"משתחווים לאבק רגליהם" – מה הכוונה? (ב'): הפולחן בעדויות היסטוריות

עדויות היסטוריות מצביעות על קיומה של מסורת ערבית עתיקה, הידועה כ"עלם אל-רמל" (علم الرمل), או "מדע החול", ובלועזית – "גאומנסיה". פרקטיקה זו, שהייתה נפוצה בקרב שבטי ערב הקדומים, כללה שיטות מגוונות של ניחוש וחיזוי באמצעות תבניות שנוצרו בחול המדבר. המנחשים היו משרטטים קווים בחול או מפזרים אבנים קטנות, ומפענחים את המסרים האלוהיים מהתבניות שנוצרו. פרקטיקה זו היתה נפוצה מאוד בימי הביניים, והגיעה עד לאירופה.

לדעת החוקרים, הגאומנסיה התפתחה מתוך תפיסת עולם שראתה באדמה ישות חיה המתווכת בין העולם האלוהי לעולם האנושי. האדמה, על צורותיה השונות – חול, אבק, סלעים - נתפסה כמדיום המכיל כוחות רוחניים. בהקשר זה, ההשתחוויה לאבק הרגליים שרש"י מזכיר מקבלת משמעות עמוקה יותר: היא ביטוי לאמונה בקדושת האדמה שנדבקה לרגלי ההולך במדבר.

המחקר הארכיאולוגי חושף עדויות לקיומם של מקדשים ומקומות פולחן שהוקדשו ליסודות הטבע השונים. ממצאים מדרום ערב מעידים על פולחן מורכב שכלל התייחסות לגרמי השמים, במיוחד לירח, בשילוב עם פולחני אדמה ומים. הקשר בין שלושת היסודות הללו – אדמה, מים וירח – היה מרכזי בתפיסה הדתית של תושבי המדבר.

הממצאים האפיגרפיים, כתובות שנמצאו באתרים שונים בחצי האי ערב, מספקים מידע נוסף על טיב הפולחן. כתובות רבות מזכירות את "נשר" או "נסר" כאלוהות חשובה, מה שמתכתב עם המקור התלמודי המזכיר את "נשרא שבערביא". 

באתרים שונים בתימן ובחצרמוות נתגלו שרידי מקדשים ומזבחות המוקדשים לאלוהות זו, יחד עם כתובות בכתב הדרום-ערבי העתיק המזכירות את שמה. הממצאים מעידים על פולחן מורכב שקישר בין כוחות השמים – במיוחד הגשם והרוח – לבין האדמה. חפצי פולחן ומנחות שנמצאו במקדשים אלו מלמדים על טקסים שכללו הקרבת מנחות והשתחוויה, כשהמתפללים ביקשו להתחבר לכוחות הטבע. מעניין במיוחד הוא הקשר שנמצא בין מקדשים אלו למקורות מים ונתיבי מסחר, מה שמחזק את ההבנה שפולחן זה היה קשור הדוקות לחיי המסחר והנוודות של תושבי המדבר הקדומים.

מעניין במיוחד הוא האופן שבו פרקטיקות אלו השתמרו והתגלגלו לתקופה האסלאמית. הסג'דה (سجدة), ההשתחוויה המוסלמית שבה המצח נוגע באדמה, נושאת הדים ברורים לפולחני האדמה הקדומים. במסורת ההלכתית האיסלמית התפתחה פולמוס גדול בנוגע לחובת המגע הישיר עם האדמה, והאם יש בפרקטיקה משום עבודה זרה. 

התפתחות מעניינת במיוחד היא השימוש ב"תורבה" (تربة) בקרב השיעים: אבן חימר מיוחדת (בדרך כלל מאדמת כרבלא) המשמשת כנקודת מגע בין המצח לאדמה בעת התפילה. פרקטיקה זו משקפת את ההמשכיות של תפיסת קדושת האדמה, תוך התאמתה למסגרת המונותיאיסטית של האסלאם.

המחלוקת סביב התורבה חריפה במיוחד בשיח הבין-אסלאמי. חכמים סונים רבים, ובראשם אבן תימיה (1263-1328) בחיבורו "אקתצ'א אל-צראט אל-מסתקים", מתחו ביקורת חריפה על הפרקטיקה. הם טענו כי ההתעקשות על מגע ישיר עם האדמה, ובמיוחד השימוש בתורבה, מהווה המשכיות מסוכנת של פולחני אדמה פגאניים מתקופת הג'אהליה. אל-אלוסי (1802-1854) אף השווה את הפרקטיקה לעבודת עובדי האש ועובדי האלילים שהעניקו קדושה ליסודות הטבע.

החכמים השיעים, מצדם, פיתחו מערכת הגנה תיאולוגית מורכבת. עלאמה מג'לסי (1627-1698), בחיבורו "ביחאר אל-אנואר", טען כי ההשתחוויה על האדמה מייצגת דווקא את ההכרה המוחלטת בכך שהאדם נברא מעפר ואליו ישוב, וכי אין בכך כל פולחן של האדמה עצמה. הוא הדגיש כי הפרקטיקה מכוונת אך ורק לעבודת אללה, כאשר האדמה משמשת כתזכורת מתמדת לענוותו של האדם מול בוראו.

חכמים שיעים מאוחרים יותר הוסיפו נימוקים נוספים: הם הצביעו על המקורות המתעדים את הנביא מוחמד עצמו משתחווה על האדמה, טענו כי השימוש בתורבה מבטיח את טהרת מקום ההשתחוויה, והדגישו כי הפרקטיקה נועדה דווקא למנוע את האפשרות של עבודה זרה על-ידי הגדרה ברורה של אופן ההשתחוויה המותר.

על רקע זה, עמדתו של הרוגצ'ובר בביקורתו על הרמב"ם, וטענתו שהמוסלמים עובדי עבודה זרה, מתבהרת באור חדש. הרוגצ'ובר לא מקבל את הצדקות השיעים לעיסוק עם האדמה.

המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי שהוצג לעיל מאיר באור חדש את דברי רש"י אודות "ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם". מתברר כי השתחוויה זו לא הייתה תופעה מבודדת או מנהג תמוה, אלא חלק ממערכת מורכבת ומגובשת של פולחן האדמה שרווח בחצי האי ערב.

עבודת האבק הייתה, למעשה, ביטוי מובהק של תפיסה דתית רחבה יותר, שראתה באדמה ובכל הקשור בה – מאבק ועד סלעים – ישות בעלת משמעות רוחנית עמוקה. במסגרת תפיסה זו, האבק שנדבק לרגלי ההולך נתפס כסוג של "ברכת האדמה", או חיבור מיסטי, או סגידה לכוח הרוחני שאפשר את מסע הנווד במדבר ושמר עליו. 

יש לשער שבתום מסע מפרך במדבר, במקום חנייתם היו מקפידים שלא לשטוף את רגליהם במים, אלא דאגו לנער את האבק ולאסוף אותם לתוך שק, והאבק שימש להם אחר כך כאליל להשתחוות לו.

מנהג איסוף עפר ממקומות ייעודיים לתוך שק היה כנראה נפוץ בתרבות הערבית הקדומה, כפי שניתן לגזור משרידותו של פרקטיקה מעין זו בתקופת האיסלאם.

בהקשר למנהג התורבה, מצאנו בספר "אל-מנאקב" לאבן שהראשוב סיפור מעניין: "לאחר מות הקדושים של האמאם חוסיין, בנו האמאם זין אל-עאבדין אסף מן האבק, הכריז עליו כאבק קדוש, ושמר אותו בשק. האמאמים נהגו להשתחוות עליו ולעשות ממנו תסביח (מחרוזת תפילה), ולהלל עליו את שם אללה".

כלומר איסוף אבק קדוש אל תוך שק וההשתחוויה עליו, מוטמע היטב בתרבות זו לדורותיה, ומתכתב היטב עם דברי חז"ל, "שמשתחווים לעפר רגליהם".