"משתחווים לאבק רגליהם" - מה הכוונה? (א'): פרשנות סמלית על פי המפרשים

אברהם אבינו אומר לאורחיו, שחשבם לערבים: "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם". רש"י מפרש בשם המדרש, שהערבים משתחווים לאבק רגליהם. זו ידיעה מעניינת מאד. האמנם אנשים השתחוו ועבדו לאבק רגליהם? שמענו על כל מיני סוגים של עבודות זרות, המצרים סגדו גם לחיפושיות זבל, אבל האבק שעל הרגליים? מה יכול לגרום לאנשים להשתחוות ולסגוד לו? בסך הכל אבק, לכלוך.

המהר"ל רואה בעבודת האבק ביטוי לתפיסה תיאולוגית מתוחכמת של הערבים הקדומים. לדבריו, הם הבינו שהבורא קדוש ונשגב מכדי שיוכלו להתחבר אליו ישירות. מתוך תובנה זו, הם חיפשו את הדרגה הרוחנית הנמוכה ביותר כדי ליצור קשר עם העולם הרוחני. האבק, בהיותו החומר הנחות ביותר, מייצג את הדרגה החומרית התחתונה, ובהתאם לכך, שר האבק – המלאך הממונה על האבק – הוא העצם הרוחני הנחות ביותר. דרך קשר עם שר זה, האמינו שיוכלו להתחיל את דרכם הרוחנית.

בפירושו השני מציע המהר"ל הסבר שקשור ישירות לאורח החיים הנוודי של הערבים. כנוודים שחייהם תלויים בהצלחת מסעותיהם, הם עבדו את שר הדרכים – המלאך הממונה על הנדודים והמסעות. האבק שימש עבורם כסמל מוחשי לדרכים, וכשם שעובדי הטלה משתחווים לטלה כסמל לאלוהיהם, כך הם השתחוו לאבק כסמל לשר הדרכים.

לעומת המהר"ל, שעדיין רואה בתופעה סוג של עבודה זרה, גם אם מתוחכמת, הרא"ם וה"יפה תואר" מציעים פרשנות מהפכנית, שרואה בה דווקא שורשים של תפיסות עולם מודרניות. הרא"ם מזהה בעבודת האבק ביטוי מוקדם לאתאיזם מדעי. לשיטתו, הערבים לא עבדו את האבק כאל, אלא ראו בו ביטוי לתפיסה אטומיסטית-מטריאליסטית של המציאות. זוהי למעשה צורה קדומה של כפירה מדעית, המזכירה באופן מפתיע את האתיאיזם המדעי של העת החדשה.

ה"יפה תואר", בדרכו, רואה בעבודת האבק ביטוי להומניזם חילוני קדום. האבק שברגלי הערבים, המסמל את השתדלותם לפרנסה, משקף לדעתו אמונה בכוח האדם והישגיו, במנותק מהאלוהות. פרשנות זו מקדימה באופן מפתיע את רוח המהפכה התעשייתית והאמונה המודרנית בקדמה האנושית.

השל"ה מציע גישה שונה, הרואה באבק סמל לכוח השמש המייבש. לשיטתו, מדובר בצורה של עבודת גרמי השמים, כשהאבק משמש כביטוי לכוח קוסמי. פרשנות זו מתחברת להקשר הסיפורי של "כחום היום", ומציעה הבנה קוסמולוגית של הפולחן.

לפי הגאון הרוגצ'ובר, הערבים בתקופה הקדם-אסלאמית עבדו את יסודות הטבע, במיוחד את האדמה והמים. הוא מבסס את דבריו על מקורות תלמודיים, ובפרט על אזכור "נשרא שבערביא" במסכת עבודה זרה, ותיאור הקדרים העובדים למים במסכת תענית.

נקודה מרכזית בשיטתו היא ביקורתו החריפה על פסיקת הרמב"ם בנוגע לאסלאם. הרמב"ם קבע בהלכות מאכלות אסורות כי המוסלמים אינם עובדי עבודה זרה: "וכן כל עכו"ם שאינו עובד עכו"ם, כגון אלו הישמעאלים". הרוגצ'ובר טוען שפסיקה זו נבעה מאילוצים מעשיים של התקופה, שכן הרמב"ם חי תחת שלטון מוסלמי.

לדעת הרוגצ'ובר, יסודות פגאניים אלו לא נעלמו לחלוטין עם עליית האסלאם. הוא מוצא לכך ראיה בסמל הסהר האסלאמי, שלטענתו משקף את הקשר בין הירח למים דרך השפעתו על הגאות והשפל בים. בכך, לשיטתו, האסלאם משמר באופן סמלי את פולחן המים הקדום.

עמדה זו מעוררת, לכאורה, תמיהה, לאור המציאות ההיסטורית. האסלאם הופיע כתנועה שהתנגדה בתקיפות לכל צורה של פגאניות. המהפכה המונותיאיסטית שחולל מוחמד כללה מאבק נחרץ בעבודת האלילים על כל צורותיה. הקוראן מלא בגינויים חריפים של הפגאניות ("אל-ג'אהליה"), ובקריאות להתמסרות מוחלטת לאל האחד.

אך החוקר מ. יעקובוביץ כותב, כי התיעוד ההיסטורי והממצאים הארכיאולוגיים מהתקופה הפרה-אסלאמית מספקים תמיכה מפתיעה בעמדתו של הרוגצ'ובר. המחקר האנתרופולוגי של תרבויות ערב הקדומות חושף מערכת מורכבת של פולחני טבע, כשבמרכזם עומד הקשר המיוחד בין האדם, האדמה והכוחות הקוסמיים, כפי שנראה במאמר הבא בנושא זה.