שווה סיפור: אבא לשמור עליו

"הלוואי שהיה לי אבא לשמור עליו", אני שומע אותו לוחש לבחור ששוהה לצד החולה הנוסף בחדר. הוא ממשיך, וכל מילה מנסרת אותי, חלקים-חלקים. כל אחד מהם צריך החייאה בנפרד. "אבא זה יסוד לכל נפש חיה. אם חשבתי לברוח מזה – זה נפגש איתי פנים מול פנים בכל צומת חשוב בחיי. לו רק יכולתי". הוא מחפש את אבא שלו, מתפוצצת אצלי הידיעה. רק תבין מה עשית לו, אני מנסר את עצמי עוד קצת. משקשק עצמי לדעת. הבן שלי. אני רוצה אותו.

שוב, אני ר-ו-צ-ה אותו. האם זה אני?! או קול אחר שבגד בי?

אני מנוע מלדבר, ולא רק בגלל מסכת החמצן שעל פני, אני עוצם עיניים, שלא יקלטו שאני ער. שומע הכל. אני עדיין לא קשיש דמנטי. אז כנראה שזה אני. אם לא, למה יורדות לי דמעות?

**

נער הייתי גם זקנתי, וכשהזקנה נוגסת ומאותת לאן אתה הולך, המחשבות רצות בראש בלי מנוח, עושות חשבון נפש. אם היה לי השכל של היום עם הבריאות, הכוחות והגוף של אז, הייתי נושק למושלם, אבל מה לעשות שהשכל הזה הוא תוצאה של מעשים והפקת לקחים של חיים שלמים?

הייתי אדם לא פשוט. מנעד רחב ועוצמה של רגשות שלא ידעתי איך לתעל נכון ולכוון. עשיתי אינסוף שגיאות לאורך חיי, השארתי שובל של הרבה דמעות אחרי.

אלוקים בירך אותי בשני ילדים, בן ובת. לא ידעתי להודות על מה שיש, התמקדתי בחסר, בדברים שהשאיפות שלי הכתיבו. כך שאף על פי שהבן מילא אותי בנחת, התמקדתי במה שהוא עדיין לא עשה. זה יצר הרבה מתח ביני לבינו. בעוד הבת יישרה קו – הוא פתח חזית. כשהתבגר, הוא עשה מה שנראה לו, מבלי לתת לי דין וחשבון או לקבל את הסכמתי. בשבילי זו היתה קריאת תיגר, ולהילחם אני יודע מצוין. הדברים התגלגלו בצורה מחפירה, עד שאסרתי על בני ביתי ליצור איתו קשר. כלומר, כל עוד אני נמצא בתמונה. האמנתי בסתר הלב שאשתי מנהלת איתו שיח כלשהו ושיש ביניהם קשר, אבל כלפי חוץ העמדתי פנים שזה קו אדום. במשך השנים נעשו ניסיונות לגשר בינינו, אבל בכל פעם מחדש זה התפוצץ מסיבות אלו ואחרות. אשתי נפטרה, וגם הניסיונות האלה נדמו לגמרי. נשארתי רק עם הבת, שהיתה נשואה, עם ילדים ונכדים. היא, ילדה טובה של אבא, נמנעה מלשוחח עליו. הייתי עקשן כמו פרד.

עם הגיל המתקדם, הגיעו גם סיבוכים רפואיים. הגעתי מספר פעמים לבתי חולים. בכל פעם הבת שלי לא עזבה אותי לרגע. היא דאגה שאהיה מלווה כל היום בבני המשפחה שלה. רק בלילות היתה בעיה למצוא מי שיהיה איתי, ולכן היא שילמה לשלמה, אדם יקר ונחמד, שיהיה איתי מידי לילה לאורך האשפוז. היה לו חן מיוחד. הוא התחבב עלי מהרגע הראשון, הרגשתי את הלב והאכפתיות שלו, מה שהרגיע אותי במקצת. באיזשהו שלב כבר התיידדנו. אחרי כמה סבבי בית-חולים, כבר מכירים...

וכך, לילה אחד, התעוררתי לקול שיחה שהוא ניהל בלחש עם האדם ששוהה לצד החולה שבמיטה הסמוכה. שמעתי את השוהה – הבן של אותו חולה – מספר לשלמה על הקשיים שהם חווים כמשפחה, על הטלטלות שהם חווים כשאדם יקר כמו אבא שלהם נאלץ לשהות בבית החולים. מידי פעם הוא נאנח, סיפר על תורנויות, על מצבים מורכבים, על רגישויות ואומנות כדי ללכת בין הטיפות.

באנחה הבאה, שלמה הוריד פתאום: "הלוואי שהיה לי אבא לשמור עליו". הבחור השתתק, כנראה היה בהלם מההנחתה הפתאומית. בשלב הזה האוזניים שלי ניסו להזדקר. כל בדל של מידע יעזור לי כרגע, הלב שלי מבקש זאת. אני שותף לשיחה אישית, מבלי שהם יידעו; אך עדיין, אם הם בוחרים לעשות זאת בצמוד אלי, אני מאמין שהם היו מוכנים ל"סיכון" שאשמע אותם. שמעתי את שלמה מספר על ילדות עשוקה מאבא, אדם שנעלם לתוך הלילה כששלמה היה בן 7. הוא לא הספיק לשהות בחברתו הרבה, אבל נשארו הרבה סימני שאלה פזורים לאורך כל שבילי חייו. כאשר ניסה למצוא אותו, ליצור קשר – לא היה מענה מהצד שני. כשבגר מעט, ה"למה" הפך לכעס. נשבע לאטום לב, לא לחפש יותר. כאשר עדי ראייה ושמיעה סיפרו לו על אבא שנמצא אי שם מעבר להרי החושך, ושאלו אם הוא רוצה לשמוע עוד, הוא אמר לא. טרק את הדלת. לא רצה לדעת, לשמוע. מי צריך בכלל אבא? חשב.

אבל החיים המשיכו. בצמתים חשובים נזכר שיש כרטיס כניסה P.I.V למי שמגיע עם אבא. מי שאין לו – שיחפש ביציע, או יעבוד קשה להיכנס. והוא עבד קשה, עד שהבין שהוא צריך למצוא את אבא שלו. חייב. זה קרה כאשר הבין שהוא לא מסוגל להקים משפחה, שהוא נתקע בכל מיני פניות. הוא הלך לחפש אותו אי שם במערב הפרוע, אבל הוא כבר נדם, איננו. היום הוא מצטער כל כך. רוצה לסגור איתו פינות, לומר לו דברים ששמר כל הזמן, הוא מבין כמה התהליך חיוני. אבא זה אבא. מאז הוא מתנדב עם קשישים, עם כל מי שיכול היה להיות אבא שלו. בלילות הוא שומר, זאת המשכורת שלו. אבל יש לו סיפוק. הוא הזכיר לבחור את החצי המלא, מבקש שיתמקד באבא – בעצם הוויתו. הלה השתתק, ניסה לעכל. נראה שהוא הסתכל עליו אחרת.

אבל אני נשארתי עם סימני קריאה. לא ידעתי ששמעון מתמודד עם סיפור כזה, ניסיתי לדמיין את הבן שלי אומר אותן מילים, בסיטואציה קצת שונה. מה הלב שלו היה מספר לאדם אחר בבית החולים? קיבלתי תמונת מצב של ילד בן 50 שעדיין מחפש אבא, ותהיתי לעצמי מה עשיתי לבן שלי, שנראה שהפסיק לנסות.

בכיתי. הדמעות לא שאלו לפני שהתחילו לזלוג. הלב שלי היה מיוסר.

למחרת, כששלמה הגיע אלי, תפסתי לו את יד, וסיפרתי על שיחת הנפש שהייתי עד לה אתמול. הוא היה המום, אבל חייך ונאנח. ביקשתי לספר לו את הסיפור שלי, והוא עבר למצב הסכת.

סיפרתי על יצרים, על לוחמנות, על ילד שבעטתי. בכיתי את הדמעות, את ייסורי המצפון והנפש, את הגעגועים שהסתתרו תחת קליפה עבה של קשיחות, שומרים על גבול. סיפרתי על סכר שנפרץ לראשונה, על מילים (שלו) שניסרו. התוודיתי, הכיתי על חטא. אני רוצה את הילד שלי חזרה. אולי לאט, אבל בטוח. שמעון הביט בי באמפתיה, גילה חמלה, אבל נראה מוטרד, משום מה.

"יש לך רק בן ובת, נכון?", הוא שאל, מוודא. אישרתי.

משהו לא הסתדר לו, כל שפת הגוף שלו שידרה זאת. הוא יוצא מהחדר עם הטלפון האישי שלו, ורק דקות ארוכות אחר כך הוא חזר. הביט בי, עיניו בורקות.

הוא תפס לי את היד. "אומר לך בכנות, כאב לי לשמע אותך. מי כמוני יודע מה זה סבל של בן מחפש אב. אבל לא הסתדר לי... אני אמנם בקשר עם הבת שלך, טכנית, אבל את הכסף אני מקבל מאדם שקורא לעצמו הבן שלך. הייתי חייב לבדוק. יצאתי עכשיו לשאול את הבת שלך, והיא אישרה זאת – זה אכן הבן שלך. מתברר שהוא לא עזב בכלל. הוא המשיך לעקוב אחריך, ניהל קשר חם וטוב עם אחותו, מתחת לרדארים שלך. הוא דואג ואוהב אותך, והוא זה ששילם לי כדי שאשמור עליך, במקומו. אני בעצמי מצומרר מכך. ועכשיו יש לי שאלה: תסכים שאתקשר אליו, לספר לו על אבא שרוצה את הבן שלו בחזרה?".

רעדתי, מצטמרר. הלטתי את פני בכפות ידי, מנסה לעכל. כל הזמן הזה הוא דאג לי, ואני – איפה הייתי?

שלמה חיבק אותי. בכיתי, מקלף את חומות ההגנה שבניתי סביבי. הרגשתי טוב כל כך במחיצת האדם הזה. שמעון הביט בי. הנהנתי בראשי. "כן, תתקשר".

"איך אוכל לגמול לך על הטוב הזה שעשית?", שאלתי אותו.

"תברך אותי, אבא'לה, שגם אני אזכה להיות אבא".

אמן.