הזית

הזית מוזכר בתנ"ך עשרות פעמים, והוא אחד משבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל. הזית גדל בכל חלקי הארץ, אך הוא מצוי בעיקר בנחלת שבט אשר המקראית (בצפון הארץ), עליו נאמר "וטובל בשמן רגלו". בספרות חז"ל מצינו כי נחלת שבט יהודה היתה משופעת בכרמי גפנים, לפיכך, היה היין זול בה והשמן יקר מאד. לעומת זאת, היתה נחלת שבט אשר משופעת בכרמי זיתים, לפיכך היה השמן זול בה, והיין יקר מאד. הזית מוזכר לראשונה בתורה במי המבול, כאשר שלח נח את היונה: "ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה", וכך ידע נח כי תם המבול. מיני אז נתקבל עלה הזית כסמל השלום, השגשוג והיצירה, בכל אומות העולם.

בשמן הזית היו מושחים את מלכי ישראל וכהנים גדולים למשרתם. וכן היו מקריבים נסכים במקדש.

הזית הוא עץ ירוק עד, וכן הוא מאריך ימים מאות בשנים. לכן, ממשיל בו הנביא ירמיה את ישראל: "זית רענן יפה, פרי תואר קרא ה את שמך". בתהלים מבקש נעים זמירות ישראל: "ואני כזית רענן", וכן "בלותי בשמן רענן". כלומר, המשורר מבקש להשאר ברעננותו אף לעת זקנה, כדוגמת הזית. בימים עברו נהגו בנות ישראל לקשט ראשן בזרי ענפי זית כסמל לאריכות ימים ולפוריות: "בניך כשתילי זיתים".

לזית שימושים רבים ונכבדים למאד, בראש ובראשונה מן השמן המופק ממנו. שמן הזית מכונה "יצהר", והוא צלול ביותר ללא כל תערובת. בשמן משתמשים למאור, למאכל, לסיכה ולרפואה. מאות זנים קיימים בזית, מהם המיוחדים להפקת שמן ומהם המיוחדים למאכל בלבד, הדבר תלוי באחוז השמן המצוי בזן. הזית מכיל בין 30-50 אחוזים שמן, רובם הינם דו-תכליתיים.

שמן הזית מצטיין הן באור צלול ובטעם עדין וערב, והן בתכונות נפלאות של הזנה ובריאות. הזית הירוק הוא זית שהורד מן העץ בעודו בוסר. הזית השחור הוא זית שהורד מן העץ בגמר בישולו. הזית החי מריר מאד ואינו כשיר למאכל, רק לאחר שרייתו במים וכבישתו במלח, הוא כשיר למאכל. הוא משמש כתבלין נפלא, כמעורר ומשפר תיאבון, וכמרכיב עיקרי בסלטים למיניהם. הזית עשיר מאד בברזל ובויטמין E. עץ הזית עצמו הוא חזק מאד והדור במראה, ומשתמשים בו לתעשיית ריהוט נוי יוקרתי ודברי אמנות. בהיות הזית עץ מאכל, אסורה כריתתו מן התורה, ורק כאשר הוא חדל להניב תנובה, או שתנובתו דלה ומועטת מאד, מותר לכורתו ולהשתמש בו.

מוצאו של הזית מארץ ישראל, ומכאן עבר לרוב ארצות העולם. קטיפת הזית נקראת "מסיקה". הוצאת השמן נקראת "עצירה", והיא נעשית ב"בית הבד" ("יקב" ליין ו"בית הבד" לשמן). בעבר היה הזית החשוב והנכבד מכל המטעים ועצי הפרי. עם המצאת החשמל ומציאת מיני שמנים נוספים, פחתה קצת חשיבותו של הזית, אך גם כיום הוא מהווה אחד הגידולים החשובים ביותר ברחבי העולם. יבול הזית העולמי מוערך בכ- 10 מליון טונות לשנה. מדינות מספר, וביניהן אף ישראל, מייצאות שמן זית וזיתים כבושים.

לפי המסורת שביד חז"ל, אכילת זיתים מביאה לשכחה. לעומת זאת, אכילת שמן זית הוא סגולה לזיכרון. רבים נוהגים לשתות כל בוקר, קודם האכילה, כפית קטנה של שמן זית (כתית מעולה), על מנת לעורר ולחזק את כח הזכרון. לזית ולשמן המופק ממנו תכונות רפואיות רבות: שמן זית בצירוף חלמון ביצה טרייה משמש תרופה נגד שיעול וצרדת. הסובלים מחול ומגרגירי אבנים בדרכי השתן, יטיבו אם ישתו כפית של שמן זית בבוקר לפני האוכל. מריחת שמן זית על עור הראש מחזקת את שורשי השיער. אסף הרופא (חי בבבל בין המאות השמינית-תשיעית), כתב: "שמן הזית ירפא כאב המעיים, יחזק הילוך הבטן ויועיל לנגעי החך והשיניים. הוא מועיל לחולי הראש, מצמיח השיער, ירבהו, ישמרהו, ולא ימרט במהרה".

למחלת האסכרה (דיפטריה) שהיא, כידוע, מחלה קשה מאד, יקח זיתים שחורים (כלומר, זיתים שהורדו מן העץ לאחר תום בשלותם), יכתשם היטב, יטגנם בשמן זית, ויעשה מהם קומפרסים חמים סביב לצוארו ולגרונו. החש בשיניו יקח שתי כפות שמן זית, וחתיכת סיד בגודל אגוז, יבשלם יחדיו זמן מרובה, יעשה מהם כעין משחה, וימשח בהם שיניו וחניכיו. לדלקת אוזנים יטפטף לתוף האוזן מס טיפות של שמן זית חם. להורדת חום גבוה ישחוק שום, יערבבו עם מלח ושמן זית, ויסוך בהם את החולה – פניו, זרועותיו ורגליו. החולה מיד יזיע מאד וירד חומו. לשיעולים יבשים וחזקים, יסוך את החזה בשמן זית חם.

עיסויים בשמן זית יעילים ומקילים על כאבי גב ודלקות פרקים. השמן יעיל לסיכה וריכוך העור ע"י עיסויים וריפוי שרירים. אבותינו ואמותינו, במשך כל התקופות, השתמשו בשמן הזית לעיסוי נגד כאבים שונים. לתינוקות שסבלו משיעול נתנו שמן זית מעורב בדבש, וראו ברכה ורפואה. חכמינו ראו בו סגולה מיוחדת: "הרגיל בשמן זית, יצפה למאור תורה". זוכרני שאבי זצ"ל, שלחני ללמוד שעורי תורה ומשנה בערבים אצל הרב רחמים מלמד הכהן זצ"ל, והוא למדני לאור עששית דלוקה בשמן זית, כסגולה להרחבת הדעת.

ותיקי עדות המזרח, וכן עדות רבות בזרמי החסידות, מדקדקים להדליק נרות שבת ונר נשמה, דווקא בשמן זית. שלושת המילים "שמן", "נשמה" ו"משנה", מורכבות מאותן אותיות: "נשמה", הרומזת לנשמה היתרה שבאה בשבת, וכן לנשמת הנפטר. "משנה" הוא לימוד המשניות לעילוי נשמת הנפטר, ועל כולם הדלקת הנר ב"שמן".

הזית מבשיל בפעם אחת, ובלשון המשנה: "עושה בריכה אחת". זמן מסיק הזיתים הוא לאחר בציר הענבים, ובלשון התלמוד: "יצא בציר ונכנס מסיק". גידולו של הזית איטי, ורק כעבור שלש-ארבע דורות מגיע למלוא תנובתו. במזרחו של ירושלם מצוי הר הנקרא "הר הזיתים". לידו ישנו מקום הנקרא "מעלה זיתים". מסתבר, כי בדורות עברו היו במקום זה בוסתני זיתים. כיום משמש הר זה לקבורה, והוא בית הקברות העתיק והמקודש ביותר של העם היהודי.

במזמור קכ"ח שבתהילים, כתוב: "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך". מדוע נמשלו הבנים ל"שתילי זיתים"?

מה הזית, אינו מקבל הרכבה משאר המינים, וכל שתיליו הם ממנו, אף בניך יהיו כן - לא ירעו בשדות זרים. מה הזית הזה תחילתו מר ואינו ראוי לשימוש, עד שמסיקים כותשים, משרים אותו במים, ורק לאחר מכן ראוי הוא למאור ואכילה - אף בניך תחילתם מרים, ורק לאחר טיפול ויגיעה רבה בחינוכם, יזכו ההורים לרוות מהם נחת ואושר, עד אשר יביאו אור ונועם במעשיהם, ושם טוב למשפחתם. ברכת הזית: "בורא פרי העץ".