מאושוויץ עד רפיח: הרבנית ימימה מזרחי מגלה מה באמת מחזיק אותנו, בתוך ים השכול והכאב

את המסר הזה אני שולחת אליך מפולין,

מהאדמה החרוכה של אושוויץ. משלחות רבות נוהרות

בימים אלה לפולין, מישראל ומרחבי העולם, כמחאה

לנוכח האנטישמיות שמרימה את ראשה המכוער.

אנחנו בפרשת "חיי שרה".

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים

שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.

והשאלה המפורסמת: למה התורה חוזרת על זה פעמיים,

"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה – שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה"?

ורש"י יתרץ ותשובתו: כדי להראות לנו שמהתחלה ועד

סוף חייה, כל ימיה כֻּלָּן שָׁוִין לְטוֹבָה.

אז משווים את הנעורים לבגרות, לזִקְנה, כי כל תקופות

החיים האלה, "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה", כולם שווים לטובה.

אבל הרי שרה סבלה כל כך! איזה זוועות האישה הזאת עברה:

היא נחטפה על ידי שני ארגוני טרור, פרעה ואבימלך.

היא חווה קשיי פרנסה ורעב.

הבעל שלה מגויס במלחמת ארבעת המלכים וחמשת המלכים.

היא עוקדת ילד.

איזה צער גדול! איך אפשר לומר שכל ימיה "שָׁוִין לְטוֹבָה"?

וחז"ל יאמרו: תסתכלו במכלול. בתמונה הכללית.

במבט של "כל", במבט כולל, הצער הגדול מתאזן

בטוב הגדול. וכמו בחוק כלים שלובים,

בתמונה הגדולה הכל משתווה.

כי יש לה כל כך הרבה בנים ובנות, לשרה.

היא הקימה עם.

הכל שווה, הכל היה שווה. כל ימיה – כֻּלָּן שָׁוִין.

אתמול ביקרנו, קבוצת נשים מישראל ומחו"ל, בבניין

"בית יעקב" הראשון. המייסדת של כל המפעל הענק

הזה היא שרה שנירר, המחנכת הגדולה מקראקוב.

בעשר אצבעותיה היא הקימה מקום לבנות היהודיות

בפולין, ומשם זה התפשט לכל אירופה והרבה מעבר לה.

ו"בית יעקב", אלה הבנות של שרה.

וזה חייה של שרה!

נכון שהיא מתה, ונכון שהיא מתה מבלי שזכתה בעצמה

להביא חיים לעולם.

אבל תראו איזה חיים, ומפעל חיים, היא השאירה אחריה.

עמדתי על אדמת פולין החרוכה, עם עוד נשים שבאו

למקום שבו אירע האסון הקשה ביותר בתולדות העם הזה.

איש לא חשב שנבוא לשם שוב,

עַם שקם על רגליו, שנלחם ממש עכשיו בעצמו, על חירותו.

ודווקא מהמקום הזה, שממנו דמי אחינו ואחיותינו

צועקים, אפשר להבין שגם אם היום הזה קשה במיוחד,

יום אחד נביט בכל זה ונבין עד כמה הוא היה שווה,

עד כמה כל זה היה לטובה.

עמדנו באושוויץ עם אמא של מַלְכִּיָהּ, מיכל גרוס.

הילד המתוק שלה, מלכיה, נפל השנה ברפיח שבעזה.

בן 25 בנופלו.

היא מראה לי תמונה שלו במסע לפולין,

עומד באושוויץ, עומד בטרבלינקה...

אני רוצה לפסוע בפסיעות שהוא פסע כאן, היא אומרת.

ואני מביטה באמא השכולה הזו ותוהה,

מה קשור הנופל הפרטי שלה לששת המיליונים שנספו?

ובכן, יש דבר אחד שקושר בחוט את כל הסיפורים האלה, וקוראים לו: אמא.

ואימהות בכו אז, בשואה.

ואימהות בוכות עכשיו.

והאמא הגדולה שלנו, שרה, בוכה מהשמיים ולוחשת לנו:

היה שווה, היה שווה. לטובה. לטובה.