פרשת חיי שרה: שרשרת של חסד נמשכת מאברהם ושרה אל יצחק ורבקה. ויש הבדלים

א. ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון, בארץ כנען, ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. ויקם אברהם מעל פני מתו...". פרשת חיי שרה עוסקת במוות, בתקומה והתגברות, במערת המכפלה, בענייני נדל"ן וכסף, משא ומתן, עסקים, שידוכים, תככים במשפחה, דור הולך ודור בא, אהבה גדולה וחזרה בתשובה – טלנובלה מקראית במיטבה. כמו רוב ספר בראשית, הסיפורים מוגשים כהווייתם, ומתאפיינים באנושיותם – לטוב ולרע, שמחה לצד כאב. מתוך האירועים הללו ניתן ללמוד מוסר השכל בתחומים שונים גם לחיי היום-יום.

ב. כזכור, בפרשת וירא מסופר על הניסיון ההרואי של עקידת יצחק. לאחריו, כפי שמתאר רש"י, ומדרך הטבע, היו לאברהם "הרהורי דברים" – לבטים ומחשבות אודות מה שקרה ומה שיקרה. בין השאר, תהה אודות עתידו הזוגי והמשפחתי של יצחק – מניין ימצא לו אישה ראויה, הרי מבנות כנען הוא מנוע מלקחת, שכן הן מזרעו המקולל של חם. מיד בסמוך למחשבות אלו, נתבשר אברהם כי נולדו לו אחיינים רבים מאחיו נחור הנשוי למילכה – אחותה של שרה. אחד האחיינים הוא בתואל. ולבתואל נולדה בת בשם רבקה – בשורה טובה ובשעה טובה. הרמב"ן מבאר כי מדובר בבשורה שעשתה לה כנפיים, היות שגם מילכה וגם נחור היו מבוגרים מאד – יותר משרה ואברהם, ובדומה לאברהם ושרה הם נפקדו בגיל מופלג. תוכן הבשורה, אופייה והעיתוי בה התקבלה עודדו את אברהם.

ג. אל מול בשורה משמחת זו, בתחילת פרשת חיי שרה אנו מזהים דרך שלילית ובלתי אחראית להפצת שמועות, אשר עלולה להוביל לתוצאות טראגיות. על המילים "לספוד לשרה ולבכותה", כותב רש"י: "נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה, וכמעט שלא נשחט – פרחה נשמתה ממנה ומתה". על כך מוסיף תרגום יונתן: "רוצה לומר, שבתחילה הגיד המגיד שנזדמן בנה לשחיטה, ותכף כששמעה זאת – קודם שסיים את דבריו כי לא נשחט, פרחה נשמתה". פרשנות זו מבהירה שתי נקודות חשובות. האחת, למרות שידוע כי אברהם לא התייעץ עם שרה בטרם השכים בבוקר ויצא עם יצחק אל עבר הר המוריה, ועל פניו היא גם לא ידעה על עצם כוונתו, הרי שפעולת אברהם במעשה העקידה איננה מהווה הגורם הישיר חלילה לפטירת שרה, אלא דווקא אופן מסירת הבשורה על ידי המגיד. הנקודה השנייה, והרלוונטית לכל אדם, היא ללמוד כיצד יש לבשר על אירועים מורכבים שהתרחשו. היינו, כאשר יש צורך ממשי, לא עלינו, להודיע כי אדם כלשהו נפגע או נפצע, אין לפתוח בהצהרה המטרידה והמלחיצה: "שמעת מה קרה?!". בניגוד למגיד שפנה לשרה, יש תחילה להקדים שלום ולומר: "קודם כל – הכל בסדר, כולם בשלום, אלא שפלוני אלמוני נפגע מעט". וכמאמר מסכת אבות: "הווי מקדים בשלום כל אדם".

ד. "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". מסביר מדרש תנחומא כי אברהם הספיד את שרה במילותיו של המזמור האחרון בספר משלי – "אשת חיל מי ימצא". המדרש גם מבצע את ההקבלה בין כל פסוק במזמור לדמותה של שרה. בהחלט נשמע מרגש ורומנטי: אחרי הכל, שרה אכן הלכה עם אברהם כברת דרך משמעותית. היא הייתה עבורו אשת חיל – "בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר. גמלתהו טוב ולא רע, כל ימי חייה"; "פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה". בדומה, גם הפסוק מספר ירמיהו מתאים לתיאור הזוגיות והניסיונות שעברו אברהם ושרה ביחד ולחוד, והנאמנות שהיא שמרה לו: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". אך למרות התקופה הארוכה שלהם ביחד – אברהם נשא את שרה בהיותה בת שש-עשרה, והיא נפטרה בגיל מאה עשרים ושבע, המילה "לבכותה" כתובה בתורה כאשר האות כ"ף קטנה: "שלא בכה [אברהם] אלא מעט". האם מיעוט הדמעות מעיד על מיעוט האהבה והערכה? במקרה של שרה ואברהם התשובה היא כמובן לא. לכן מובן, כי מיד לאחר דברי הפרידה וההספד, אברהם ובהתאם לתכונת חייו – לך לך, היינו – היות בתנועה, בוחר לקום ולעשות: "ויקם אברהם מעל פני מתו". אברהם קם לקיים חסד של אמת עם שרה, ולמצוא לה נחלת קבר ראויה, ולאחר-מכן יש לו משימה נוספת – לשדך את בנם יצחק. עם מות שרה יכול היה אברהם לשקוע בעצבות, לשאול שאלות קיומיות ואמוניות, ובכלל כך, כנראה להעמיק את הטראומה – ואם היה עושה כך הדבר היה מובן. אך במקום זאת, הוא בחר לפעול, ליצור, ולנסות לקדם את העולם. על אברהם נאמר בסוף הפרשה כי הוא נפטר "בשיבה טובה, זקן ושבע". ניתן לומר שהמתכון שלו לאריכות ימים הוא להיות בתנועה ולעשות חסד – שתי פעולות המאפיינות אותו יותר מכל. את התכונות האלה מחפש אברהם גם באישה שתהיה לכלה עבור יצחק.

ה. "לא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני" – כך משביע אברהם את עבדו. במבט ראשון, לא ברור מדוע אברהם מתעקש על דרישה זו. שכן, אנשי כנען היו עובדי עבודה זרה, וכך גם אנשי חרן ומשפחת אברהם ששכנה שם. ואם לא די בכך, הרי שכפי שיתגלה בהמשך הפרשה, גם משפחתה של רבקה, לא הייתה "טלית שכולה תכלת". לא זו אף זו, הרי לו היו נוקטים בכלל האמור: "הרוצה לישא אישה יבדוק באחיה", ייתכן שהשידוך בין יצחק לרבקה לא היה יוצא לפועל. אלא שיש כאן מספר רבדים נוספים. כנען בנו של חם, קולל על ידי נוח לאחר היציאה מהתיבה: "ויאמר ארור כנען, עבד עבדים יהי לאחיו". מסכת פסחים מתארת את האופי שהנחיל כנען לצאצאיו: "חמישה דברים ציווה כנען את בניו – אהבו זה את זה, ואהבו את הגזל, ואהבו את הזימה, ושנאו את אדוניכם, ואל תדברו אמת". וזו סיבה ראשונה לאיסור ולדרישה של אברהם. הכלי יקר, הר"ן והאדמו"ר מסוכוטשוב מגלים סיבה נוספת. לדעתם, וכך על פניו גם לדעת אברהם: מידות רעות עוברות בתורשה, אך דעות והשקפות שליליות, לא בהכרח עוברות בתורשה. בני חם היו שטופי זימה, ומידותיהם היו מקולקלות באופן מוחלט, משל היו סדום. את זאת אברהם לא יכול היה לקבל, שכן נועד הוא להציב אלטרנטיבה לתרבות כנען, ובתוך כך לרשת את ארצם. מולם, אנשי חרן שהיו יוצאי חלציו של שם, ובתוכם גם משפחתו של אברהם, הגם אם לא היו מל"ו צדיקים ולא בעלי מידות גדולות, הרי ששורש נפשם היה שונה. אומנם בהמשך יתאר רש"י את אביה של רבקה – בתואל, ואת אחיה – לבן, כ"רמאים", אך עדיין לא היו אלה מידות המאפיינות את עומק נפשם ואת משפחתם. מידות פגומות אלה לא היו טבועות בהן במובן הגנטי – ודוגמא ניצחת לכך היא אברהם ושרה. ראיה נוספת היא העובדה שגם לוט וגם לבן היו מכניסי אורחים. למרות שלא תמיד עשו זאת נטולי אינטרסים, אף הם נהגו במידת החסד. וכדברי הרב סולובייצ'יק: "מה הייתה אותה מעלה עיקרית של בני המשפה ההיא אשר בזכותה נמצאו ראויים להצטרף אל הברית? התשובה היא – חסד, טוב לב המתבטא בהכנסת אורחים".

ו. בפתיחת פרשת וירא נאמר כי אברהם "יושב פתח האוהל כחום היום. וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים אליו, וירא, וירץ לקראתם... ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב... ויתן לפניהם". החסד שאפיין את ביתם של שרה ואברהם, אותה הכנסת האורחים מפורסמת, לא הבחינה בין עשירים לעניים, או בין מפורסמים ובעלי שם ותהודה תקשורתית לאנשים פשוטים ונטולי השפעה. אדרבה, אברהם חשב ששלושת "האנשים", הם עוברי-אורח, נוודים – "כסבור שהם ערבים". לעומתו, כאשר הגיעו לסדום אורחים, נאמר: "ויבואו שני המלאכים סדומה בערב... וירא לוט, ויקם לקראתם, ויישתחו אפיים ארצה". כפי שכותב רש"י במקום: "מבית אברהם למד לחזר על האורחים". ברם, לוט הכניס את האורחים ממניע זר: הוא ידע שהם "מלאכים" – אנשים מורמים מעם. הוא ידע שהחסד שייעשה עמם יעניק לו כבוד ויוקרה ואולי בהמשך גם  טובות הנאה.

ז. "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי-נא את כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם לגמליך אשקה – אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני". זהו התנאי ומשאלת הלב של עבד אברהם – אליעזר, בבואו לחרן למצוא אישה ליצחק, על יד עין המים. התנאי שמציב אליעזר אינו פשוט לביצוע מכל בחינה שהיא. לא רק שאליעזר מבקש כי רבקה תשקה אותו ישירות מכדה, משל היה בן מלך, אלא שהוא גם מייחל שאותה ילדה תשאב מים ותשקה את עשרת גמליו – אשר כל אחד מהם יכול לגמוע עשרות ליטרים של מים. "ותאמר שתה אדוני... ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות". רבקה מגלה במעשיה כי היא אשת חסד. יתרה מכך, בדומה לאברהם, גם היא נמצאת בתנועתיות ובנמרצות: "ותמהר, ותער כדה אל השוקת, ותרץ עוד אל הבאר לשאוב, ותשאב לכל גמליו". היא מקיימת באופן אותנטי את הסלוגן של אברהם: "הנני". בדומה לאברהם, היא עומדת בניסיון ולא שואלת שאלות, כמו למשל מיהו האיש, מדוע שלא ישאב מים בכוחות עצמו וכדומה. רבקה פועלת בבחינת "נעשה ונשמע": אדם לא מוכר פונה אליה בבקשת עזרה, ליתר דיוק וכפי שכותב מדרש לקח טוב – "ניכר היה מריצתו שהוא עבד", ובכל זאת היא מזדרזת לסייע לו בלב חפץ.

ח. "ולרבקה אח ושמו לבן, וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין. ויהי כראות את הנזם ואת הצמידים על ידי אחותו, וכשמעו את דברי רבקה אחותו לאמור כה דיבר אלי האיש... ויאמר: בוא ברוך ה', למה תעמוד בחוץ, ואנוכי פיניתי הבית ומקום לגמלים". לבן גם הוא רץ להכניס אורחים, אך בדומה ללוט, יש לו שיקולים זרים. וכדברי רש"י: "למה 'וירץ' ועל מה 'רץ'? – 'ויהי כראות את הנזם'. אמר: עשיר הוא זה. ונתן עיניו בממון". התנהלותו של לבן – רדיפת הבצע שאפיינה אותו, היא זו שהובילה את רבקה להציג את עצמה בפני אליעזר כדלקמן: "בת בתואל אנוכי, בן מילכה, אשר ילדה לנחור". רבקה מציגה רק את השרשרת המשפחתית הקשורה לאברהם ולחסד. ייתכן, כפי שאומרים מספר מפרשים, כי אשתו של בתואל – אשר אינה מוזכרת בשמה, היא אשר השפיעה לרעה על לבן, והוא בהמשך, גם הפך להיות הדומיננטי בבית אביו ומנהל המשא ומתן – "ויען לבן ובתואל", וכלשון רש"י: "רשע היה וקפץ להשיב לפני אביו". אך רבקה היוותה המשך לשושלת החסד של אברהם ושרה. ובתיאור אילן היוחסין שלה, היא מהדהדת את הבשורה ששמע אברהם מיד לאחר עקידת יצחק. ומעל לכל, החסד שהפגינה רבקה הוכיח לאליעזר, לא רק שהיא ראויה ליצחק, אלא גם שמידת החסד מושרשת בה באופן כזה שאחיה לא השפיע עליה לרעה. אכן, ישנו הכלל "המבקש לישא אישה יבדוק באחיה", הגם שהוא לא נקבע להלכה ומהווה רק עצה, ורק במקום שיכול למצוא אפשרות טובה יותר. אך ייתכן לומר, כי כאשר המידות של רבקה כל כך מובהקות לטובה, הבדיקה באחיה מתייתרת. חיזוק לכך ניתן למצוא בהתנהלות רבקה כאשר הובאה לאוהלה של שרה. "ונעשית דוגמת שרה אמו", כך כותב רש"י. לכן משהוכחה עובדה זו – אותה משוכת חסד, אזי: "ויקח את רבקה ותהי לו לאישה – ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו".

ט. "עולם חסד ייבנה", כך נאמר בתהילים. "הדבר הכי גדול בעולם זה לעשות טובה למישהו אחר", היא האימרה המפורסמת ומעוררת ההשראה המיוחסת לאדמו"ר מפיאצ'סנה שנספה בשואה. החסד של רבקה – המידה המאפיינת אותה, לא נדרשה אך ורק מטעמי מידות אופי ונימוס, אלא גם מטעמי מידות במובן הרוחני-קבלי. החסד של רבקה נועד לאזן את מידת הדין של יצחק – חיבור ימין ושמאל. רבקה נוטלת את ספירת החסד שאפיינה את אברהם, ובמפגש עם מידות הדין והגבורה שאותן מייצג יצחק, ייוולד לעתיד לבוא – יעקב, קו האמצע המאחד והמבורר, אשר מידתו תפארת ואיזון – מידת הרחמים. ועל כן יעקב הוא "איש תםיושב אוהלים". וכשאיפת הרב קוק: "החסד הגמור הוא האידיאל של העתיד. העולם הולך הוא ומתעלה לכך, הולכות הנשמות ומזדככות, הולכים העולמים ומתבסמים, הולכים כל הכוחות והנטיות שרוח שפל וחומרי מעורב בהם ומתאצלים, נקבעים בצורה רוחנית טהורה. וכל חדוות חיים עתיד להיות מקודש קודש קדשים. העולם ומלואו כרוחני כחומרי, כולו יאוחד בחסד עליון, שהגבורה תתמכהו תמיד. וכל היצור בשורש צביונו, יהיה אחוז משני אלה הכוחות: הימין והשמאל, החסד והגבורה, שבהשפעתם ההדדית הכל הוא חסד. עולם חסד יבנה".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.