בודו שהפך לאלעזר: הסיפור המטלטל של הדיאקון שהתגייר

בשנת 839, ד' תקצ"ט, יצא דיאקון הארמון של ממלכת הפרנקים מהעיר. דיאקון הוא משרה בכירה מאד בשרשרת ההיררכיה בכמורה הנוצרית. שמו של הדיאקון היה בודו. לאנשי החצר ולמלך לואי, מלך הפרנקים, הוא אמר שהוא יוצא לרומי ה"קדושה" כדי לברר עניינים עמוקים וסבוכים בשרשי הדת הנוצרית הנעלה. הוא עזב את ממלכת הפרנקים (שבהמשך הפכה לצרפת) ונסע לכיוון רומא, אבל במקום לפנות אל הוותיקן – פנה אל הקהילה היהודית, ממנה ביקש ללמוד את עקרונות היהדות.

בודו היה ממוצא אלמני. האלמנים הם שבטים קדומים שחיו בצפון עמק הריין שבגרמניה, שכונתה אז "אלמניה". האלמנים, כמו ממלכת הפרנקים, קיבלו עליהם את הדת הנוצרית, וזנחו את אליליהם. הדבר אירע כמאה שנים קודם לכן. בודו, שהיה בעל מחשבות ונטייה לפילוסופיה, התקדם בסולם הדרגות של הדת החדשה, שהיתה הגיונית הרבה יותר מן האלילות. אבל הוא לא הסתפק בכך. עקרונות הנצרות נראו לו תמוהים ומוזרים. היתכן שהמשיח הוא כביכול אל בעצמו? כבר בהיותו בממלכת הפרנקים הוא שמע על דת היהודים, שגרו אז בעמק הריין, באזור של מה שכונה בהמשך 'קהילות שו"ם' – שפיירא, וורמייזא ומגנצא. הנצרות עדיין לא יצרה את המערכת של ההשפלה ורדיפת היהודים כשגרה, ובודו שאל את עצמו: הייתכן שאולי היהודים, שהם המקור של הנצרות, דווקא הם הצודקים? בעודו בארמון של מלך הפרנקים, התגלגל לידיו ספר יהודי ששמו לא ידוע לנו כיום, אך נראה שהספר השפיע עליו ללכת ולבדוק את הדת היהודית.

ברומא היתה קהילה יהודית גדולה ומבוססת עוד לפני חורבן בית המקדש השני, ובפרט אחריו. גולים רבים ירדו עם הרומאים לרומא, וחלק מהם התבססו בעיר ונעשו בה נכבדים. בודו הרצה את שאלותיו לפני זקני היהודים, ואף קיבל מהם תשובות. עם התשובות הוא חזר אל הוותיקן, וניסה לעמת את שתי הדתות.

התוצאה היתה חד משמעית. בודו החליט להתגייר. הוא עבר ברית מילה, וייקרא שמו בישראל אלעזר. אך החוק הרומאי לא אפשר לנוצרי להתגייר, ולכן בודו עזב את רומא ופנה לספרד, שנשלטה אז ע"י מוסלמים. כיוון שהיה לו ניסיון מדיני בחצר המלוכה, הוא התקדם בסולם הדרגות של ממלכת קורדובה, והוצב כשר צבא בסרגוסה.

בקורדובה היו גם נוצרים, ואחד מהם, בשם פאבלו אלווארו, פנה אל בודו והאשים אותו בבגידה בנצרות. בודו, מצידו, הסביר כי הצעד שלו היה הגיוני ומנומק, ואדרבה, הוא מזמין את אלווארו להוכיח לו שהנצרות נכונה, אלווארו לקח את האתגר ברצינות, וכתב אגרת עמוסה ב"הוכחות" לנצרות. בודו מצדו החזיר לו תשובות ניצחות, על פי מה שלמד מיהודי איטליה. ההתכתבות הפכה להיות ענפה וארוכה, ודבריו של בודו היו משכנעים יותר, כנראה, משום שהם עוררו סערה גדולה, וממלכת קורדובה חשבה ברצינות על הוקעת הנצרות. מאידך, אישים בכירים בהיררכיה הנוצרית בממלכת הפרנקים פנו אל המלך קארל הקירח, בנו של לואי, שאותו שירת בודו-אלעזר, וביקשו שידרוש מממלכת קורדובה להסגיר את הבוגד שפוגע בנצרות.

לממלכת קורדובה היו, כנראה, דברים חשובים יותר לעשות. גם קארל הקירח היה שקוע עד צוואר במלחמה מול הוויקינגים האכזרים שעלו עליו מצפון, וכך בודו-אלעזר המשיך בתפקידו ובמעשיו באין מפריע. הנוצרים זכרו אותו לדורות כיהודי שהביס את הנצרות ופגע בה, והארכיבישוף האנטישמי אמולו מתעד את כל הסיפור בספרו, במטרה ללמוד לקח: שעם היהודים אסור לדבר ולהתווכח, פן ינצחו אותך...