות ונוצר כאוס, אין דרך לחדש את הסנהדרין באופן שסמכותה תהיה אבסולוטית, עד לביאת גואל צדק.

העיקרון של הליכה אחרי הרוב הוא מרכיב מרכזי בפסיקה, אבל אינו מרכיב בלעדי, מהסיבה שנתבארה. נניח שישנם שלושים חכמים שמצדדים בעמדה אחת, ולעומתם עשרה בעמדה אחרת. מי לידינו יתקע שהעשרה האלו אינם חכמים גדולים יותר, בעלי יותר ניסיון וידע? הכוח המוחלט של הרוב המספרי הוא רק כאשר ישנו ערך שווה לכל אחד מהנספרים, וזה רק כאשר מדובר בדיינים סמוכים, שנסמכו על ידי חכמי הדור הקודם.

ומן הצד השני, עדיין טבע הדברים מחייב שעל ההלכה לנקוט את עמדת הרוב, ולא את עמדת המיעוט. ההלכה היא ביטוי של התורה שבעל פה שבקרב חכמי ישראל, ולא של מיעוט חכמי ישראל.

לכן, במקרה שברור שהאומר של דעה מסוימת הוא חכם גדול יותר מאחרים, תהיה ההלכה כמותו גם נגד כמה מחבריו. אבל בהרבה מקרים אין הסכמה על גדולתו של חכם, או שאין לאדם הפשוט דרך למדוד מי "חכם יותר". לכן גדולי החכמים עמדו ושקלו בינם לבין עצמם, והגיעו להסכמה על כללי פסיקה בין התנאים, למשל: "הלכה כרבי עקיבא מחבריו" (לפי שיטה אחת), משום שהוא גדול מכל חבריו, "רבי  מאיר ורבי יהודה – הלכה כרבי יהודה", "כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו – הלכה כמותו". הכללים האלו יסודם בתובנות של מייסדיהם על מיהו הגדול מבין החכמים, מיהו שדבריו נתקבלו, וכדומה.

גם בקביעת הכללים עצמם תיתכן מחלוקת. יש הסוברים שאין הלכה כרבי עקיבא, אלא "מחברו", כשחולק עם יחיד. ובמחלוקות האלו עצמן מכריעים כללי הפסיקה גם הם.