בוני הארץ (י"ג) – מה עומד מאחורי מפעל החלוקה?

מפעל החלוקה התקיים במשך מאות שנים. שליחים מיוחדים של היישוב בארץ ישראל הסתובבו בכל רחבי העולם היהודי, ואספו תמיכה עבור יושבי הארץ. בספרות לפעמים מוצג המפעל הזה כמפעל של "שנור", ונתמכיו תוארו כ"בטלנים". כך כבר בספרות ההשכלה מלפני דורות מתוארים יושבי הארץ כציבור של מתמסכנים, ששולחים שליחים שיצעקו "גיוועלד, אנחנו מתים ברעב", כדי לאסוף עבורם צדקה.

ננסה להסביר מה באמת אירע שם. האמנם מדובר היה ביישוב של בטלנים שחיו מן הצדקה?

גדולי ארץ ישראל הדגישו תמיד כי כספי החלוקה אינם "צדקה", אלא זכות מיוחדת שמאפשרת לבני חו"ל להשתתף במצוות ישוב הארץ, כפי שכותב החיד"א: "לומדי התורה היושבים בארץ ישראל הם שלוחי כל הגולה לעבוד את השם עבודה שלמה תמה, וכל ישראל המחזיקים בידם יש להם חלק בתורתם  ובתפילתם".

ד"ר ישראל ברטל כותב: "היישוב הישן התפתח מקבוצות עילית שראו עצמן בעלות שליחות רוחנית. ולפיכך היה היישוב מעצם טיבו בעל מודעות דתית-רעיונית עמוקה ביותר. גם הספרדים וגם האשכנזים ראו עצמם, אם כי בהבדל מסוים, עדה נבחרת של תלמידי חכמים שתורת אומנותם".

אך האם חלוקה זו היתה עיקר פרנסתם של יושבי הארץ, כפי שניסו לצייר? לא ולא.

מונטיפיורי, במפקד מדוקדק שערך בשנת 1839, מנה בירושלים (שהיוותה 46% מהיהודים בארץ) 407 ראשי משפחות שעסקו בתורה, או שהיו "כלי קודש"; 257 בעלי מלאכה; ו-87 סוחרים, רוכלים ומתווכים. כלומר למעלה מ45% מתושבי ירושלים עבדו לפרנסתם.

אמנם מספר מבקשי העבודה עלה תמיד על ההיצע, ולפיכך נזקקו גם המתפרנסים בכוחות עצמם לתוספת קבועה מן החלוקה, הבטחת הכנסה.

וכך כותב פרופ' אליאב: "מספר המתפרנסים במלאכה, במסחר ובשירותים גדל בשיעור ניכר – מ-55% בשנת 1877 ל-74% כעבור עשרים שנה (1897)! רוב היישוב נאבק על קיומו, ללא בסיס כלכלי יציב, ועל כן לא יכול היה לוותר על החלוקה. לגבי רובו המכריע של היישוב הספרדי לא נודעה חשיבות לקצבת החלוקה, והוא נימנה עם המתפרנסים בכוחות עצמם".

מה היה גובה התמיכה? כותב פרופ' אליאב: "...לפי חישובים מדוקדקים קיבלו כ-80% מכלל היישוב לא יותר מ-40 פרנק לנפש לשנה, ואילו רק 10% מכלל היישוב זכה ליותר מ-100 פרנק לנפש לשנה. רק לאחרונים הבטיחה החלוקה קיום של ממש, ואילו הרוב המכריע לא היה מסוגל להתקיים מן החלוקה, ונזקק להכנסה נוספת מכל מקור שהוא".

מכאן עולה שגם אותם שקיבלו את החלוקה, יכלו להשתמש בה רק כהשלמה הכנסה, אבל היו חייבים להתפרנס ממלאכה כלשהיא. החלוקה שימשה כסבסוד שהממשלה מסבסדת את העובדים בפריפריה. כאשר הגיעו לארץ העולים הציוניים, הם גילו להפתעתם שהמיתוס של התקיימות מן השנור אינו קיים במציאות.

זאב דובנוב, אחד מן הביל"ויים, כותב: "ברוסיה חושבים שמקבלי החלוקה לא עובדים, אלא יושבים בבית הכנסת וקוראים תהילים. אך הם שוכחים שמקסימום החלוקה היא 15-20 רובל לשנה, לא מספיק לקיום מינימלי, אבל לאכול ולשתות צריך גם בארץ הקודש. על כן היהודים מתחילים לעבוד במקצועות שונים, וגם במסחר".

מסכם פרופ' אליאב: "בהעדר מקורות מחיה, לא היתה דרך אחרת מאשר להיזקק לחלוקה... אין שחר לטענה כי חיי הבטלה היו משאת נפשם של בני היישוב. אילו נוצרו התנאים המתאימים, היה בוודאי חלק מכריע של היישוב משתדל להתפרנס מיגיע כפיו".