אותיות ומשמעותן: מה אומרת לנו האות ה' על פי התורה והקבלה?

חכמינו ביארו את הפסוק "בטחו בה' עדי עד כי בי-ה ה' צור עולמים", שהמילה "ביה" פירושה באותיות י' וה'. שני העולמות נבראו בשתי האותיות האלו. העולם הבא נברא בי',  והעולם הזה – בה' (מנחות כט). וכן פירשו את הכתוב "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – בה' בראם, באות ה' ברא את השמים והארץ. ומכאן שמשמעות אות ה' היא קיום העולם הפיזי, מה שמתבטא במלה "הויה", להיות. שם הויה הוא השם המבטא את זאת שה' הוא מקור ההויה. המילה הראשונה בתורה שמתחילה בה' היא המילה "היא". גם מילה זו משמעותה הויה וקיום.

העולם הזה, שנראה לנו כה מוחשי, הוא ביטוי של רעיונות מופשטים של העולם האמיתי והרוחני. הוא בריאה מיוחדת שמגלה לעינינו את המציאות. הטומאה היא רעיון, והמציאות של טומאה בעולם הזה, למשל חזיר, היא גילוי מסוים של כוח הטומאה, שהוא דבר כללי ורוחני. מצד אחד, הגילוי הוא חלקי. בעולם הזה הכל מוסתר וחלקי, לא רואים את הביטוי המלא של הרוחניות, לא הקדושה ולא הטומאה. מצד שני, החלקיות הזו מאפשרת לנו להבין ולתפוס. ההויה של העולם הזה היא התאמה של המציאות הגדולה והרחבה לעיניים קטנות ואנושיות. הקב"ה מושיט לנו תמונת מציאות מותאמת.

לכן האות ה' מבטאת גם את כוח ההולדה. כשם שה' ברא ויצר לנו עולם, הוא נתן לנו כוח להוליד ולהעמיד צאצאים. התורה מתארת גם את בריאת העולם כדרך שמתארת את תולדות בני אדם: "אלה תולדות השמים והארץ". האלשיך הקדוש מבאר, כי אברם ושרי היו עקרים, והקב"ה הוסיף לכל אחד מהם את האות ה', אברהם ושרה, כדי שיהיה להם כוח ההולדה. וכך הוא מבאר את הפסוק בתחילת ספר שמואל: "שם אחת חנה ושם השנית פנינה". פנינה היא "השנית", משום שהיו לה ילדים. חנה היא "אחת", ולא "האחת", משום שבאותו הזמן היתה עקרה.

בסדר האותיות א – ה בא סדר המציאות הפיזית. הבורא, הקבלה, הגדילה, הנתינה וההולדה. הערך המספרי של ה' הוא חמש, משום שהאות שלפניה, ד', מבטאת את הגדילה לארבע רוחות השמים, בבחינת פירוד, והה' היא ריכוז המציאות סביב נקודה אחת, נקודה המקשרת בין החומר ובין בורא העולם. הולדת תינוק היא גדילה של חומר, אבל הגדילה הזו מרוכזת סביב חיבור של גוף ונפש אדם, שיש לנו כוח לברוא ולהוליד. וכך העולם כולו בנוי מארבע כנפות הארץ, אבל באמצע ישנו כוח של חיבור לבורא שיצר כאן עולם.

הגיית האות ה' שונה משאר האותיות, בכך שהיא מבוטאת על ידי נשימה בלבד. הנשימה נשמעת "ה'", אין צורך בשום התערבות של החניכיים, השיניים, הלשון וכו', כי הנשימה היא המרכז של מציאותינו הגשמית.

וכיוון שה' מסמלת את הקיום, היא משמשת גם כה' הידיעה, הדבר הקיים. "השמש" זו השמש הקיימת, לא שמש תיאורטית דמיונית, וכאשר מוטל ספק בקיום, הרי שהה' באה בסימן שאלה - "האמנם?", "הגם שאול בנביאים?".

ה' מסמנת גם את הנקבה. בעזרתה "ילד" הופך ל"ילדה" ו"איש" ל"אישה", משום שה' היא כוח ההולדה, המייחד את הנקבה.

הר הוא הולדה והתהוות, הריון. גם ההרים הם כמו התהוות והולדה של עוד קרקע, ודומים להריון: הארץ מתרחבת, ונולד בה עוד שטח. אך הצירוף ה"ר יכול לבוא גם במובן השלילי: הרג הוא ביטול ההתהוות וביטול הגדילה, הרס הוא ביטול הקיום של הסדר.

הה' משמש גם במובן של גילוי המציאות וראייתה. בצירוף עם ר', שמסמלת את האור, נולדים השימושים: ז[ו]הר, בה[י]ר, טהר, נה[י]ר  (ומכאן: מנהרה, שהיא מחילה שנראה אור בסופה), וכן צהר, שהוא אור הפורץ פנימה (ומכאן: צהרים, שהוא הכפלת המילה צהר, על שם שהאור מרובה בזמן זה. וכן יצהר, שהוא שמן, על שם שמיועד למאור, או על שם שמאיר את הפנים).

בשורשים שנגמרים בשתי אותיות ה"א, משמשת האות ה"א במשמעות של הסתר, כמו בשורש "כהה", שהוא חשיכה ועמעום, וכן בשורשים "תהה" או "בהה", שמשמעותם תהייה והשתוממות, שהיא איבוד יכולת הראיה השכלית.