מחלוקות ביהדות (ב'): איך נוהגים למעשה?

כפי שראינו, ישנה מערכת של כללי פסיקה, שאמורים לכסות את כל המקרים של מחלוקות.

אמנם כיוון שהמחלוקות הן חלק מהתורה, ובכל דור, מקום וזמן מתעוררות מחלוקות נוספות, תמיד ישנו מצב של דברים שעדיין לא הוכרעו, מחלוקות שעדיין בעיצומן. לכן כל אדם צריך לאמץ לו רב שינהג כפסקיו, וכשאדם הולך אחרי פסקיו של רב מסוים - גם אם רב זה כרגע בעמדת מיעוט - יכול וצריך הוא לשמוע בקול רבו, כי עדיין המחלוקת לא הוכרעה לגמרי. בעתיד, כאשר הפוסקים של הדור הבא יקבעו כללים איך להכריע, שוב לא יהיה אפשר לאחוז בשיטת רב מסוים, אבל בזמן שהמחלוקת עדיין לא הוכרעה, זו הדרך הנכונה, שכל אחד יאחז בשיטת רבו.

הכללים שהזכרנו בפרק הקודם מופנים אל חכמי בית המדרש, כיצד יפסקו במחלוקות. אך יש צורך גם בהוראה פרטית ליחיד, שכן אין בכוחו להכריע, ולפעמים הוא עצמו נבוך מפסיקת הפוסקים, שכן אחד יכול לומר לו דבר אחד, והשני - דבר אחר.

המצב הראוי הוא שיהיה לו רב שיוכל לפשוט את ספקותיו, וכך לא יצטרך לחוש לדעות אחרות, כפי המתואר בסעיף הקודם, שכל אחד יכול להצטרף לבית שמאי או לבית הלל, וכמבואר גם בתקופות מאוחרות יותר בגמרא: במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים בשבת לעשות פחמין לברית מילה, במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין עוף בחלב (שבת קל ע"א), ולמד מזה הרשב"א בתשובות ח"א רנ"ג, שכך יש לנהוג גם לדורות, שאנשי המקום שומעים בקול רבם גם אם הוא דעת יחיד, ולא צריכים לספור מי הרבים. ומזה נובע ההבדל בין ספרדים, ההולכים אחרי פסקי הספרדים, ואשכנזים, ההולכים אחר פסקי האשכנזים.

אמנם במקרה שאין לו רב שמברר לו את השאלה שלפניו, אמרו: בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל דברי סופרים הלך אחר המיקל. ואם כבר שאל חכם אחד, אסור לו לשאול חכם אחר. וכן החכם עצמו, אם יודע שהנשאל כבר קיבל הוראה מחכם אחד, לא יתן לו הוראה אחרת (מסכת עבודה זרה ז ע"א).

מדוע המחלוקות נראות לפעמים כה חריפות?

לאורך ההיסטוריה אנו מוצאים מחלוקות שמגיעות לידי ויכוחים נוקבים, שימוש בביטויים חריפים, ולא תמיד הצדדים מדגישים את הערכתם ואהבתם זה לזה. איך יתכן הדבר?

התשובה היא שזה חלק מטבע הדברים, ולהיפך, אם לא היינו מוצאים דברים כאלו היה עלינו להתפלא.

שהרי אין מדובר כאן בדיונים אינטלקטואליים גרידא, ללא השלכות. בפילוסופיה, אין טעם להיגרר לוויכוח חריף. כל אחד יכול להעריך ולכבד את הצד השני, שהרי אין מדובר אלא בהגדרות ובמילים. לא במשהו שישליך על חיינו.

אבל כשהמדובר במפעל חיינו, ובדרך להגשמת התורה והמצוות, בנושאים עקרוניים וחשובים, ברור שגם בהם יש מקום לחילוקי דעות, אך היעלה על הדעת שכל אחד ייקח את הדברים בהכרח בשוויון נפש?

נדמיין לעצמנו שני מצביאים המתווכחים על הדרך שבה יש לנקוט כדי להציל פלוגת חיילים שנלכדה תחת אש תופת. האמנם יכולים הם לדון בשוויון נפש, וכשאחד ינקוט בפעולה שלדעת חברו מסכנת את חיי החיילים, יאמר השני: אני מכבד מאד את דעתך, תעשה מה שבראש שלך?

מובן שככל שהנושא חמור ורציני, מי שחושב שחברו מסכן חיים לא יגיב באיפוק, אלא יסביר לו במילים נוקבות שלדעתו הוא משחק בחיי אדם, והוא חייב לעצור ולחשוב שוב וכו' וכו'.

זה מקור הוויכוחים החריפים והנוקבים שאנו מוצאים לפעמים גם בהלכה או בהשקפה. ככל שהדברים חמורים ונוגעים לציפור הנפש, יש להם יסוד רגשי חזק, שאסור לנו להתעלם ממנו. מי שחושב שחברו מסכן את הרוחניות או את ההשקפה של אחרים, יהיה מוכרח לומר לו זאת, על כל החריפות ואי הנעימות שבדבר.

כל זאת כששני הצדדים מתכוונים לשם שמים, כאותם שני מצביאים, שכל כוונתם היא להציל את החיילים, ולא חלילה לעשות רושם על אחרים. לכן הבדילו חכמינו במסכת אבות בין מחלוקת לשם שמים, לבין מחלוקת שאינה לשם שמים. היצר הרע שוכן בקרבנו, ולכן לצערנו גם אנשים חכמים יכולים להיכשל במחלוקת שלא לשם שמים, ומסוג כזה של מחלוקת יש להיזהר.