ידידיה מאיר: מיהושע ורקר מה"הגנה" ועד לאלי פלדשטיין. מה המחיר שאנחנו משלמים?

1. אליעזר בן בינה. זה השם המלא של אלי פלדשטיין, דוברו של ראש הממשלה שעצור כשלושה שבועות על ידי השב"כ וזקוק לתפילות. למעשה, הוא זקוק לנס. את שמו של המילואימניק שעצור, איני יכול לפרסם, לצערי, אבל בבקשה תתפללו גם עליו. אולי הקטע המתאים ביותר בתפילה הוא "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה". ולא, אני לא משווה את העצורים בפרשה לחטופים במנהרות בעזה, ולא משווה את חוקריהם לחוטפים. אבל כן, מול כאלה כוחות אופל אדירים, צריך רחמי שמים. רחמי שמים מרובים.

2. איפה הסיפור הזה פוגש אתכם? אני מרגיש שאני לא עושה מספיק למען העצורים. מלא ברגשות אשמה. וגם ברגשות פחד. אתה מבין שיש פה גורמים עם כוח אין־סופי, חסרי גבולות, חסרי מוסר, חסרי בושה, שיכולים לעשות, בשם המדינה, מה שהם שרוצים למי שהם רוצים. לצותת, לחפש, להעליל, לחקור, לענות, לעצור, לבודד, לקשור את העיניים, להעלים (רשימה חלקית).

אין לי מושג איך הם בכלל מחזיקים שם מעמד. הרי מדובר באנשים נורמטיביים לגמרי, לא בעבריינים שרגילים למעצרים ולהסתבכויות, שהסיפור הזה נפל עליהם ביום בהיר אחד. ליתר דיוק בלפנות בוקר בהיר אחד (ראיתם את הריאיון עם אשתו של הנגד, שמספרת איך פרצו להם הביתה רעולי פנים, והיא חשבה שמדובר במחבלים?). אז אני מדמיין את עצמי בסיטואציה המצמיתה הזאת, ואז מנסה להירגע במחשבה שמה שלא יהיה, אותי לא יצטרכו להחזיק שבועות במרתפי השב"כ. אני פשוט אודה בכל מה שעשיתי ושלא עשיתי אחרי חמש דקות של חקירה. אלי לא יצטרכו לשלוח את החוקר הטוב והחוקר הרע. גם לא מדובב. אני אזמר בחקירה, אתלוצץ עם חוקרי. כל מה שצריך. בעצם, נראה לי שאני אדבר עוד לפני שהם יכניסו אותי לתא. אני לא צריך להריח את הליזול של בית המעצר. אני אשבר כבר מעץ הריח שבניידת.

ואז אני חושב על זה שבעצם את העצורים בפרשה הזאת מחזיקים במעצר הרבה אחרי שהחקירה הסתיימה. כמה צריך לחקור אותם? עכשיו המעצר הוא לא לצורכי חקירה, אלא לצורכי נקמה והתעללות, ובעיקר כהרתעה ומסר מהדהד: ככה יעשה לאיש שיעז להילחם בדיפ סטייט. ושוב חזר אליי הפחד. וגם רגש האשמה. למה בעצם כולם שותקים?

אולי תצחקו עלי, אבל הייתי מצפה שאנשים מהשמאל ימחו לא פחות מאנשי הימין. הרי יש כאן ארגוני זכויות אדם שבמשך שנים נזעקים על חקירות מחבלים, אז לאן הם נעלמו עכשיו? מישהו אמר לי שהוא שמע שהאגודה לזכויות האזרח פרסמה איזו הודעה לקונית כדי לצאת ידי חובה. תודה רבה באמת. כשאתם רוצים לעשות רעש ממעצר שבעיניכם הוא לא מוסרי, שומעים על זה בכל מקום. אז למה עכשיו אתם שותקים? בגלל שהעצורים המעונים לא מהמחנה הפוליטי שלכם? רגע, והמחבלים כן מהמחנה הפוליטי שלכם?

3. אז אומרים לי שאם זה היה קורה לאנשים בשמאל, הימין לא היה נזעק. קודם כול, קשה להתייחס לשאלה תיאורטית כל כך על מקרה שלא היה ולא עתיד להיות. הרי אם קצין מודיעין היה מדליף מסמך נגד נתניהו (ולא נגד סינוואר), הוא היה הופך לגיבור לאומי. כזה שמציל אותנו מידי הרודן. היו מתייחסים לסיפור כאל עבירת משמעת זניחה. הרי הדלפות (לכיוון הנכון) הן נשמת אפה של הדמוקרטיה. המדליף היה משוחרר אחרי מעצר קצר, ומתקבל במחיאות כפיים סוערות בהופעה של שלמה ארצי. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.

ובכל זאת, באופן אישי, אני בא בידיים נקיות לדיון התיאורטי הזה. לפני 12 שנה כתבתי פה את הדברים הבאים: "כבר כמעט ארבעה חודשים יושבת בכלא נווה תרצה צעירה שנעשה לה עוול נוראי. קוראים לה ענת קם. רגע, לא לקפוץ. לא אמרתי שהיא חפה מפשע. לא אמרתי שלא מגיע לה עונש. היא מאוד לא חפה מפשע, ומגיע גם מגיע לה עונש. בסדר? אבל ממש לא בסדר הגודל של העונש שהיא קיבלה. גם לא משהו קרוב לזה. אני באמת לא מבין איך כל אדם שיש לו מעט חוש צדק – בעל דעות שמאלניות, ובעיקר, כפי שיוסבר מיד, בעל דעות ימניות – יכול להשלים עם הסעיף החמור והמופרך שבו הורשעה קם, סעיף הריגול. מה היה לנו פה? חיילת שהעבירה מסמכים סודיים, ממש לא לאויב, אלא לעיתונאי ישראלי שפרסם את הדברים תחת פיקוח של הצנזורה. זו עבירה חמורה, זה מעשה מסוכן, צריך ליצור פה הרתעה ברורה, וגם יש לה משקפיים מעצבנים – אבל ריגול? ארבע וחצי שנות מאסר?".

אחרי פרסום המאמר הזה קיבלתי הרבה תגובות חריפות מקוראים, שתהו איך אני מגן ככה על פעילת שמאל קיצוני, אבל אני חששתי שבסופו של דבר הסיפור הזה יתהפך עלינו, ובכפל כפליים. הנה, כך כתבתי: "אולי יש מי שחושב שעיתון 'הארץ' שאליו הדליפה קם הוא האויב, אבל כדאי לו מאוד לשים לב לעובדה שבסופו של דבר מי שעלול להיפגע יותר מכולם מהתקדים המסוכן של קם, הוא אויב אחר לגמרי. האויב החדש של מערכת הביטחון (שהוא האויב הישן של הפרקליטות): ציבור המתיישבים ותומכיהם. הרי כבר במקרה של חמשת מארגני ההפגנה ההיא נגד פינוי רמת גלעד, ראינו איך הפרקליטות ניסתה עד הרגע האחרון לתקוע את סעיף הריגול בכתב האישום. ובכל זאת, השבוע ח"כים מימין קידמו כל מיני יוזמות חקיקה שמנסות לפגוע בסיכוי שענת קם תקבל בערעור שלה הפחתה קלה מהעונש המוגזם שנגזר עליה. אני באופן אישי, מאוד מקווה שקם תשתחרר הרבה לפני הזמן, ושעד אז, חברתה לתא לא תהיה איזו חיילת ימנית שתפלח מלשכת מפקד החטיבה את תוכניות הפינוי של המאחז הבא...".

4. יש כל כך הרבה זוויות שאפשר וצריך וחובה לטפל בהן בסיפור הזה. בראש ובראשונה, כמובן, הסתרת מידע ביטחוני רגיש שקשור למשא ומתן על החטופים מראש הממשלה. זאת לא "פרשת ההדלפה" אלא "פרשת ההסתרה". עוד לא התחלנו לחקור מה היה שם בליל 7 באוקטובר, ולמה ראש הממשלה לא היה בתמונה, והנה כמה חודשים אחר כך שוב הוא לא מקבל מידע כה חיוני. מערכת הבטחון מדירה אותו, מסיבות פוליטיות. ומי שמנסה לתקן את זה, הופך לבוגד שעלול לקבל מאסר עולם. טוב, סך הכול זה הגיוני: אם ראש הממשלה הוא "רוצח החטופים", אז מי שמשתף איתו פעולה, ועוד מביא מסמכים שמלמדים שסינוואר הוא זה שלא משחרר חטופים, ולא נתניהו – דינו מאסר ממושך. טוב שלא כיסא חשמלי.

אבל אני רוצה לפנות לזווית אחרת, שראוי להכיר וללמוד לעומק. היא לכאורה הכי לא אקטואלית. היא קשורה למה שהיה פה לפני שמונים שנה. עוד לפני קום המדינה. אבל היא הכי אקטואלית. כי מנגנון ההפעלה הדורסני של השמאל נגד מי שמאיים על ההגמוניה שלו בעצם לא השתנה מעולם.

בספר מרתק שיצא השנה, "הבגינים – זרעי הקרע מאלטלנה ועד היום" (הוצאת דביר), מגולל ד"ר גיל סמסונוב את סיפור המאבק של מפא"י ובן גוריון בגיבורי ישראל אנשי האצ"ל, ובעיקר במנחם בגין מנהיגם.

שיעור היסטוריה זריז: בתקופת המאבק בבריטים הממסד של מפא"י־ההגנה־הפלמ"ח הכריז מלחמה חסרת תקדים נגד האצ"ל והלח"י. בן גוריון ואנשיו ראו בפעילות שלהם איום משולש על ההגמוניה. קודם כול, הם חששו מנהירה של צעירי היישוב אל המחתרות, הארגונים הלוחמים, במקום להגנה ולפלמ"ח. שנית, הם חששו מערעור האסטרטגיה של שיתוף הפעולה עם בריטניה, שהקנתה לממסד הציוני חופש פעולה עם הבריטים והשפעה על מספר הסרטיפיקטים (אישורי העלייה) וחלוקתם. החשש השלישי היה מכך שאנשי המחתרות יקצרו את התהילה כמשחררי הארץ לכשתקום המדינה היהודית.

5. נו, אז איך נלחמים באחיך, שלא חושב בדיוק כמוך? "מול המחתרות", מספר סמסונוב שהקדיש עשרות שנים למחקר וגביית עדויות מאנשי הדור ההוא, לצד עבודתו כאיש פרסום ואסטרטגיה מצליח, "העמיד הממסד מכונת תעמולה ארסית משומנת היטב, ששלטה בתקשורת ובמסריה לציבור היהודי: תחנות הרדיו 'קול ישראל' ('קול ההגנה') ו'קול ירושלים' המנדטורי ועיתון ההסתדרות 'דבר', כלי התקשורת הנפוץ והמשפיע ביותר. המטרה הייתה להציג את הארגונים אצ"ל ולח"י ואת פעילותם כסכנה לגורל היישוב. אחרי פעולות של המחתרות נהגו לפרסם ב'דבר' את הפרטים הידועים על מבצעי הפעולה וביקשו את עזרת הציבור בזיהויים ובהסגרתם לבריטים. בעוד העימות עם הבריטים היה מאבק של דוד בגוליית, העימות עם מוסדות היישוב היה קשה עוד יותר, שכן היה למעשה חד־צדדי. אצ"ל ולח"י שאפו להקמת מדינה, לא למלחמת אחים. הם נלחמו במוסדות המנדט, לא במוסדות היישוב העברי. אך מן העבר השני ששו אלי קרב. הביטוי האכזרי ביותר לכך היה הסזון".

פירוש המילה סזון בצרפתית הוא עונה. קיצור של "עונת הציד". עונת הציד של חברי האצ"ל נפתחה בהוראתו הישירה של בן גוריון בדצמבר 1944. בן גוריון הציע לשותפיו להנהגת היישוב שהפלמ"ח ימסור את אנשי המחתרות לידי הבריטים. סמסונוב מספר שבעוד מאיר יערי, מראשי השומר הצעיר והקיבוץ הארצי, שראה באנשי המחתרות פשיסטים לכל דבר, תמך בהצעה, יצחק טבנקין, מראשי הקיבוץ המאוחד, התחלחל מהרעיון שיהודים יחטפו יהודים וימסרו אותם לידי הפריץ. ואז הגיע יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, והציע פשרה: את אנשי המחתרות ימסרו לידי הבריטים רק מי שיתנדבו לעשות זאת. זאת לא תהיה חובה.

"הפשרה התקבלה", כותב בכאב סמסונוב, בעצמו דור שני למשפחה הלוחמת, "המהות נשארה: שיתוף פעולה עם הבריטים שבמרכזו הסגרת אחים".

6. הספר הזה נקרא בנשימה עצורה. קשה לבחור מה לצטט מתוכו. אבל הנה בכל זאת סיפור אחד, דווקא לא מהקשים בספר, שמתחבר לי לאירועי השבוע: יהושע ורקר ואשתו רחל לבית הורוביץ היו דור שני לחרדים ירושלמים מעריצי ז'בוטינסקי והשתייכו לשבט ריבלין המפורסם. ורקר הצטרף להגנה ועם הזמן היה למפקד הפלוגה החרדית של הארגון בעיר העתיקה. שם הכיר את האחים דוד ואסתר רזיאל ונוצר ביניהם קשר מיוחד. כשרזיאל התפלג מההגנה לאצ"ל, הוא ביקש מורקר להישאר בהגנה ולסייע לאצ"ל מתוכה. ורקר אכן סייע למחתרת בהדפסת כרוזים וחוברות הדרכה, תוך סיכון בית הדפוס המשפחתי. בין השאר הדפיס את ספר הדרכת הנשק הראשון שפורסם בארץ, 'האקדח', שכתבו שטרן ורזיאל.

בתקופת הסזון נודע לאחד מקרוביו, ממפקדי ההגנה, על הסיוע לאצ"ל. הוא לא עשה לורקר הנחת משפחה והורה על חטיפתו. ורקר, תושב שכונת שערי חסד בירושלים, נחטף ב־2 בינואר 1945. הוא הוכנס למערה ליד פרדס חנה, שם עונה והוכה קשות. "במשך 18 ימים קרים", מתאר סמסונוב, "הוא שכב במערה פרוצה לרוח ולגשם, ללא מזון ראוי, הרחק מאשתו רחל ומחמשת ילדיו, שלא ידעו מדוע נעלם (רחל אפילו פנתה למשטרה הבריטית). במהלך החקירות האלימות אמר לחוטפיו כי הוא קצין בהגנה, כפי שאכן היה, אבל הם המשיכו לענות אותו משום שסירב להסגיר שמות של אנשי אצ"ל. רק כעבור כשלושה שבועות שחררו וזרקו אותו בשדה סמוך לפרדס חנה. אף שידעו שהוא דתי שומר מצוות, הוא הוטל מוכה וחבול בערב שבת, הרחק מביתו. נכדו, חיים כהן, סיפר לי שאמו שמעה במשך שנים את סבו צועק בלילות בשל הטראומה, אך הוא מעולם לא דיבר על כך, וגם לא היה מוכן לגלות מיהו בן המשפחה שהסגירו".

במקור אחר קראתי עדות של נכדו, פרופ' צבי מרק, שמספר שכחלק מההתעללות בורקר החרדי, אנשי הפלמ"ח הכריחו אותו לאכול בשר וחלב בתקופת החטיפה במערה.

7. אגב, גיבור ישראל אלחנן קלמנזון הי"ד הוא נין של אותו ורקר. וכך גם בן דודו פדיה מרק הי"ד. ויש עוד נכד של ורקר שאתם מכירים: בחור בשם יוסי כהן שהפך לראש המוסד. מעניין, אה? אבל העניין שלנו עכשיו הוא לא המוסד ופעולותיו המוצלחות והעלומות מחוץ לגבולות המדינה, אלא השב"כ, שאחרי הכישלונות של 7 באוקטובר החליט כנראה להשקיע יותר בטיפול ב"אויב" מבפנים.

כתבתי שמנגנון ההפעלה הדורסני של השמאל לא השתנה מאז ימי בן גוריון. משהו בכל זאת השתנה. לרעה. אחרי שמונים שנות הגמוניה, השמאל מרגיש שהוא עכשיו במלחמה האחרונה, מה שהופך אותו לעוד יותר מסוכן. הוא מרגיש שהוא עלול לאבד את השלטון לטובת האליטה החדשה, זאת שנלחמת ומנצחת בשדה הקרב, זאת שממלאת את בתי המדרש בעשרות אלפי לומדי תורה, זאת שלא יודעת מי זה נחום סטלמך ומה ההבדל בין עמוס קינן לעמוס עוז, זאת שדונלד טראמפ והממשל החדש שלו כל כך אוהבים ומעריצים, זאת שמאמינה שיהיה פה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב. בקיצור, כל אלה שתומכים באיש הרע ההוא שממנו חייבים להסתיר מידע.

8. אבל למרות כל זאת, אנחנו ננצח בסוף בעזרת ה'. למעשה כבר עכשיו אנחנו מנצחים. השאלה היא רק מה המחיר שישלמו בדרך אנשים כמו אליעזר בן בינה והמילואימניק שאסור לפרסם את שמו. לא פשוט. אז תתפללו עליהם. שיצאו בקרוב בשלום מהמערה של הפלמ"ח. אמן.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".