ילדים, תעצרו לפני שיהיה מאוחר מדי

בהתחלה כששמעתי את הסיפור הזה לא באמת האמנתי שהתופעה הזו באמת קיימת. נראה לי פשוט הזוי מדי. מופרך. מופרע. אבל אחר כך התחלתי לקבל פרטים ולשמוע יותר על המקרה הזה, וזה פשוט נורא ואיום: מתברר שאחת מהילדות של זוג הורים שאני מכיר פשוט החליטה לנתק את הקשר עם ההורים שלה. מה שקראתם.

כששמעתי את זה בפעם הראשונה שאלתי: "מה? למה? איך אפשר בכלל להתנתק מההורים שלך? מה זה השטויות האלו?".

אשתו של חבר שלי שהתארחתי אצלם ניסתה להסביר לי:"מה, זה לא נראה לך הגיוני שילד שהייתה לו מערכת יחסים רעילה עם ההורים שלו והנוכחות של ההורים שלו לא עושה לו טוב או יותר נכון, מזיקה לו בחיים, אתה מצפה שהוא ימשיך להיות איתם בקשר? אני יודעת את זה כי גם לי קרה מקרה דומה. אז אני לא מתנתקת מההורים שלי לגמרי ובכל זאת כמעט שלא מדברת איתם. לדעתי הפעם האחרונה שדיברתי איתם הייתה יותר משנה...".

"וואלה?", אמרתי לה: "יותר משנה? אמיתי?".

"כן", היא אמרה. "להגיד לך שזה לא כואב לי? זה כואב לי... אבל הקשר איתם כואב לי יותר. החלטתי שאני צריכה לנקות מהחיים שלי אנשים שלא עושים לי טוב... לקח לי זמן לקבל את ההחלטה הזו, אבל עכשיו אני לגמרי שלמה איתה. החיים קצרים מדי בשביל לשרוף אותם על קשרים שהורסים אותנו".

חשבתי על הדברים שלה, ואז נתקלתי בכתבה הבאה מתוך "הארץ": "'עדיף להיות יתום מלהישאר בן ערובה': היועץ שמעודד אנשים להתנתק מהוריהם. שיטת פטריק טיהאן, שתופסת תאוצה ברשתות החברתיות, טוענת שילדים־בוגרים שסובלים מטראומת ילדות צריכים לנתק קשר עם הוריהם".

אז האמת היא שאני לא מכיר את הפטריק טיהאן הזה, ולא יודע מה הסרט שלו בחיים. מה שאני כן יודע זה מה שכתבו חז"ל בתלמוד הירושלמי, פרק א', משנה א': שאלו את רבי אלעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? מה ''הגבול'' של כיבוד הורים? האם יש מקרים בהם אין חובת כיבוד? "אמר להם: כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו, ואינו מכלימו" – ענה רבי אליעזר: אפילו אם אחד ההורים לוקח את הארנק וזורק אותו לים בפני הילד – יש לכבדו, ואין לבייש את ההורה המבצע פעולה זו.

אתה הבנת את זה, אדון פטריק טיהאן?

יכול להיות שההורים שלנו גידלו אותנו עם טעויות וכל מיני שריטות.

יכול להיות שהם היו בכלל הורי הליקופטר וקיצצו לנו את הכנפיים.

יכול להיות שהם לא היו שם בשבילנו כשהיינו צריכים.

יכול להיות שהם לא תמכו בנו כשממש היינו צריכים שינגבו לנו את הדמעות.

ויכול להיות שהם היו עסוקים כל היום בעבודה ובקושי נשאר להם זמן להיות לזמן איכות אמיתי איתנו. הכול נכון.

אבל הם עדיין ההורים שלנו! אלו שנתנו לנו ביחד עם אלוקים את החיים שלנו בעולם הזה. אלו שקמו באמצע הלילה בשביל להרגיע אותנו. אלו שהפסיקו לספור את הפעמים שבהם לכלכו את הידיים שלהם בשביל הניקיון שלנו. אלו שגם בשתיים לפנות בוקר יטוסו להציל אותנו, מהם אנחנו רוצים להתנתק?

ואם הם באמת יוצרים מערכת ערכים שהיא רעילה עבורנו, אז וואלה, בוא ננסה להתמודד. להגביל. לווסת. לעשות בחכמה. אבל לנתק איתם קשר? מה השתגענו?

ויודעים מה חשבתי? שבסופו של דבר בחיים האלו, גלגל מסתובב בעולם. ולכן כל ילד שניתק את הקשר עם ההורים שלו ויהפוך בעצמו לאבא, בסופו של דבר קרוב לוודאי שגם לו יהיו ילדים ויודעים מה? אולי יום אחד גם הם יחשבו שההתנהגות שלו רעילה להם. ומה אז?

שומע, פטריק טיהאן? אולי יום אחד גם הילדים שלך יחליטו שהקשר איתך הספיק להם, והגיע הזמן להפליג הלאה ולהשאיר אותך מתבוסס בכאב ובתסכול של עצמך.

ואולי רק אז, תבין למה ילדים לא צריכים להתנתק מההורים שלהם.

מעבר לכפיות הטובה. זה פשוט לא טבעי ולא נכון. ואם עדיין לא הבנת, פשוט תסתכל אל תוך הלב שלך.

הוא כבר יסביר לך.

ואולי זה בכלל קשור לפוסט מודרניזם ולקדושת המימוש העצמי ולעיקרון שיישרף העולם, אנחנו צריכים ליהנות מהעולם הזה כמה שניתן ולהגשים את עצמנו בכל מחיר. גם בשריפת הקשר והלב של ההורים שלנו.

אבל למה יש לי תחושה שכל הילדים שעשו את זה ו"הגשימו" את עצמם, וניתקו את מערכת היחסים שלהם עם ההורים שלהם, בסופו של דבר, לא באמת שמחים, והאושר מהם והלאה?

ובלילה בלילה... הם אפילו מנגבים לעצמם את הדמעות.

כי ההורים שלהם כבר נפטרו מהעולם, וכעת...

מאוחר מדי.