מחלוקות ביהדות (ג'): מה ההבדל בין מחלוקת בית שמאי ובית הלל למחלוקת הצדוקים?

כשאנו אומרים שחילוקי דעות בהלכה הם דבר לגיטימי, אנו צריכים לסייג את הדברים. כשם שאנו יודעים שבדמוקרטיה יש לכבד את דעת השונה והחריג, אבל עד גבול מסוים, וגם לדמוקרטיה יש קווים אדומים, כי כל חברה צריכה להגן על עצמה ועל עקרונותיה – כך גם בהלכה.

בדרך כלל, כשמתעוררת מחלוקת בין חכמים, גם אם היא חריפה ועצומה, וגם אם לדעת אחד הצדדים חברו טועה בטעות פטאלית, עדיין שני הצדדים רואים את עצמם כשייכים לאותו מחנה, ורב המשותף על המפריד. ולכן "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", כל אחד חייב להודות שהצד השני לגיטימי. גם אם לדעתי הוא טועה, אי אפשר לשלול את זכותו לחשוב כפי שהוא מבין. כך אכן התייחסו בית שמאי ובית הלל אלו לאלו. כל אחד רצה שדעתו תתקבל להלכה, אבל לא שלל את זכות קיומו של השני.

אך לעתים המחלוקת היא כה עקרונית, עד ששני הצדדים מבינים שהמפריד רב על המשותף. כזו היתה מחלוקת קורח ומשה, להבדיל משאר קוראי תגר על משה. קורח כפר בעיקר שליחותו של משה. ברור שאין, ולא יתכן שיהיה, משותף בין שתי הגישות האלו, שכן התורה היא תורת משה, ולגישת קורח יש לשכתב את כל התורה בצורה אחרת לגמרי, תורת קורח. לכן שני הצדדים מבינים שאין מקום לשניהם בכפיפה אחת. התורה היא או כאן או כאן, ועל זה בא המבחן של ה' לקורח מול משה.

כך התרחש גם במחלוקת הצדוקים והפרושים. כשאנו מבודדים מחלוקת אחת בפירוש של פסוק, כגון "ממחרת השבת", הרי שגם חכמים חולקים בפירושים של פסוקים, ולפעמים יש פער בין הדעות. אבל ברגע שהמכלול של הגישה הצדוקית שולל לגמרי את ההסתמכות על המסורת, רב המפריד על המשותף, ולכן היה ברור שהמלחמה כאן אינה בתוך הדת, אלא בין מה שיכולות להיחשב כשתי דתות נפרדות, ולכן המלחמה היא לא להגיע להסכמה ולהתאחד, כפי שקרה בין תלמידי בית שמאי ובית הלל, אלא מי ישרוד ומי ייעלם.

כך הוא הדבר גם בזמננו. למשל, ישנם ויכוחים בין רבנים מחוגים שונים – אם זה נטורי קרטא, חרדים ודתיים לאומיים, למשל. אבל כל הצדדים מבינים שהמשותף רב על המפריד, ולכן מגדירים את עצמם כולם כשומרי מצוות, מצטרפים זה עם זה למניין, כשיחד עם זאת, המטרה של כל אחד הוא שכולם יתאחדו סביב שיטתו ויסברו כמוהו.

אבל בוויכוח מול הרפורמים או הקונסרבטיביים, למשל, מבינים שני הצדדים שהמפריד רב על המשותף, והוויכוח הוא לא אם נתאחד ונגיע להסכמה, אלא מי ישרוד ומי ייעלם. אין כאן "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", אלא ויכוח מהו דבר האלוקים.

במשך ההיסטוריה של ההלכה התגבשו הסכמות שאינן ניתנות עוד לערעור. הסיבה היא שההלכה - יסודה בהבנה האנושית של חכמי ישראל את התורה. לכן יש בה מקום לספק, למחלוקת, וממילא לשינוי.

אבל הממד העיקרי בתורה הוא האלוקי, זה הקבוע והבלתי ניתן לשינוי. הספק והשינוי הוא אצלנו, כי אין הדברים ברורים לנו, עקב הגלות. אבל אי אפשר להגיע למצב שבו הספק והשינוי גדול מהיציב והקיים.

לכן התגבשו במשך הדורות הסכמות שאין לבטלן ולשנותן, שהרי אי אפשר לדון בכל דבר עד אין קץ. ברגע שעמדו על המדוכה כמה וכמה דורות של חכמים גדולים, שבידם מסורות וידע בכמות המקסימלית האפשרית, אין טעם ואי אפשר לשנות את הסכמתם על ידי גוף מאוחר וחסר ידע, ואף חסר לגיטימציה והסכמה לאומית כמותם.

כך התקבלו המשניות כהלכה פסוקה בעיני האמוראים, ובכל מקום שהמשנה מייצגת את דעת הרבים, אין האמוראים מנסים או יכולים לחלוק עליה.

וכך בדיוק במחלוקות תנאים שכבר הוכרעו, אף שבזמן המחלוקת "הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה" – אחרי ההכרעה דברי בית שמאי "אינה משנה". אין עוד מקום לדיון.

כך גם לגבי מחלוקות אמוראים בגמרא, שהוכרעו על ידי מסדרי הש"ס: אין עוד מקום לפתוח את הדיון בהן.

גם בדורות הבאים התגבשו הסכמות שונות, כגון שאין יכולת לנטות בדיני ממונות מהלכה שהתגבשה בשולחן ערוך ובנושאי כליו, ואי אפשר להסתמך על דעה שהושמטה בפוסקים בכוונה.

כללי הפסיקה מקיפים את כל סוגי המחלוקות והשאלות, וספרות שלמה התפתחה סביב הנושא הזה.