אין צילום או מדחום שיראו כמה הנפש קודחת מחום

לפני שנתיים, קיבלתי טלפון בשעת לילה מאוחרת מחבר שלי, מאיר. הוא אמר לי: "דן, עשיתי תאונת דרכים קשה, אני באמבולנס בדרך לבית החולים, האם אוכל לבקש ממך להגיע ולהיות איתי שם"?.

מובן שיצאתי מייד לבית החולים. החבר הגיע מהאמבולנס, כולו מקובע על אלונקה. בדרך לצילום הרנטגן הוא שיתף אותי איך האוטו שלו נמעך, ואיזה נס שהוא בכלל חי...

אחרי הצילום הגענו לאורתופד, שהתבונן בצילום הרנטגן של הגב שלו, ואמר לו: "מאיר, ברוך השם הכל בסדר, לא שברת כלום, אתה יכול לשבת". מאיר היה המום: "החובש אמר לי שאם אנסה לשבת אני אשאר נכה לכל החיים. אתה בטוח?". אבל האורתופד אמר לו שהכל בסדר, ושוב ביקש ממנו לשבת. מאיר שוב סרב: "אני לא מסוגל, פיזית", אבל האורתופד התעקש: "הכל בראש שלך, אין לך שום דבר, רק מכות יבשות. אל תבזבז לי את הזמן, קדימה, אתה מסוגל – שב!". מאיר התאמץ, ובאמת הצליח לשבת, ולהתחיל מסלול מהיר של חזרה לשגרה. ברוך השם.

אתם יודעים מה נתן לאורתופד את הביטחון להיות חד ונוקב כל כך? הוא לא סמך על אינטואיציות ולא בדק שאלונים. הוא ראה צילום רנטגן. ככה זה בכל תחום ברפואה: יש לרופאים כלים טכנולוגיים של הדמיה לראות את התפקוד של האבר הבעייתי. קרדיולוג ששומע תלונה על לחץ בחזה, לא יכתוב שזו המחלה, ולא ימליץ על טיפול תרופתי או כירורגי על סמך ניסוי וטעיה, אלא ישלח למבחן מאמץ, אקו לב, צינתור וכו', כדי להבין מה גורם לסימפטום הזה. וכך בכל האברים, יש טכנולוגיות שבהם משתמשים הרופאים. כמעט.

יש תחום אחד ברפואה שבו לא מסתמכים על מכשירי הדמיה, אלא יורים חיצים באפילה בתקוה לפגוע, וזה תחום בריאות הנפש. המוח הוא האבר היחיד שאינו נסרק לצורך אבחוני נפש. יש מחלות, שהן לפעמים רק סימפטום למחלה אחרת, ואין למאבחנים או לפסיכיאטרים דרך אמיתית ומוחלטת לקבוע את זה. במקרים רבים הם צודקים, אבל לא תמיד... ולכן חרדה או דיכאון יכולים להיות מאובחנים בטעות כמחלה ולא כסימפטום, ואפשר לפספס את השורש האמיתי שגורם לסבל.

אם אדם עושה בחירות רעות שפוגעות בו, שוב ושוב, זה אומר שנפשו פצועה, וחלקים מסוימים במוח, אלו שאחראים על דחיית סיפוקים, התארגנות ותכנון, כבו. "אין ילד רע, יש ילד שרע לו".

בחולי של הגוף, קל מאד לסביבה להבין ולהזדהות. אף אחד לא יצפה מילד שקודח מחום שיעזור בבית. כאשר החולי ניכר, קל יותר להבין ולחמול. אבל כאשר הנפש פצועה, אין צילום רנטגן שיודע למדוד, ואין מדחום רגשי שמראה עד כמה הנפש קודחת מחום. אבל אם מבינים שיש שורש סמוי, ושניתן לרפא אותו דרך יצירת סביבה בטוחה ואוהבת, אפשר להתקדם צעד ראשון, חשוב ומשמעותי, בדרך לתהליך של ריפוי ושיקום.