הרב ראובן אלבז: להוציא את הגלגלים מהעגלה ולחכות שתיסע מהר יותר

"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (בראשית כ"ג, א').

רש"י הקדוש מביא בתחילת הפרשה את מדרש רבותינו (ילקוט שמעוני תהלים רמז תש"ל ד"ה והתחולל): למה נכתב "שנה, שנה, שנים" (מֵאָה שָׁנָה, וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְשֶׁבַע שָׁנִים)? ללמדנו שכל אחד נדרש לעצמו: בת ק' כבת כ' לחטא. מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בהיותה בת ק' הייתה ללא חטא. ובת כ' כבת ז' ליופי.

אולם עדיין צריכים אנו להבין מה עניין השוואת השנים (בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'), ומה פירוש "כולם שווים לטובה"?

אחד מאדמור"י קהילת קודש סדיגורא מבאר זאת באופן נפלא: בכל תקופה בחיי האדם יש מעלות וחסרונות, כשאדם צעיר כוחו במותניו ויכול הוא להשקיע את מיטב כוחותיו בעשיית המצוות בזריזות ובמרץ, והווי רץ לדבר מצווה (אבות פ"ד מ"ב). אולם מצד שני יש בו רתיחת הדמים, הוא מתאווה לעשות עבירות וקשה מאוד להתגבר על כך.

ולכן עיקר עבודת האדם בימי הצעירות היא לסוּר מֵרָע (תהלים ל"ד, ט"ו), לרכז את כל הכוחות והמאמצים לסור מהדרך הרעה ומהעבירות, להתרחק מהם הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת (בראשית כ"א, ט"ז), לברוח מהקנאה התאווה והכבוד ומחמדת הממון שמוציאים את האדם מן העולם (יעויין אבות פ"ד מכ"א).

אולם כשאדם מזקין, עם השנים רתיחת הדמים נשכחת ממנו, התאוות והעבירות מעסיקות ורודפים אותו פחות, אולם ניסיונות אחרים אורבים לו.יצר הרע לא יוצא לפנסיה, מלך זקן וכסיל (מושאל מקהלת ד', י"ג), כבר אלפי שנים שהוא עובד להחטיא את האדם, ואף על פי כן הוא לא יוצא לפנסיה.

כשאדם מזקין, היצר הרע מנסה למנוע אותו מ"וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהלים ל"ד, ט"ו). "אתה עייף וזקן, אתה פטור מללכת להתפלל ומלקיים את המצווה הזו והזו"; "אינך צריך לקום בבוקר מוקדם, קר בחוץ"; עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי (משלי כ"ד, ל'), היצר הרע מכניס לאדם בימי זקנותו עצלות, "אתה עייף, תמשיך לשכב, אין דבר...".

נמצא שבכל תקופות האדם ישנם חסרונות ויתרונות. כשאדם צעיר, כוחו במתניו ויכול להזדרז בעשיית המצוות, אך רתיחת הדמים בוערת בו וקשה לו מאוד ל"סוּר מֵרָע", ואילו כשאדם מזדקן, רתיחת הדמים פוסקת, אך עצלות נכנסת בו ומונעת ממנו לקיים "וַעֲשֵׂה טוֹב".

התורה הקדושה מדגישה לנו "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים". כל חייה של שרה אמנו היו שווים לטובה, גם כשהזקינה והייתה כבת מאה – היא הייתה כמו בת עשרים, מהירה וזריזה בעשיית המצוות ומקיימת אותן בכל כוחה, וגם כשהייתה צעירה מנעה עצמה מעשיית עבירות ולא נתנה לרתיחת הדמים להרע לה, כמו אישה זקנה שנושא התאוות ועשיית העבירות מעסיקים ורודפים אותה פחות.

וכשהיתה בת עשרים, הייתה בעיניה שרה כבת שבע ליופי. ילדה קטנה, אין לה עדיין נושא היופי והתפארה כמו שיש לאישה בת עשרים, שרוצה להראות את יופייה ותפארתה, לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא (אסתר א', י"א). שרה אמנו, גם כשהייתה בת עשרים לא הסתכלה על הדברים הללו, שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי ל"א, ל'), אלא כל הזמן חשבה ודאגה איך תוכל לקיים עוד מצוות ומעשים טובים, כדי שתכין את עצמה לעולם הנצח-עולם האמת, וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן (שם, כ"ה).

שרה אמנו זכתה לעבד ולהשלים את עצמה כל ימי חייה, כולם שווים לטובה.

שימוש נכון בכסף

"אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר" (בראשית כ"ג, ט"ז).

ה' יתברך נתן לאברהם אבינו עושר גדול, והשתמש בו אברהם להרבות חסדים בעולם. לכל אורח שבא אליו שחט עגל, כדי ליתן לו מנה מיוחדת של לשון בחרדל (בבא מציעא פו ע"ב), אפילו אם האורח היה ערבי המשתחווה לאבק רגליו (יעוי' בבראשית רבה נ', ד', הובא ברש"י י"ח, ד'. ובמקום אחר הארכנו בזה).

למרות זאת לא חשש אברהם אבינו שיגמר כספו מחמת ריבוי החסדים שעושה בעולם, כיוון שידע שאדם שאוהב לעשות חסדים, משפיע עליו ה' יתברך שפע גדול מאוד, כדי שיוכל להמשיך ולהרבות במעשה הצדקה והחסד.

לפעמים אנשים מתפלאים, "תראה את פלוני, מאיפה יש לו כל כך הרבה כסף לתת?". התשובה היא פשוטה, בגלל שהוא נותן – יש לו כל כך הרבה כסף! הקב"ה משפיע עליו חסדים ומעניק לו, כדי שיוכל להמשיך בעשיית חסדיו! (וכמו שביארו רבותינו בשבת קנא ע"ב על הפסוק כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אלוקיך, גלגל הוא שחוזר בעולם, והיינו שהצדקות והחסדים הם הגלגלים המניעים את כל הרווח וההצלחה של האדם).

לעומת זאת, ישנם אנשים שטוענים שאין להם כסף לתרום ולתת, וה' יתברך מתנהג איתם מידה כנגד מידה: "אין לך כסף לתת? מצוין, ימשיך לא להיות לך...". ובדרך מליצית הסבירו בכך את הפסוק בתהילים זֶה עָנִי קָרָא וה' שָׁמֵעַ (תהילים ל"ד, י"ח), האדם טוען: "אני בעצמי עני ואין לי, מינוס בבנק, מי יכול לתת?".

"זֶה עָנִי קָרָא" – הוא טוען וקורא לעצמו "עני", ולכן לא יכול לתת. והקב"ה משיב: "אתה קורא לעצמך עני? כך תרגיש תמיד, שאין לך!", "וה' שָׁמֵעַ" – ה' יתברך שומע שהוא קורא לעצמו עני, ובמידה כנגד מידה אינו משפיע עליו חסדים, וגורם לו להרגיש עני באמת!

מספרים על עגלון שרצה שעגלתו תיסע במהירות גדולה יותר. ישב וחשב מה מכביד על העגלה ומעכבה, ועלה בדעתו שגלגלי העגלה הכבדים הם המכבידים על העגלה, הלך והוציא את הגלגלים. כשניסע לנסוע – הבחין בטעותו, בלי גלגלים העגלה לא יכולה לנסוע. אדרבה להיפך, הגלגלים הם אלו שמניעים את העגלה.

זהו המשל. והנמשל, לפעמים אדם מקבל משכורת ומפריש ממנה מעשרות לצדקה, ומרגיש צמצום ודוחק בפרנסתו, מתקשה לסיים את החודש, עושה חשבון ומחפש באלו הוצאות אפשר להוריד כדי שיוכל לחיות ברווח, ולבסוף מה עושה? מוריד מהצדקות שהתחייב, והוא לא מבין שהצדקות הללו הן בעצם הגלגלים שמניעים ונותנים לו את מה שיש לו. אדרבה, צריך הוא למעט בהנאותיו, ולהרבות בצדקות ובחסדים, ובזה תרווח פרנסתו (וכדברי רבותינו בכתובות סז ע"ב מלח ממון חסר, יעוי"ש).

כך הייתה הנהגתו של אברהם אבינו. תמיד היה פתוח ונותן, וה' יתברך היטיב עמו במידה כנגד מידה ונתן לו שפע גדול להרבות תמיד בחסדים, כְּיַד ה' הַטּוֹבָה עָלָיו (מושאל מעזרא ז', ט').

יהי רצון שה' יתברך יפתח את לבבנו שתמיד נזכה לתת ולהעניק לזולת, ונראה בקרוב בנחמת ציון ברחמים, אמן.