סיון רהב מאיר: מההלוויה הראשונה בתורה – לחתונה הראשונה בתורה. זה לא במקרה

ההלוויה הראשונה בתורה והחתונה הראשונה בתורה. שני מצבי הקצה האלה, של מוות ושל חיים, מתוארים בפרשת השבוע, פרשת חיי שרה. בתקופה שבה גם אנחנו חווים לעיתים רכבת הרים רגשית, הנה כמה נקודות שמחברות בין הפרשה לבין חיינו.

לבכות. הפרשה מתחילה בפטירתה של שרה, ובקבורה שלה במערת המכפלה, שאברהם אבינו קונה אחרי משא ומתן. הוא נפרד בפרשה מאשתו, בהספד הראשון בתורה: "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". אנחנו לומדים מכאן שיש ערך בבכי ובדמעות על אדם גדול שהולך מעמנו. יש חשיבות למילות פרידה משמעותיות, שנותנות כוח ומתארות את האבידה ואת מה שעלינו להשלים בעולם.

1. קום. הפרשנים מבקשים שנשים לב למילה שמגיעה מיד אחרי הפטירה של שרה אמנו: "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ". אברהם קם מהאבל ומתחיל לפעול בעולם: הוא מנהל מו"מ על רכישת הקבר, ואז מבקש למצוא כלה ליצחק בנו.

קיבלתי השבוע ברצף כמה הודעות מרגשות ממשפחות שכולות וממשפחות חטופים. אפשר לתת לכולן ביחד את הכותרת – "ויקום". מדהים לראות איך אנשים לא רק קמים, אלא מקימים את החברה הישראלית כולה ביחד איתם.

מבקשים להנציח ולעשות טוב בעולם. הנה הרצף:

• סרן איתן אוסטר נפל בלבנון בערב ראש השנה. עכשיו החל פרויקט תרומת טסיות דם לזכרו, כדי להציל חיים. התורמים מתבקשים לקרוא וללמוד קצת על איתן, ואז לבוא ולתרום בבנק הדם.
• רס"ל (במיל') מתניה אלסטר שנפל באוקטובר שעבר בצפון אהב את נוף הארץ. משפחתו וחבריו מבקשים להקים כעת מצפה עם פינות ישיבה מול הנוף שמתניה אהב.
• אמו של קשת קסרוטי בן ה־,21 שנרצח בונבה והפך לסמל של המסיבה בעולם כולו, ערכה ביום חמישי השבוע הכנסת ספר תורה חגיגית לזכרו בשכונת פלורנטין בתל־אביב, וביקשה מהציבור כולו לבוא לרקוד עם התורה, להמשיך את הריקוד של קשת שנקטע. "בואו בשמחה!", כתבה האם השכולה.
• יום ההולדת של החטוף מתן אנגרסט מתקרב, ובשכונה שלו מבקשים לערוך אירוע יום הולדת של חיזוק ואחדות עם הפרשת חלה.
• יהונתן דויטש התארס בעיצומה של המלחמה, ואז נהרג בפיגוע. אביה של בת זוגו, אמונה, כתב לי: "לזכרו ולכבודו, יצאנו במיזם כתובות. ניתן להזמין כתובה יפה לחופה, והיא תישלח לזוגות לשימוש בחתונתם". הכתובות המרהיבות מופיעות באתר שהקימה המשפחה. וגם כאן, אנחנו מתבקשים ללמוד קצת על אישיותו של יהונתן. על חוש ההומור, ההתמדה, ההתנדבות. על הכתובה המעוצבת שיקבלו הזוגות, כתוב משפט שיהונתן אמר: "האירועים הכבדים הם החלק הקל. מה שבסוף קונה ארץ, קונה מדינה, קונה עם - זה עוד משפחה, עוד בית, ועוד מעשים קטנים שאנחנו מקיימים. שגרת חיים. זה מה שבסוף בונה ארץ".

לכאורה, רצף הודעות מקרי בווטסאפ. אבל בעומק - ויקום. כמה תקומה.

2. אתגר ההתבוללות. מהמוות – אל החיים. אברהם שולח את אליעזר למצוא כלה לבנו, יצחק. נהוג לדבר על מבחן החסד, שבזכותו הנערה רבקה הפכה לרבקה אמנו. אליעזר אכן בוחן אותה בסוג של אודישן ליד הבאר: אם היא תיתן לו וגם לגמלים שלו לשתות, סימן שהיא נדיבה וצדיקה מספיק כדי להמשיך את השושלת של אברהם ושרה.

זה קריטריון חשוב, אבל רק השנה שמתי לב שיש מבחן נוסף, עוד לפני החסד. אברהם משביע את אליעזר לא לקחת אישה מהעם הכנעני, אלא רק ממשפחתו ומארצו. בדור שמתמודד עם יותר מ־50 אחוזי התבוללות ברחבי העולם, כדאי לשים לב שכך נבנה הבית היהודי הראשון.

ההמשכיות. בגיל 127, בתחילת הפרשה, שרה אמנו הולכת לעולמה. "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". ובסוף הפרשה גם אברהם אבינו נפטר: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו".

אבל הפסוק המנחם והמרגש ביותר מבשר על ההמשכיות אצל הדור הבא, אצל יצחק ורבקה, שמוצאים אהבה ונחמה: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ."

ראיתי השבוע המשכיות בעיניים: בכנס של "חב"ד בקמפוס" בניו־יורק, זכיתי לראיין את דניאל וייס לפני יותר מ־2,000 סטודנטים יהודים. דניאל התחיל בעובדות היבשות, המזעזעות. הוא סיפר לקהל ששבוע אחרי ה-7.10 הודיעו למשפחה שלו רשמית שאביו, שמוליק, נרצח בקיבוץ בארי. האם יהודית נחטפה. כעבור חודש, בדיוק ב"שלושים" של אביו, הם התבשרו שאיתרו את הגופה של יהודית בבית ממולכד בעזה, ליד שיפא.

בחור צעיר שאיבד את שני הוריו, נתן לדור הצעיר של יהודי אמריקה שיעור. "ההורים שלי קרובים אלי גם עכשיו", הוא אמר, "אני מרגיש אותם בעצמות. אני אסיר תודה להם. והקשר שלנו לא נפסק. אנחנו במובן מסוים יותר מחוברים וקשורים".

שאלתי אותו על ההתמודדות עם הטראומה, והוא ענה: "נולדתי פעמיים. פעם אחת כשנולדתי לאמא שלי, ובפעם השנייה כשניצלתי בעצמי ב־7.10 בקיבוץ בארי. שמעתי את המחבלים מחוץ לחלון שלי, החזקתי את החלון בידיים, והמוות היה מאוד קרוב. ההצלה שלי – היא אירוע שיש בו גם הרבה חירות. מאז כל רגע בחיים הוא מתנה. כל בוקר אני אומר: 'תודה, אלוקים, שאני נושם'. מאז אני לא יכול להגיד שהחיים רק רעים. החיים הם מתנה גדולה. אני מחפש לעשות דברים קדושים שמברכים את הנשמה שלי ונשמות אחרות. זו הדרך שצריך לחיות לפיה".

ואז הוא דיבר על המוזיקה, על היצירה: "אני נוגע בכאב ודרך הכאב אני יוצר משהו חדש, ניגון. מהדבר הכי מכוער שקרה לי, אני עושה משהו יפה".

סטודנטים שהגיעו מכ־200 קמפוסים הקשיבו בדממה. הם הריעו כששמעו שהוא מועמד, אולי, לייצג את ישראל באירוויזיון. בסוף הראיון דניאל שר את "שיר למעלות". ראיתי אותם מקשיבים לו, מתרגשים, מוחים לפעמים דמעה. יהי רצון שגם בדור הצעיר של אמריקה, וגם בדניאל עצמו, יתקיימו המילים העתיקות האלה מהשיר: ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ, ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם