סיון רהב מאיר: אחינו, כל בית ישראל, גם בארצות הברית

לפעמים אפשר לראות תהליך היסטורי בעיניים, בפרטים הקטנים: יותר מ-2,000 סטודנטים הגיעו בשבוע שעבר לשבת השנתית של "חב"ד בקמפוס". זה מספר שיא, אחרי השנה המאתגרת בקמפוסים. שמעתי מרבים מהם איך הם גילו את זהותם מחדש אחרי ה-7.10. זה תאריך שהכריח אותם לבחור צד, לברר מי הם. האם את ההתבוללות והריחוק יחליפו כעת חיבור לישראל וליהדות? הלוואי.

באתי לכאן כדי להרצות, אבל ההרצאות והשיעורים הם לא מה שחשוב. העיקר זה החיבוק. אנשים טסו במשך שעות כדי לקבל חיבוק יהודי. בסעודות השבת, בקידוש, בהבדלה, בתפילות.

אחרי שנה של אנטישמיות בקמפוסים, של מאבק מול תומכים, של צביעות אקדמית, הסטודנטים כאן פשוט נעמדו כל הזמן במעגלים, בלי להכיר את מי שלידם, שמו יד על הכתף ורקדו ביחד.

"מה היה הרגע הכי מרגש בשבת?", הם נשאלו במוצאי השבת.

רייצ'ל מלוס אנג'לס ענתה: "הרגע שבו הדלקנו נרות שבת ביחד, אלף סטודנטיות, ואמרנו ביחד את הברכה. זה לא היה הרגע הכי מרגש בשבת. זה היה הרגע הכי מרגש בחיים שלי".

"יהדות זה משהו שחשבתי שמת יחד עם סבא-רבא שלי", ענה אלי מטורונטו. "אף פעם לא חשבתי שאפשר לרקוד ולשיר את היהדות שלך".

וג'סיקה, מקמפוס קטן במדינת אלבמה, שהתחילה לאחרונה ללכת עם שרשרת של מגן דוד, אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא באה לשבת כזאת. זה היה עבורה מרחב בטוח לדבר על החיילים, על החטופים, על הכל. ובמהלך השבת עלה בראשה הרעיון לעשות עוד משהו בפעם הראשונה בחיים – להגיע לישראל. נזכיר: רוב יהודי ארצות הברית לא ביקרו מעולם בארץ.

כשהתבקשתי אני לסכם, אמרתי שראיתי בשבת הזו בבירור: אנחנו העם הכי קטן, אבל המשפחה הכי גדולה.

לקום

"שלום, שמי עדן. שנה שאחי הקטן, רועי דאווי הי"ד, לא איתנו. שנה לאסון הנמ"ר בעזה.

"רועי נהרג בדיוק כשקוראים בתורה את הפרשות על אברהם אבינו ועל הניסיונות שלו: עקידת יצחק, מסירות הנפש, המסעות... ובפרשה שהתחלנו לקרוא השבוע, חיי שרה, מתוארת ההלוויה הראשונה בתורה. אברהם אבינו קובר את שרה אמנו בחברון, במערת המכפלה.

"אחרי המילים 'וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ', מופיעות המילים: 'וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ'. כלומר, מהקבורה, מההספד, מהבכי – אברהם קם לבסוף וחוזר לפעול בעולם: הוא קונה את מערת המכפלה, הוא מחפש שידוך ליצחק בנו, הוא ממשיך לעשות דברים חשובים.

"זה מתחבר למילים שחותמות את המכתב האחרון שרועי השאיר לנו. הוא סיים את המכתב בשלוש מילים חשובות: 'ורק תתחזקו מהכל'.

"כתבנו את המשפט הזה בענק בשלט חוצות בכניסה לירושלים, ובתקופות קשות אנחנו נזכרים בו שוב ושוב, ורוצים להעביר אותו גם לציבור הרחב, בפרט בימים האלה. שרק נתחזק מהכל".

חמש דברים על הפרשה

1. פרשת השבוע שקראנו השבת, פרשת חיי שרה, היא הפרשה החמישית בספר בראשית.

2. הפרשה נפתחת במותה של שרה אמנו, שנקברת במערת המכפלה, המקום שאברהם אבינו קונה בכסף, אחרי משא ומתן. הוא מסרב לקבל את מערת המכפלה במתנה, ויוצר בעלות שלו ושל צאצאיו על הארץ, לנצח. הפרשה מתארת כיצד אברהם נפרד משרה בהלוויה שלה, בהספד ובבכי.

3. מייד אחרי הפטירה של שרה צריך לדאוג להמשכיות, לדור הבא. אברהם מבקש למצוא כלה ליצחק, והפרשה מפרטת איך נבחרה האישה המתאימה, רבקה אמנו. כלומר, מההלוויה הראשונה בתורה, אנחנו עוברים במעבר חד לשידוך הראשון בתורה.

4. המבחן שבו רבקה אמנו עומדת הוא מבחן החסד. אליעזר, עבד אברהם, נשלח לבדוק את מידותיה הטובות והיא אכן ממהרת לתת לו וגם לגמלים שלו לשתות. החסד, הנדיבות והיחס לזולת - מוכיחים שהיא מתאימה להמשיך את האומה.

5. הפרשה מסתיימת במותו של אברהם ובהקמת הבית של יצחק אבינו ורבקה אמנו. הדור הראשון של העם היהודי נפטר, אבל הדור השני ממשיך, ואנחנו ממשיכים, דור ועוד דור. עד היום.

מילים של נחמה

השבוע ציינו 4 שנים לפטירת הרב פרופ' יונתן זקס, הרב הראשי של בריטניה. זכיתי לערוך את החוברת "לרפא את הלב", ובה קטעים קצרים שלו. הנה קטע אחד מתוכה, לתקופות של אתגר:

"דווקא כאשר אנחנו מרגישים בודדים במיוחד, אלוקים עדיין איתנו, עדיין נוסך בנו אומץ לקוות וכוח לחלום.

"דוד המלך, משורר התהילים, הוא שנתן לכך את הביטוי הפיוטי העמוק ביותר. שוב ושוב הוא קורא אל ה' כשהוא פגוע, בודד, כאוב, פוחד: 'הוֹשִׁיעֵנִי, אֱלֹקִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ', 'מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה''.

"העזות שבחוויותינו הרוחניות מתרגשות עלינו לא פעם דווקא כשאיננו מצפים להן כלל, כשאנו קרובים יותר מתמיד לייאוש. כי בזמנים האלה מוסרות מפנינו מסכות המגן. אנחנו חשופים מתמיד – ועל כן גם פתוחים מתמיד אל ה', וה' פותח את שעריו בפנינו. 'קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב'.

"רבי נחמן מברסלב אומר כי אדם 'צָרִיך לִצְעק לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם בְּקוֹל חָזָק מֵעִמְקֵי הַלֵּב, וַאֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וּפוֹנֶה לְצַעֲקָתוֹ. וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁמִּזֶּה בְּעַצְמוֹ יִפּל וְיִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי כָּל הַקֻּשְׁיוֹת וְהַמְּנִיעוֹת' – אותן קושיות ומניעות שהרחיקו אותו מן היכולת להתפלל.

"בשעות מצוקה ואובדן אנו צועקים ממעמקי נשמתנו, ומשהו קורה. לפעמים אנחנו מגלים אותו רק לאחר זמן רב, בהביטנו לאחור. תפילות משפיעות על העולם. איך זה קורה? חידה היא.

"אנו מוצאים את אלוקים לא רק במקומות הקדושים או המוכרים, אלא גם באמצע המסע, לבדנו, בלילה. 'גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי'. העמוקה מכל החוויות הרוחניות, הבסיס לכל החוויות הרוחניות האחרות, היא הידיעה שאיננו לבדנו. ה' אוחז בנו בידנו, נותן לנו מקלט, מרים אותנו כשאנו נופלים, סולח לנו כשאנו כושלים, מרפא את פצעי נשמתנו בכוח אהבתו.

"יש בחיי רבים מאיתנו, ובוודאי בחיי שלי, זמנים שהשמש מתכסה בהם מאחורי ענן שחור של ייאוש. אדם עשוי לאבד אמונה באנושות, או בעצמו, או גם וגם. בזמנים כאלה, הידיעה שאלוקים מאמין בנו היא ידיעה גואלת, הופכת לב. אנחנו עוסקים לא מעט באמונה שלנו באלוקים, אבל יש בתורה עוד נושא מרכזי וחשוב: אמונתו המתמדת של אלוקים בנו! אלוקים אינו חדל לעולם להאמין בנו, לאהוב אותנו, ולצפות מאיתנו לטוב ביותר".

לזכרו. בשורות טובות.