פרשת חיי שרה: לא כל השנים טובות – אבל כולן שוות לטובה

פרשת חיי שרה פותחת במילים: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". לכאורה, המילים "שני חיי שרה" מיותרות, שהרי כתוב בתחילת הפסוק "ויהיו חיי שרה". מדוע התורה כותבת שוב לאחר שהיא מפרטת את גילה – "שני חיי שרה"? רש״י מביא את דברי חכמים שממילים אלו אנו למדים – ש"כולן שווים לטובה". אחרי פירוט השנים, מדגישה התורה שכל חייה היו ״חטיבה אחת״, שווים לטובה.

לכאורה, קשה על פירושו של רש"י, וכי כל חייה היו שווים לטובה? הרי עברו על שרה ניסיונות ואתגרים רבים – היא הייתה עקרה עד גיל תשעים, היא נלקחה לבית לפרעה ולבית אבימלך, היו לה קשיים עם הגר וישמעאל, היא עמדה בניסיונות שנתנסה בהם אברהם ועוד, איך אפשר להגיד שכל שנותיה היו שווים לטובה?

ה"שפת אמת" (חיי שרה, תרנ״ו) מציע התבוננות יפה: "והוא מידת ההשתוות שכתב בספר חובת הלבבות. והוא מעלה גדולה להיות אדם עומד בתמימותו בכל מה שעובר עליו. ויש ניסיון לעני ויש ניסיון לעשיר. ושרה בתחילת ימיה עברו עליה כמה זמנים קשים ברעבון ובלקיחתה לפרעה ואבימלך. ובסוף ימיהם היה להם כל טוב ולא נעשה בה שום שינוי בכל השינויים האלה...".

נבאר.

רבנו בחיי, בספרו "חובות הלבבות", כותב אמרה מעניינת: "וכבר אמרו על אחד מן החסידים שאמר לחברו: הנשתווית? אמר לו: באיזה עניין? אמר לו: נשתווה בעיניך השבח והגנות? אמר לו: לא.
אמר לו: אם כן, עדיין לא הגעת, השתדל, אולי תגיע אל המדרגה הזאת, כי היא העליונה שבמדרגת החסידים ותכלית החמודות" (חובות הלבבות יחוד המעשה פרק ה').

רבנו בחיי מזכיר כאן הנהגה חשובה: הנהגת ההשתוות. כלומר, שאדם יגיע למדרגה שכל מה שעושה השם הכל לטובה, וכל מה שקורה לו שלא בשליטתו נעשה בהכוונה מדויקת בתכלית הדקדוק מאת השם, וכך הכל שווה בעיניו. הגם שבעיני בשר ודם ישנם אירועים הנראים כטובים פחות, "שווים" פחות, בעיניים של אמונה הכל שווה. 

בשם ה"בעל שם טוב" אומרים, שההלכה "שיוויתי השם לנגדי תמיד" מכוונת גם על עניין זה, להאמין שדרכי השם שווים הם. הכל לטובה והכל טוב (תחילת ספר "צוואת הריב"ש").

על שרה לא נאמר שכל שנֵיה היו טובות, אלא שכל שניה היו שווים לטובה. כל מה שעבר על שרה הצטרף אצלה לבניין הטוב. גם הטוב וגם הרע או הקושי הצטרפו לבניין הטוב. שרה, אם האומה, אשת אברהם אבינו, גדול המאמינים, חייתה בידיעה שהכל שווה לטובה – שנות העקרות כמו שנותיה עם בנה, שנות הנדודים כמו שנות המנוחה.

החיד”א (בספרו ״פני דוד״ על הפרשה) כותב על המילה "וַיִּהְיוּ", שהיא נקראת קדימה ואחור אותו דבר, לרמז שכל חייה היו שווים לטובה, וגם כשהדברים התנהלו "למפרע", הפוך ממה שרצתה, גם את זה ראתה שרה לטובה.

כל האימהות קדושות, ואין לנו מושג בגדלותן. אחרי שרבקה ראתה מה יצא מהנשים של עשיו, היא אמרה ליצחק: "קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים" (בראשית כ"ז, מ"ו) ניסיון נורא היה זה עבור רבקה, עד כי מאסה בחייה ולא רצתה לחיות מפחד המחשבה שגם כלתה, אשת יעקב, תהיה דומה לכלותיה נשות עשיו.

כשרחל אמנו רואה שאחותה לאה יולדת והיא טרם נפקדה, היא זועקת במר לבה: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל', א').

לעומתן, שרה אימנו, הגם שראתה עצב בחייה, הייתה עקרה שנים ארוכות ועברה את כל הניסיונות, לא מוזכר שהיא הגיע למצב של "למה לי חיים", או "מתה אנכי", משום שהיא האמינה שהכל שווה לטובה.

זו צוואתה של שרה אמנו.