"היא העפר שלי", היא אמרה עלי, ולא זכרתי למה

באתי ללוות אותה ברגעים המרגשים האלה, שבהם את מקבלת מבורא עולם, אחרי תפילות מרובות, תינוק.

אין לה אמא. כבר מאז שהיא ילדה קטנה אין לה אמא. אני וחברותי לתשובה מנסות להיות לה, בצמתים חשובים, להיות לה בכאילו, אפילו אם זו רק תמיכה, חיוך, אנחנו מנסות להיות שם בשבילה, דמות.

היא כזאת צנועה, כל מה שאנחנו עושות לה – היא מלאת הודיה והכרת הטוב, מסוג הנשים הכי לא דורשות והכי לא יודעות לזהות שיש בעולם אנשים אחרים שמעריכים ואוהבים אותה. היא כאילו לא מאמינה גם כשנותנים לה.

מכירות כאלה נשים שאומרות תודה מכל הלב כשנותנים להן את התשומת שלו? שלא מבקשות מעבר כלום? מעריכות. נותנות לך הרגשה נהדרת כשאת נותנת בגבולות יכולותיך את כל מה שאת יכולה לתת.

"מי את בשבילה?", שאלה האחות בכניסה.

ונכנסתי אל הרגע הזה, שכמלווה את מרגישה פחותה. אין לך באמת מה להגיד, ואין לך גם איך להצדיק את שהותך בקרבה הזו אליה.

מה אני אענה למיילדת? שאני אמא שלה? חברה? אחות? דודה? שכנה?

אני לא כל אלה, וגם לי לא מתחשק לי לשקר.

ואז, בהפתעה, היא דווקא אמרה לה, "היא העפר שלי".

המיילדת חייכה, מיילדת דתיה. נכנסנו.

"מה זה שם שאמרת לה עלי?", שאלתי אותה בשקט לחידוד.

קצת מעליב להיות עפר, אבל שתקתי. ניסיתי להזדהות. בענווה לשהות.

היא לא אכזבה. המשכנו לחכות לרופאה, והיא סיפרה לי משהו שאני בעצמי שכחתי.

"אני אזכיר לך", היא התחילה. "היה משהו שאמרת לי לפני שנים רבות, כשניסית לשכנע אותי, יחד עם החברות, להאמין לכן כשלקחתן אותי פרויקט של חסד".

היא היתה צעירה, מתעניינת מעט בתורה. ישבנו יחד ב-ס.ל.ה ברחוב השל"ה בבני ברק ולמדנו יחד אצל הרב שיין, במדרשיה של הנשואות.

"אין חברות כמוכן", היא המשיכה ואמרה. "טוב שכן קרוב מאח רחוק, טובה מאזינה משותפת לשיעורי קודש מכל אופציה אחרת".

"מה את רוצה להזכיר לי?".

יש משפטים שלפעמים את אומרת ברגע גבוה שלך עם עצמך, ושוכחת אותם קליל אחרי שעה.

 לפני שבועיים שלחה לי נעמי מילר, הגרפיקאית של הוצאת "קולמוס", שאבי קישון, המו"ל, שואל אם אפשר שוב להדפיס את הספרים "כל כך" ו"ממש", כמו שהם, כי הם אזלו, ואנשים הזמינו עוד. אני רק מהמייל הזה קיבלתי זיגוג בעיניים, איך זה יכול להיות, שאלתי את עצמי, איך זה יכול להיות, שמילים שאת כותבת, משפטים שאת אומרת, רצויות באהבת צמיחה אצל אישה אחרת?

אבא שלי, למשל, כבר אמר לי לא פעם, שהוא בכלל לא מבין מה אני כותבת.

מזלי שכבר למדתי, שלא כולם צריכים לאהוב את כולם, ואת יכולה להמשיך לחיות ולכתוב את מה שהלב שלך מבקש להגיד החוצה. גם אם מישהו לא מבין.

שלא יבין.

נעמי מילר שאלה אותי אם "את רוצה לעבור שוב, אולי יש משהו לסדר?". פתחתי את הקובץ ולא יכולתי לקרוא. מי כתב את זה? שאלתי את עצמי, וברור שיש כאן מלא דברים שהייתי היום משנה או כותבת אחרת. אבל החזרתי לשניהם מייל, נאה דורש ונאה מקיים: "זה מה שכתבתי אז, זה מה שידעתי אז, זו הבוסריות הנבוכה שלי. אם אני מסבירה לכולם כמה מותר לטעות, אני לא משנה בהדפסה החדשה עכשיו, אות".

"אנחנו למדנו בשיעור של הרבנית במדרשת ס.ל.ה על הנוכחות של המילה 'הנני', בהקשר של הימצאות מול בורא עולם", חברתי החזירה אותי למסדרון היולדות, שם.

"וכשהייתי צריכה אתכן, חברותי, בכסף, בתמיכה, בהקשבה, לא ידעתי, בכל אופן, לא העזתי להגיד לכן שאני צריכה שתגידו לי - הנני. את שאלת אותי אז, בלי להתבייש ובלי להתבלבל, כדי להקל עלי את הפנייה, את שאלת, 'תגידי, מה את רוצה שנפשי תהיה עבור נפשך'?".

"ככה שאלתי אותך?".

"ככה בדיוק. זו היתה שאלה מקסימה".

היא ענתה.

"ומה ענית לי אז?", שאלתי מכיסא המסדרון השבוע, הייתי סקרנית.

"לא עניתי לך", היא אמרה.

"למה?".

"התביישתי. הרגשתי כמו מקבצת נדבות של שימת לב ואכפתיות. הרגשתי מסכנה".

היא נשמה עמוק ואז אמרה, "ואת, הוצאת אותי מהמבוכה ואמרת לי שאין אף אדם בעולם שלא זקוק לשימת לב, ושמי שלא מקבל אותה מספיק, או חושב שהיא לא מגיעה לו, לא מאמין גם כשהיא נמצאת, כמה כן, ואז אמרת משפט".

"נו?".

"אמרת ככה בדיוק, 'טוב, אם את לא עונה, אני אגיד בשבילך מה נפשי רוצה להיות לנפשך".

לא זכרתי, לא הבנתי מה היא רוצה ממני ועל מה היא מדברת. אני כן זוכרת שאלה היו זמנים אחרים בעולם, של רוגע ועומקים פילוסופיים, זמן שהתנהל לו לאט, ותחושה עילאית של קירבה שמיימית. ככה זה, בתחילתה של תשובה.

היא קיבלה, חזרה למסדרון, דמעות של אור בעיניים וסיימה, "את הרמת את כפפת השתיקה ואמרת, 'אז אני אגיד לך משהו מתוך התפילה על בקשת נפשי שלי', את אמרת שאת רוצה להיות עבורי, מה שאת מבקשת מה' ממילא, את אמרת, 'ונפשי כעפר לכל תהיה'. אמרת שכשתפילת שמונה עשרה מסתיימת – אומרים את זה, מבקשים מה' את זה, והסברת איך אמא, ואדמה, היא העפר שגדלים בו שיבולים ותבואה, ושאת תשמחי להיות בשביל נפשי - עפר. שאני אלך ואגדל בכוחותיי שלי, אבל את תהיה לי קרקע, אדמה, עפר, כשתוכלי".

לא זכרתי את כל זה. אבל היא כן.

נולדה בשעה טובה ילדה. היא קראה לה – עפרה.