חוק לישראל - פרשת תצוה, יום רביעי

תורה

(יד) וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר מִגְבָּלֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם מַעֲשֵׂה עֲבֹת וְנָתַתָּה אֶת שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת עַל הַמִּשְׁבְּצֹת: וְתַרְתֵּין תִּכִּין דְהַב דְכֵי מְתַחְמָן תַּעְבֵד יָתְהוֹן עוֹבַד גְדִילוּ וְתִתֵּן יָת תִּכַּיָא גְדִילָתָא עַל מְרַמְצָתָא:
(טו) וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ: וְתַעְבֵּד חשֶׁן דִינָא עוֹבַד אֳמָן כְּעוֹבַד אֵפוֹדָא תַּעְבְּדִנֵהּ דַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר תַּעְבֵּד יָתֵהּ:
(טז) רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ: מְרַבַּע יְהֵי עֵיף זֶרְתָּא אֻרְכֵּה וְזֶרְתָּא פְתָיֵהּ:
(יז) וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד: וְתַשְׁלֵם בֵּה אַשְׁלָמוּת אַבְנָא אַרְבְּעָא סִדְרִין אֶבֶן טָּבָא סִדְרָא קַדְמָאָה םַמְקָן יַרְקָן וּבַרְקָן סִדְרָא חָד:
(יח) וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם: וְסִדְרָא תִּנְיָנָא אִזְמָרַגְדִין וְשַׁבְזִיז וְסִבְהֲלוֹם:
(יט) וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה: וְסִדְרָא תְּלִיתָאָה קַנְכִּירֵי טַרְקְיָא וְעֵין עֶגְלָא:

נביאים יחזקאל פרק מג

(כה) שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ: שַׁבְעָא יוֹמִין תֶּעֱבָד צְפִירָא דְּחַטָּאתָא לְיוֹמָא וְתוֹר בַּר תּוֹרֵי וּדְכָר מִן עָנָא שְׁלֵימִין יַעֲבְדוּן:
(כו) שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ (ידו) יָדָיו: שִׁבְעָא יוֹמִין יְכַפְּרוּן עַל מַדְבְּחָא וְיִדְכּוּן יָתֵיהּ וְיַקְרִיבוּן קוּרְבָּנֵיהּ:
(כז) וִיכַלּוּ אֶת הַיָּמִים וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִֹה: וְיִשְׁלְמוּן יָת יוֹמַיָּא וִיהִי בְּיוֹמָא תְּמִינָאָה וּלְהָלָא יַעֲבְדוּן כַּהֲנַיָּא עַל מַדְבְּחָא יָת עֲלְוָתְיכוֹן וְיָת נִכְסָת קוּדְשֵׁיכוֹן וְיִתְקַבְּלוּן קוּרְבָּנֵיִכוֹן בְּרַעֲוָא אֲמָר יְיַ אֱלֹהִים:
מד (א) וַיָּשֶׁב אֹתִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן הַפֹּנֶה קָדִים וְהוּא סָגוּר: וְאֲתֵיב יָתִי אוֹרַח תְּרָע מַקְדְּשָׁא בְּרָאָה דְּפָתִיח לִמְדִינָחָא וְהוּא אָחִיד:
(ב) וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר: וַאֲמַר יְיָ לִי תְּרָע הָדֵין אָחִיד יֶהֵא וְלָא יִתְפַּתַּח וֶאֱנַשׁ לָא יֵעוּל בֵּיהּ אֲרֵי יְיָ אֱלָהָא דְּיִשְּׂרָאֵל אִחְגְּלֵי עֲלוֹהִי וִיהִי אָחִיד:
(ג) אֶת הַנָּשִׂיא נָשִׂיא הוּא יֵשֶׁב בּוֹ (לאכול) לֶאֱכָל לֶחֶם לִפְנֵי יְהוָה מִדֶּרֶךְ אֻלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּמִדַּרְכּוֹ יֵצֵא: לְרַבָּא יְהִי רַבָּא הוּא יָתִיב בֵּיהּ לְמֵיכָל לַחְמָא קֳדָם יְיָ מֵאוֹרַח אוּלָמָא דִּתַרְעָא יֵעוֹל וּמֵאוֹרְחֵיהּ יִפּוֹק:

כתובים משלי פרק יח

(ט) גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית: וְאַף דְּמִתְרַפֵּה בַּעֲבִדְתֵּיהּ חַבְרָא הוּא לְגַבְרָא מְחַבְּלָנָא:
(י) מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְהוָה בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב: מַגְדְלָא דְעוּשְׁנָא שְׁמֵיהּ דֶּאֱלָהָא וּבֵיהּ נִרְהַט צַדִיקָא וְנִּתְּרִים בֵּיהּ:
(יא) הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה בְּמַשְׂכִּיתוֹ: מַזָלֵיהּ דְּעַתִּירָא קִרְיְתָא דְעוּשְׁנֵיהּ וּכְשׁוּרָא יְרוּם מִשְׁרֵיהּ:
(יב) לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה: קֳדָם תַּבְרָא יִתְרוֹרַם לִבֵּיהּ דְּגַבְרָא וּקְדָם יְקָרָא עִנְוְתָנוּתָא:
(יג) מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִמָּה: מַחֲזִיר פִּתְגָּמָא עַד לָא שָׁמֵיעַ שַׁטְיוּתָא לֵיהּ וּבַהַתְתָא:
(יד) רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה: רוּחֵיהּ דְּגַבְרָא תְּסוֹבַר כֻּרְחֲנֵיהּ וְרוּחָא מְכִכְתָּא מַן נַטְעִינֵיהּ:

משנה בבא מציעא פרק י

א. הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה (שֶׁל שְׁנַיִם) שֶׁנָּפְלוּ, שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִים בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים וּבֶעָפָר, וְרוֹאִים אֵילוּ אֲבָנִים הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּבֵּר. אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר מִקְצָת אֲבָנָיו, נוֹטְלָן וְעוֹלוֹת לוֹ מִן הַחֶשְׁבּוֹן:

ברטנורה  (א) הבית והעליה של שנים. הבית של אחד, ועלייה של אחר: שניהם חולקים. לפי שאין ניכר אלו אבנים של עליון ואלו אבנים של תחתון: ורואים אלו אבנים הראויות להשתבר. שאם נחבס הבית מיסודו ונפל תחתיו, יש לדעת שהתחתונות נשברו. ואם עליונו של כותל נפל להלן ממנו הרבה, העליונות נשברו, שנפלו ממקום גבוה, והתחתונות שלימות שנפלו ממקום נמוך. ורישא דתנא שניהם חולקים, מיירי שנפל הכותל בלילה ופנו את האבנים מיד, וליכא למיקם אי בחבסה נפל ותתאה אתבור, אי בחבטה נפל ועלייתא אתבור: מקצת אבניו. והן שלמות: נוטלן. וכגון שהלה טוען בקצת מהן שהוא אמת, ובקצת אומר שאינו יודע, שכיון שהוא מודה במקצת הוה ליה מחוייב שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. אבל אם אמר על כולן איני יודע, ישבע שאינו יודע וחולק עם חבירו בשוה:

ב. הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם, נִפְחֲתָה הָעֲלִיָּה וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה לְתַקֵּן, הֲרֵי בַעַל הָעֲלִיָּה יוֹרֵד וְדָר לְמַטָּה, עַד שֶׁיְּתַקֵּן לוֹ אֶת הָעֲלִיָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַתַּחְתּוֹן נוֹתֵן אֶת הַתִּקְרָה, וְהָעֶלְיוֹן אֶת הַמַּעֲזִיבָה:

ברטנורה  (ב) הבית והעליה. המשכיר לחבירו עלייה שעל גבי ביתו ואמר לו עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך, ונפחתה העלייה בארבעה טפחים על ארבעה טפחים, דהשתא אם בא זה להשתמש בעלייה צריך שישתמש חציו למעלה וחציו למטה: ואין בעל הבית רוצה לתקן. העלייה: הרי בעל העליה יורד ודר למטה. לגמרי. דהא שעבד ביתא לעלייה. ולא כפינן ליה לדור חציו למעלה וחציו למטה: מעזיבה. טיח של טיט שנותנים על התקרה. רבי יוסי סבר מעזיבה אשוויי גומות היא, ואשוויי גומות על העליון לאשוויי. ורבנן סברי מעזיבה אחזוקי תקרה היא, ואחזוקי תקרה תחתון בעי לאחזוקי. והלכה כחכמים:

ג. הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם שֶׁנָּפְלוּ, אָמַר בַּעַל הָעֲלִיָּה לְבַעַל הַבַּיִת לִבְנוֹת, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִבְנוֹת הֲרֵי בַעַל הָעֲלִיָּה בּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת וְדָר בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת יְצִיאוֹתָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף זֶה דָּר בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר, אֶלָּא בַּעַל הָעֲלִיָּה בוֹנֶה אֶת הַבַּיִת וְאֶת הָעֲלִיָּה וּמְקָרֶה אֶת הָעֲלִיָּה, וְיוֹשֵׁב בַּבַּיִת עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת יְצִיאוֹתָיו:

ברטנורה  (ג) הבית והעליה של שנים. בית של זה ועלייה של זה: אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות. החומה והתקרה התחתונה המוטלין עליו לבנות: בונה את הבית. ותקרה התחתונה שעליו, ויושב בבית עד שיתן לו יציאותיו, ואחר כך יוצא ממנו ובונה עלייתו: אמר רבי יהודה אף זה דר בתוך של חבירו. אם כן הוא, בעל העלייה זו כשזה מחזיר לו יציאותיו נמצא שדר כל הימים הללו בתוך של חבירו. ואף על פי שזה אינו חסר דהא בלאו הכי לא הוי בני לה, מכל מקום זה נהנה, שאלולי בית זה לא היה לו מקום לדור שם. וקסבר זה נהנה וזה אינו חסר, חייב. אלא בונה את הכל, ומקרה את העליה. למעלה וכל הצריך לה: ויושב בבית. התחתון, דהוי ליה זה לא נהנה, שהרי עלייתו מוכנת לו לדור בה, וזה לא חסר, דהא לא הוה בני לה ולא חזיא ליה:

ד. וְכֵן בֵּית הַבַּד שֶׁהוּא בָנוּי בַּסֶלַע, וְגִנָּה אַחַת עַל גַּבָּיו, וְנִפְחַת, הֲרֵי בַעַל הַגִּנָּה יוֹרֵד וְזוֹרֵעַ לְמַטָּה עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לְבֵית בַּדּוֹ כִּפִּין. הַכֹּתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. נָתְנוּ לוֹ זְמַן לָקֹץ אֶת הָאִילָן וְלִסְתֹּר אֶת הַכֹּתֶל, וְנָפְלוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן, פָּטוּר, לְאַחַר הַזְּמַן, חַיָּב:

ברטנורה  (ד) בית הבד. בית לעצור זיתים: וגנה אחת על גביו. ובית הבד של אחד וגינה של אחר: ונפחת. בארבעה טפחים על ארבעה טפחים ואינו ראוי לזרוע כבתחילה: כיפין. תקרה עשויה בעגול כמין קשת ועליה יתן בעל הגנה עפר ויזרע: פטור מלשלם. דמאי הוה ליה למיעבד, אנוס הוא: נתנו לו זמן. בית דין, שלשים יום לסתור ולקוץ:

ה. מִי שֶׁהָיָה כָתְלוֹ סָמוּךְ לְגִנַּת חֲבֵרוֹ וְנָפַל, [וְאָמַר לוֹ פַּנֵּה אֲבָנֶיךָ], וְאָמַר לוֹ הִגִּיעוּךָ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו אָמַר לוֹ הֵילָךְ אֶת יְצִיאוֹתֶיךָ וַאֲנִי אֶטֹּל אֶת שֶׁלִּי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בַתֶּבֶן וּבַקַּשׁ, וְאָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי, וְאָמַר לוֹ טֹל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בִּשְׂכָרְךָ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו וְאָמַר לוֹ הֵילָךְ שְׂכָרְךָ וַאֲנִי אֶטֹּל אֶת שֶׁלִּי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הַמּוֹצִיא זֶבֶל לִרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמּוֹצִיא מוֹצִיא וְהַמְזַבֵּל מְזַבֵּל. אֵין שׁוֹרִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְאֵין לוֹבְנִים לְבֵנִים. אֲבָל גּוֹבְלִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל לֹא לְבֵנִים. הַבּוֹנֶה בִרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמֵּבִיא אֲבָנִים מֵבִיא וְהַבּוֹנֶה בּוֹנֶה. וְאִם הִזִּיק, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף מְתַקֵּן הוּא אֶת מְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי שְׁלשִׁים יוֹם:

ברטנורה  (ה) ונפל. לתוך גינת חבירו: הגיעוך. זכה בהן ופנה אותן לעצמך: אין שומעין לו. אם אין זה רוצה אין קונה אותן, וחייב הלה לפנותן: בתבן ובקש. ללקט לו משלו או משל הפקר: אין שומעין לו. אע''ג דבכל דוכתא אית לן שוה כסף ככסף, גבי שכיר אינו כן, דלא תלין פעולת שכיר כתיב, אמאי דאתני בהדיה משמע: המוציא מוציא והמזבל מזבל. כשזה מוציאו מן הרפת לרשות הרבים יהא מוכן הנושאו לזבל, ואינו רשאי להשהותו שם: גובלין טיט. לתת מיד בבנין: והבונה בונה. מקבלן מיד המביא ובונה: מתקן. מזמן ברה''ר כל שלשים יום, ואינו חייב בנזקין. ואין הלכה כרשב''ג:

ו. שְׁתֵּי גִנּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ וְהַיָּרָק בֵּינְתַיִם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, שֶׁל עֶלְיוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל תַּחְתּוֹן. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אִם יִרְצֶה הָעֶלְיוֹן לִקַּח אֶת עֲפָרוֹ אֵין כָּאן יָרָק. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִם יִרְצֶה הַתַּחְתּוֹן לְמַלֹּאת אֶת גִּנָּתוֹ אֵין כָּאן יָרָק. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מֵאַחַר שֶׁשְּׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לִמְחוֹת זֶה עַל זֶה, רוֹאִין מֵהֵיכָן יָרָק זֶה חָי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטֹּל, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, וְהַשְּׁאָר שֶׁל תַּחְתּוֹן:

ברטנורה  (ו) שתי גינות. של שני בני אדם סמוכות זו לזו. האחת קרקעיתה גבוה, ושאצלה קרקעיתה נמוך: והירק בנתים. בזקיפת הגובה, שזו גבוה מזו: של עליון. שהרי עפרו הוא ומשלו הוא יונק: של תחתון. שעל אוירו היא מונחת: מאחר ששניהם יכולים למחות. שלא יהא ירק זה כאן. עליון ליטול עפרו, ותחתון למלאות גינתו: רואין מהיכן ירק זה חי. ממקום שהוא יונק וגדל. ולו ינתן: כל שעליון יכול לפשוט ידו וליטול הרי אלו שלו. כדקאמר רבי מאיר. הואיל ומעפרו הוא חי: והשאר של תחתון. דעליון גופיה אפקורי מפקיר ליה לגבי דתחתון. שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקחו. והלכה כרבי שמעון:

גמרא בבא מציעא דף ק''ז ע''ב

אָמַר רִבִּי חֲנִינָא הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִצִנִּים פַּחִים שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ''ב) צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם. רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר זוּ צוֹאָה דְאָמַר מֹר צוֹאַת הַחוֹטֶם וְצוֹאַת הָאוֹזֶן רֻבָּן קָשֶׁה וּמִיעוּטָן יָפֶה. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר זוּ מָרָה. תַּנְיָא נַמֵּי הָכִי מַחֲלָה זוּ מָרָה. וְלָמָה נִקְרָא שְׁמָהּ מַחֲלָה שֶׁהִיא מַחֲלָה כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם. דָּבָר אַחֵר מַחֲלָה שֶׁשְּׁמוֹנִים וּשְׁלשָה חֲלָאִים תְּלוּיִם בְּמָרָה וְכֻלָּן פַּת שַׁחֲרִית בְּמֶלַח וְקִיתוֹן שֶׁל מַיִם מְבַטְּלָתָן. תָּנוּ רַבָּנָן שְׁלשָה עָשָׂר דְּבָרִים נֶאֱמְרוּ בְּפַת שַׁחֲרִית מַצֶלֶת מִן הַחַמָּה וּמִן הַצִנָּה. וּמִן הַזִּיקִין. וּמִן הַמַּזִּיקִין. וּמַחְכִּימַת פֶּתִי. וְזוֹכֶה בַּדִּין לִלְמוֹד תּוֹרָה וּלְלַמֵּד. וּדְבָרָיו נִשְׁמָעִים. וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ. וְאֵין בְּשָׂרוֹ מַעֲלֶה הַבַל. וְנִזְקַק לְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מִתְאַוֶּה לְאִשָּׁה אַחֶרֶת. וְהוֹרֶגֶת כִּנָּה שֶׁבִּבְנֵי מֵעַיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף מוֹצִיא אֶת הַקִּנְאָה וּמַכְנִיס אֶת הָאַהֲבָה. אָמַר לֵיהּ רַבָּה לְרָבָא בַּר מָרִי. מְנָא הָא מִילְתָא דְאַמְרֵי אֵינָשֵׁי שִׁתִּין רְהוּטֵי רָהוּט וְלָא מָטוּ לְגַבְרָא דְמִצַפְרָא כָּרַךְ. וְאַמְרֵי רַבָּנָן הַשְׁכֵּם וֶאֱכוֹל בְּקַיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחוֹרֶף מִפְּנֵי הַצִינָה אָמַר לֵיהּ דִּכְתִיב (ישעיה מ''ט) לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ לֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ כֵּיוָן דְּלֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ. אָמַר לֵיהּ אַתְּ אֲמַרְתְּ לִי מֵהַתָם. וַאֲנָא אֲמֵינָא לָךְ מֵהָכָא (שמות כ''ג) וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ. וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם זוּ קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה. וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֵת מֵימֶיךָ זוּ פַּת בַּמֶּלַח וְקִיתוֹן שֶׁל מַיִם מִכָּאן וְאֵילָךְ (שם) וַהֲסִירוֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ:

רש''י  צנים פחים. קור הנופח ולאו היינו רוח דקאמר שמואל דשמואל זיקא בלא צינה נמי מזקת: זו מרה. שהמרירה שבה גדולה ונובעת ומתפשטת בגידין ובעצמות: וכולן פת במלח מבטלתן. כדיליף לקמן מקראי: וקיתון של מים. למי שאין לו יין: ומן הזיקין. היינו רוח דאמר שמואל: מחכימת פתי. שדעתו מיושבת עליו לפי שאינו מצטער בעינוי: וזוכה בדין. אם יש לו דין עם חבירו דעתו מיושבת לישב דבריו בבית דין להטעים: ללמוד וללמד. מחמת ישוב הדעת: ודבריו נשמעין. לבריות שיש לו לב להטעימן: הבל. זיעה וזוהם: נזקק לאשתו. אם בעל הרהורים הוא ומתוך שלבו טוב בבקר שאכל קצת תובע לאשתו ובצאתו לשוק ורואה נשים אינו מתאוה להן: כנה שבבני מעים. תולעים: מוציא את הקנאה. ואת התגר שכשאין לבו טוב עליו הוא נוח לכעוס: ואמרו רבנן השכם ואכול. בערבי פסחים בדברים שצוה רבי לבניו:

זוהר תצוה דף קפ''א ע''א

רוּגְזֵיהּ דְרַבָּנָן בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא רוּגְזֵיה דְּרַבָּנָן לְמֵיהַב יְקָרָא לְאוֹרַיְיתָא וְכֹלָּא לְפוּלְחָנָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוֵי לְכָךְ נֶאֱמַר כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא. אֲבָל אִי בְּמִלִּין אַחֲרָנִין לָאו פּוּלְחָנָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הָאי בְּגִין דִּבְכָל חֲטָאִים דְּקָא עָבִיד בַּר נַשׁ לָאו אִיהוּ עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ כְהָאי וְאָסִיר לְקָרְבָא בַהֲדֵיהּ דְּהָאי. וְאִי תֵימָא הָא לְשַׁעְתָּא הֲוָה דְעָבַר וְהַדַר אַהְדָּר. לָאו הָכִי דְּכִיוָן דְּאֶעְקַר קְדוּשָׁה דְנַפְשֵׁיהּ מִנֵּיהּ וּמֵאַתְרֵיהּ וְהַהוּא אֵל זָר מַקְפַּח הַהוּא אָתָר אִתְתְּקַף בֵּיהּ וְלָא שְׁבִיק לֵיהּ בַּר כַּד אִתְדַּכֵּי בַּר נַשׁ מִכָּל וְכָל וְעָקַר לֵיהּ לְעָלְמִין וּלְבָתַר אִשְׁתַּדֵּל לְאִתְקַדְּשָׁא וּלְאַמְשְׁכָא קְדוּשָׁה עַלֵיהּ. כְּדֵין וּלְוָאי דְיִתְקַדֵּשׁ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי אִתְקַדֵּשׁ מַמָּשׁ. (ס''א אֲמָאי וְהָא אִתְדַּכֵּי וְאִתְקַדָּשׁ) אָמַר לֵיהּ תָּא חָזֵי בְשַׁעְתָּא דְאִיהוּ עָקַר קְדוּשָׁה דְנַפְשֵׁיהּ וְשַׁרְיָיא בְּאַתְרֵיהּ הַהוּא אֵל זָר דְּאִקְרֵי טָמֵא אִסְתְּאָב בַּר נָשׁ וְסָאִיב לְמָאן דְּקָרִיב בַּהֲדֵיהּ וְהַהִיא קְדוּשָׁה עַרְקַת מִנֵּיהּ וְכֵיוָן דְּעַרְקַת מִנֵּיהּ זִמְנָא חַדָא כַמָּה דְיַעְבִיד בַּר נַשׁ עוֹד לָא תֵיתוּב לְאַתְרָהָא. אָמַר לֵיהּ אִי הָכִי כַּמָּה מִסְאֲבִין אִינוּן דְּמִתְדָּכְאן. אָמַר לֵיה שָׁאנֵי מִסְאֲבוּ אַחֲרָא דְּלָא יָכִיל לְמֶעְבַּד יַתִּיר. אֲבָל דָּא שַׁנְיָיא מִכֹּלָּא דְּכָל גּוּפָא סָאִיב מִגַּו וּמִבַּר וְנַפְשָׁא וְכֹלָּא מַסְאִיב. וּשְׁאַר מְסָאֲבוּ דְּעַלְמָא לָאו אִיהוּ אֶלָא גוּפָא לְבַר בִּלְחוֹדוֹי וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ דְּאַחְלַף קְדוּשָׁה דְמָארֵיהּ בְּגִין אַפּוֹ דְדָא אִיהוּ מִסְאֲבוּ דְמַסְאִיב כֹּלָּא. כִּי בַּמֶּה נֶחְשָׁב הוּא. בַּמֶּה עֲבוֹדָה זָרָה וַדָּאי נֶחְשָׁב אִיהוּ. תָּא חָזֵי הָא אִיהוּ רוּגְזָא דְאִיהוּ עֲבוֹדָה זָרָה סִטְרָא אַחֲרָא כְּמָה דְאַמְרָן דְּבָעֵי בַּר נַשׁ לְאִסְתַּמְרָא מִנֵּיהּ וּלְאִתְפָּרְשָׁא מֵעֲלוֹי וְעַל דָּא כְתִיב (שמות כ''ו) אֱלֹהֵי מַסֵכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָךְ. לָךְ בְּגִין לְאַבְאֲשָׁא גַרְמָךְ. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר. תִּשְׁמֹר דָּא סִטְרָא דִקְדוּשָׁה דְּבָעֵי בַּר נַשׁ לְנַטְּרָא לֵיהּ וְלָא יֶחְלָף לֵיהּ בְּגִין סִטְרָא אַחֲרָא:

תרגום הזוהר
כַּעס חֲכָמִים הוּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. כַּעַס חֲכָמִים הוּא לָתֵת כָּבוֹד לַתּוֹרָה. וְהַכֹּל לַעֲבוֹדַת ה' הוּא. לְכָךְ נֶאֱמַר, כִּי ה' אֱלֹקֶיךְ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא. אֲבָל אִם הַכַּעַס הוּא בִּדְבָרִים אֲחֵרִים וְלֹא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אֵין זֶה עֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשּׁוּם שֶׁבְּכָל הַחַטָּאִים שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם אֵינָם עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ כְּמוֹ הַכּוֹעֵס, אָסוּר לִקְרָב אֶלָיו. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי לְשָׁעָה הוּא עָבַר וְכָעַס, וְאַחַר כָּךְ חָזַר בִּתְשׁוּבָה. אֵינוֹ כֵּן, כִּי כֵּיוָן שֶׁעָקַר קְדֻשַּׁת נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ וּמִמְּקוֹמָהּ, וְאוֹתוֹ אֵל זָר, עָשַׁק מָקוֹם הַהוּא, הוּא מִתְחַזֵּק בּוֹ וְאֵינוֹ עוֹזֵב אוֹתוֹ. חוּץ כְּשֶׁנִּטְהָר הָאָדָם מִכֹּל וָכֹל, וְעָקַר מִתּוֹכוֹ אֶת אֵל זָר לְעוֹלָם, וְאַחַר כָּךְ הִשְׁתַּדֵּל לְהִתְקַדֵּשׁ וּלְהַמְּשִׁיךְ קְדֻשָּׁה עָלָיו, אָז הַלְּוַאי שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי הוּא מִתְקַדֵּשׁ מַמָּשׁ. אָמַר לוֹ, בֹּא וּרְאֵה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹקֵר קְדֻשַּׁת נַפְשׁוֹ, וְשׁוֹרֶה בִּמְקוֹמָהּ אֵל זָר הַהוּא הַנִּקְרָא טָמֵא, נִטְמָא הָאָדָם, וּמְטַמֵּא אֶת מִי שֶׁקָּרֵב אֵלָיו, וּקְדֻשָּׁה הַהִיא נֶעֱקְרָה מִמֶּנּוּ, וְכֵיוָן שֶׁנֶּעֱקְרָה מִמֶּנּוּ פַּעַם אַחַת, כַּמָה שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם, לֹא תָּשׁוּב עוֹד לִמְקוֹמָהּ. אָמַר לוֹ אִם כֵּן, כַּמָּה טְמֵאִים הֵם שֶׁמִּטַּהֲרִים. אָמַר לוֹ מְשׁוּנֶה הוּא טֻמְאָה אַחֶרֶת, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִלְּטַמֵּא אוֹתוֹ בַּחוּץ. אֲבָל זֶה הַכּוֹעֵס מְשׁוּנֶה מִכֹּל, שֶׁכָּל גּוּפוֹ טָמֵא מִפְּנִים וּמִחוּץ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהַכֹּל מְטַמֵּא. וּשְׁאָר טֻמְאוֹת הָעוֹלָם אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא הַגּוּף מִבַּחוּץ בִּלְבָד. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהֱחֶלִיף קְדֻשַּׁת רִבּוֹנוֹ בִּשְׁבִיל כַּעֲסוֹ. שֶׁזֶּה הוּא טֻמְאָה שֶׁמְּטַמֵּא לַכֹּל. כִּי בַּמֶּה נֶחֱשָׁב הוּא, בָּמָה שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, וַדַּאי נֶחֱשָׁב הוּא. בֹּא וּרְאֵה, הַכַּעַס הַזֶּה שֶׁהוּא עֲבוֹדָה זָרָה, סִטְרָא אַחֲרָא, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁצָרִיךְ הָאָדָם לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ וּלְהִפָּרֵד מֵעָלָיו, וְעַל כֵּן כָּתוּב, אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לְךְ. פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁלֹּא לְהָרַע לְעַצְמְךְ, וְכָתוּב אַחֲרָיו, אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר. תִּשְׁמֹר, הַיְנוּ צַד הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁאָדָם צָרִיךְ לְשָׁמְרָהּ וְלֹא יַחֲלִיף אוֹתָהּ בַּסִּטְרָא אַחֲרָא.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות קריאת שמע פרק ב'

א. צוֹאָה עוֹבֶרֶת כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שָׁטָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ וּפִי חֲזִיר כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת דָּמֵי. וְאָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן עַד שֶׁיַּעַבְרוּ מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת: ב. הָיָה קוֹרֵא וְהִגִּיעַ לִמְקוֹם הַטִינוֹפֶת לֹא יַנִּיחַ יָדוֹ עַל פִּיו וְיִקְרָא אֶלָּא יַפְסִיק עַד שֶׁיַּעֲבוֹר מֵאוֹתוֹ מָקוֹם. וְכֵן הַקּוֹרֵא שֶׁיָּצְתָה מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה יִפְסוֹק עַד שֶׁתִּכְלֶה בָאשָׁהּ וְחוֹזֵר לִקְרִיאָתוֹ. וְכֵן בְּדִבְרֵי תוֹרָה יָצְתָה רוּחַ מֵחֲבֵירוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמַּפְסִיק לִקְרִיאַת שְׁמַע אֵינוֹ פוֹסֵק לְדִבְרֵי תוֹרָה: ג. הָיָה קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּבַיִת וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם יֶשׁ שָׁם צוֹאָה אוֹ מֵימֵי רַגְלַיִם אוֹ אֵין שָׁם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקְרוֹת. הָיָה קוֹרֵא בְּאַשְׁפָּה וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם יֶשׁ שָׁם צוֹאָה אוֹ אֵין שָׁם לֹא יִקְרָא עַד שֶׁיִּבְדּוֹק. שֶׁחֶזְקַת הָאַשְׁפָּה שֶׁהוּא מְקוֹם הַטִּינוֹפֶת. אֲבָל סָפֵק מֵי רַגְלָיִם אֲפִלּוּ בְאַשְׁפָּה מֻתָּר לִקְרוֹת:

מוסר
מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

הַעצְבוּת גּוֹרֶמֶת מְנִיעַת הָעֲבוֹדָה וְקִיּוּם הַמִּצְוֹת וּבִטּוּל עֵסֶק הַתּוֹרָה וְכַוָּונַת הַתְּפִלָה וּמְבַטֵּל מַחֲשָׁבָה טוֹבָה לַעֲבוֹד אֶת ה'. וְהִיא שַׁעַר הַתְחָלַת גִּירוּי הַסָּתַת הַיֵּצֶר הָרָע. אֲפִלּוּ אִם הוּא צַדִּיק. בְּהַרְאוֹתוֹ כִּי אֵין לוֹ תּוֹעֶלֶת בַּעֲבוֹדָה בִּהְיוֹת יִסּוּרִין עָלָיו וכוּ'. וְגַם כִּי בָא עָלָיו בְּדֶרֶךְ חֲסִידוּת. בֶּאֱמוֹר לוֹ אֵיךְ יַעֲלֶה בְּדַעְתָּךְ גּוּשׁ עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה לְהִתְקָרֵב בִּקְדּוּשַׁת מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי כ''ד) רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת וְגוֹ' וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב ל''ה) וְאִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ וְגוֹ'. גַּם גּוֹרֶמֶת סִלּוּק רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵעָלָיו. וְהַהֶפֶךְ בִּהְיוֹתוֹ עוֹבֵד יִתְבָּרַךְ בְּשִׂמְחָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים ק') עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה כִּי הַשִּׂמְחָה מוֹסִיפָה חֵשֶׁק רַב וְאַהֲבָה לְהִדָּבֵק בּוֹ יִתְבָּרַךְ: