נס שלא ייאמן: 30 נוסעים נפלו בשבי – ושוחררו בזכות המעשה המדהים הזה

ירושלים של שנת תש"ח מלומדת הייתה ברעב ובסבל, בצער וייסורים, וקשה שבכולם, במלחמת חורמה שניהל נגדה אויב קשה ואכזר, הלגיון הירדני. באמת אמרו כי רק נס גלוי מנע את נפילתה של ירושלים בידי הערבים בקיץ תש"ח. כלי מלחמה מעטים היו בידיהם של מגיניה. תושביה היו חלשים מרוב רעב, ולחם צר היה באותם ימים לא מטבע לשון ומליצה שחוקה, אלא מזונם הדל. חוסנם הנפשי של בני ירושלים מפורסם היה, כדורי מוות שרקו ברחובות ובני העיר מצליחים לשמור על שגרת חיים במידת האפשר. בישיבות המעטות שהיו בימים ההם, ישבו הבחורים ולמדו תורת ה׳ בעוז רוח ובנחישות כמתריסים בפני האויב, לא תנצחו אותנו.

בירושלים גר באותה תקופה הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, לימים האדמו"ר מסלונים בעל הנתיבות שלום, אשר מסר מדי יום את שיעוריו לפני בחורי הישיבה – תחת איומי הפגזים השורקים.

חמיו, האדמו"ר בעל "ברכת אברהם" מסלונים, שאף הוא באותם ימים עדיין לא כיהן כאדמו"ר – התגורר באותה עת בטבריה. השמועות על המצב הקשה בירושלים שנפלו בכל יום ויום נטלו את שלוות נפשו. נסע מטבריה לירושלים בדרך קשה ופתלתלה על מנת ליטול עמו בדרכו חזרה את בנו, חתנו ונכדו. כאשר ראה כי חתנו אינו מוכן בשום אופן לעזוב את תלמידי הישיבה, החליט למלט את הילד מן הרעב, מן המצור, מקולות הירי ואווירת המלחמה הבלתי פוסקת, ובעיקר מאותם תותחים היורקים אש וגפרית על ירושלים ומפילים חללים לאין ספור, ולהעבירו לטבריה.

הסב ונכדו המתינו לאוטובוס מירושלים לטבריה. התור ארוך היה. מורכב כמעט כולו מזקנים, נשים, וילדים שהתפנו מירושלים מאימת המלחמה והרעב. רק גבר צעיר אחד היה בין הממתינים לאוטובוס. לאחר המתנה ממושכת הגיע האוטובוס כשהוא פולט עננת עשן שחורה. בלם בחריקה מחרידה ועצר. היה זה כלי רכב מגושם בצבע מתקלף ובלתי מוגדר שבין ירוק לאפור, רעוע וחורקני עם אף מנוע בחזיתו. כל קשר בינו לבין האוטובוסים הנוחים בימינו הוא מקרי בהחלט. לא היו בו אלא כ-30 מושבים.

הנוסעים התיישבו במקומותיהם וחיכו בקוצר רוח לעזוב בכל המהירות את עיר הדמים. הנהג התניע והאוטובוס המעשן בנדיבות יצא ממקומו בטרטור רועם. אלא שהוא לא הרחיק… הם כבר יצאו מהעיר, כאשר הגיעו לעיקול כביש. הנהג לפת את ההגה בכוח כדי להיטיב לסובב את האוטובוס עם תוואי הכביש, ולתדהמתו נשאר לפתע עם ההגה בידיים… ההגה החלש נתלש ממקומו! מאותו רגע ואילך יצא כלי הרכב מכלל שליטה. הוא ירד מהכביש והחל לשעוט במורד הישר לעבר מחסומי הגבול. מרוב מהירות ותנופת הירידה, פרץ האוטובוס את גדרות התיל והמחסומים ופלש הישר לשטח האויב, מעבר לקוי הגבול. כאן, על אדמת מישור, נבלמה מהירותו והוא האט בהדרגה עד שעצר.

הנוסעים ההמומים בדקו את עצמם. בנס ניצלו מהתאונה, אך כעת הם נתונים בשטח האויב. עודם מתקשים לעכל את מה שקרה וכבר הם רואים למרבה חרדתם, כמו בחלום סיוטים שחור את חיילי הלגיון הירדני, לבושי מדים ועטויי כאפיות מתבדרות, מגיעים במרוצה, בקריאות צהלה על הטרף השמן שנפל לידיהם כמציאה כשרה, ומכתרים את האוטובוס. החיילים, אין צורך להזכיר, היו חמושים ברובים ושרשראות כדורים עיטרו את כתפיהם, אם היה למישהו ספק בדבר כוונותיהם, די היה לו להעיף מבט אחד קצר בעיניהם היוקדות שהפיקו רעל מרוכז של רצח ומשטמה. מעשי רצח ברבריים היו אצלם דבר שבשגרה. חיילי הלגיון הירדני ידועים היו באכזריותם הרבה. בתי קברות בארץ מלאים קברים של יהודים חסרי ישע שנפלו באותן שנים בידי חיילי הלגיון הירדני וסתם פורעים ערביים מן השורה, והוציאו את נפשם בכל מיני מיתות משונות ואכזריות. כך בתרפ״ט בחברון, כך בתרצ״ו, בימי המאורעות, כך בתש״ח בגוש עציון על ל׳׳ה חלליה, וכך עד ימינו אלה.

באותו רגע פרצו באוטו זעקות שבר נוראות. צרחות פחד ואימה בקעו מפיות הנשים והילדים. ״אוי ואבוי. הם יהרגו אותנו״. אנשים מרטו את שער ראשיהם מרוב פחד ונכנסו להיסטריה נוראה. מבטיהם אמרו הכל, מבטים מלאים פחד מוות. הם ידעו שהקיץ עליהם הקץ.

המפקד הערבי וחייליו עלו על האוטובוס והחלו לסרוק את הנוסעים. אלו היו מבוהלים עד מוות ולחשו וידוי בשפתיים רועדות. נוסע אחד ויחיד לא איבד את עשתונותיו – האדמו"ר ה״ברכת אברהם״ זצ"ל, שכל חייו חי בדבקות עילאית בו יתברך, והאמין באמונה ברורה בהשגחה הפרטית בידיעה כי שום ערבי לא יגע בו לרעה, אם לא יקבל רשות מכח צו שמימי.

״איסמע״ פנה הרבי בנחת אל המפקד הערבי. מבקש להפיג את יצר הרצחנות המקנן בו. ״אוסקוט״! (שתוק) צרח עליו המפקד בכעס. הצעקה הדהדה באוטובוס ובישרה למי שעדיין קיווה לטוב, כי הערבים טרם השתנו. הנמר עדיין לא הפך חברבורותיו ונותר טורף כשהיה. וכעת יבוא ה״איטבח איל יאהוד״.

הרבי עצמו, נרתע לרגע ואכן השתתק. אבל אחרי דקה של דומיה שוב פנה אל הערבי והתחיל לדבר אתו. ״אתה הרי חייל גיבור״ החל מלטף את האגו של הערבי בהכירו היטב את המנטאליות הערבית. ״אתה גבר. לך נאה להילחם בשדה הקרב מול חיילים חמושים ולנצח אותם. זה מתאים לך, אבל כאן באוטובוס, מי ניצב מולך? אנשים חלשים. נשים! אתה הולך להילחם עם נשים? זו תהיה חרפה בשבילך. עם מי אתה הולך להילחם, עם ילדים קטנים, עם זקנים תשושים? על מי אתה הולך להיות פה גיבור?״

נס היה שהמפקד לא השתיק אותו כבראשונה, וללא שהרגיש הטה אוזן לדברי הטעם של היהודי הדור הצורה. המילים האלו קלעו למטרה. לבו האכזר של המפקד הערבי התרכך במקצת, והוא הסכים להוציא מן האוטובוס את הילדים ולהעבירם חזרה לשטח היהודי.

הרבי המשיך לדבר על לבו: ״אז מה, לא תוותר לנשים?״ המפקד גידף מתתת לשפמו, אבל לא היה נעים לו להצטייר כגיבור על חלשים והוא שיחרר גם את הנשים, ואח״כ בשיטת הסלאמי של הרבי החכם, גם את כל הזקנים.

לבסוף נשארו רק שני יהודים צעירים, נהג האוטובוס והנוסע הצעיר. הם עמדו ורעדו בכל גופם. הלוחמים הערביים בקשו לשפוך עליהם את כל חמתם ולכלות בהם את זעמם היוקד. ברם, הרבי בחכמתו הוציא את בולעם מפיהם כשפנה בלי פחד אל המפקד. ״מה, אתה גבר על שני אנשים לא חמושים? מי הם לעומתך בכלל? שתי נמושות!״.

הערבי חרק בשיניו לנוכח חכמתו של היהודי שהצליח למלט בזה אחר זה את כל הנוסעים, וניאות לשחרר גם את שני הנוסעים הצעירים, ואלו חצו את הגבול יחד עם הרבי ונכדו ועברו אל הצד היהודי, הישר מגוב האריות. בחכמתו ופקחותו כ-30 נפשות מישראל, מן השמים גלגלו זכות על ידי זכאי, להציל יהודים לקוחים למוות, ולפדותם לחיים.

מתוך העלון "תהילתו בקהל חסידים".